וידויים של מח מסובב

הטמפרטורות עולות והאביב בפתח. העצים בסנטרל פארק מתחילים ללבלב.
בעיני זה אומר שהגיע הזמן לסיים את רוב היינות האדומים שבארון ולפנות מקום ללבנים מרעננים לקראת הקיץ.
משימה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. ואיזה אירוע יותר מתאים לכך מליל הסדר אצלי בדירה?
בהתחשב בעובדה שאף אחד מהאורחים לא מבין גדול ביין ושכשרות היין (תסלחו לי כאן) לא ממש חשובה לנו החלטתי לעשות סדר בסימן Nuits Saint George. ליתר דיוק, חלקות הפרימיר קרו של נואי סיינט ג’ורג’, או לפחות השלוש השונות שיש לי.
אם הרוב לא מבינים ביין אז זה לא משנה אם פותחים בקבוקים במאה דולר או בעשרה דולרים, אז למה לא לפתוח את הקבוקים הטובים? הרי יין תמיד יותר טעים כשהוא נשתה בחברה טובה.
פתחתי שני בקבוקים של שרדונה מוושינגטון של יקב Red Diamond כדי שלא יהיה יבש בגרון עד שמתחילים את הסדר (בכל זאת סדר ישראלי) ואז הגענו לתותחים הכבדים של הערב:
Nuits Saint Georege, “En Rue de Chaux”, Bernard Ambroise, 2000
“Les Vaucrains”, Bernard Ambroise, 2001
“Les Pruliers”, Philippe et Vincent Lecheneut 2001
אמנם לא כולם מאותה שנה, אותו יצרן או אותה חלקה, אבל עדיין מרתק לגלות כל פעם מחדש אילו יינות שונים מתקבלים מחלקות במרחק מאות מטרים האחת משניה.
לא לקחתי רשמי טעימה מדויקים (בכל זאת ארוחה עם חברים) אבל אספר שה-En Rue de Chaux היה הנעים מכולם לשתייה עם איזון מושלם בין פירות, מעט חבית ואזכור קל לאנומליות.
ה-Les Vaucrains היה אנומלי מאוד, כבד, עם ארומה שהוגדרה ע”י אחד מהחברים כחזה אווז מעושן. אני מאוד אהבתי אותו אבל הדעות מסביב לשולחן היו חלוקות.
ב-Les Pruliers היה הכבד מכולם. הסובבים הגדירו אותו כיין אלים ומעט מר. אני זיהיתי בו עודף חבית בשביל יין ב-7, מעט מאוד פירות והמון תבלינים. היחיד שהייתי אומר שצריך עוד זמן בבקבוק כדי להתבגר.
המשכנו לעוד שני יינות איטלקיים וקינחנו בבקבוק מוסקטו של רמת הגולן. אמנם הוא לא מוסקטו ד’אסטי קלאסי אבל נאמן מספיק למקור ומשכיח לרגע את ערמות הכלים שצריך לשטוף בסוף הארוחה.

על מנת שאוכל להמשיך את ריקון המקרר מיינות אדומים שלא נועדו ליישון החלטתי להביא בקבוק יין לסוף שיעור ספרד ופורטוגל ביום שני. תכננתי לכתוב פוסט “אמצע קורס” אבל השיעור היה כל כך ארוך, מייגע ובעיקר משעמם שהחלטתי לכתוב דוקא על הרגע היותר מעניין של הערב.
אז אחרי כל ה-Riax Baixas, הפריורטים, ריוחות (גראן ריזרבה משנת 1996), ריברה, Altejano (יין שיוצר בשיתוף עם שאטו לאפיט) וה-Dao נשארנו כמה חברים קרובים בכיתה ופתחתי ולהם יין ישראלי, שידעו שגם בישראל יודעים לייצר יין, ועוד כשר!

היין שנבחר למשימת הייצוג הוא מרלו ירדן מבציר 2000. אני לא יודע אם עוד ניתן להשיג אותו בארץ ובאיזה מחיר אבל כאן בהמנהטן הוא עולה 18 דולר. מחיר זול באופן שערורייתי שגורם לך לרצות לקנות ארגז (אם רק היה איפה לשים אותו).
לאחר הסבר קצר על הגולן, האקלים והאדמה הבקבוק נפתח. אמנם לא ציפתי לכך אבל היין פיתח משקעים. סימן טוב? סימן רע? אתם תחליטו. אנחנו התלהבנו מעובדה זו, אבל יותר התלהבנו מהיין. מרלו שהתבגר בצורה נהדרת עם אף מלא באפרסקים ושזיפים בשלים, זיתים שחורים וניחוחות תבלינים כמו אגוז מוסקט וציפורן. כמובן שכל פרט כזה מנותח אצלנו לרמות הקטנות ביותר והחלטנו שמדובר ביין שהתישן בחביות צרפתיות ברובן, כנראה חדשות (מישהו יכול לאשר את הטענה הזו?).
בפה יש עדיין חמיצות וטנינים עדינים שהשתלבו בצורה מקסימה ביין. אחוז אלכוהול מעט גבוה אבל מורגש רק בחמימות שהוא משאיר בפה יחד עם מעט מוקה (חבית אמריקאית?). מוכן לשתייה אבל מסוגל להתישן עוד, השאלה אם יש לו לאן להתפתח.
5 מתוך 5 אנשים החליטו שמדובר ביין מצוין. אני לא יודע כמה הוא שווה היום בארץ אבל ב-18 דולר הוא עולה על כל מרלו קליפורני בן 8 שאפשר למצוא בחנויות. הוא ללא ספק עולה על הרקנאטי מרלו ריזרב 2000 ששתיתי לפני כמה חודשים שכבר היה בסוף חייו ועצוב שכך.

נראה לי שאני אתחיל מסורת חדשה של להביא בקבוק יין לסוף כל שיעור ולשתות אותו עם אנשים שאפשר לדבר איתם שעות על כל ניואנס לא משנה כמה קטן או בלתי מורגש.
אני לא יודע איזה יין יפתח שבוע הבא, מה שבטוח,אחרי הבחינה עוד 8 שבועות פותחים את השמפניות.

כבר עברה לה שנה. מהר לא?
רוב הבלוגרים שיש להם בלוגולדת רושמים סיכום דברים של כמה פוסטים, תגובות, כניסות וכו’ הם צברו במהלך השנה.
אני לא מוצא ממש צורך לעשות את זה מהרבה סיבות, ביניהן המצאותו של הבלוג גם באתר sommelier.co.il וגם בגלל שאני כבר לא מרבה לכתוב כמו בהתחלה. לא נדיר שהבלוג יישאר מיותם במשך חודשיים ולאחר מכן אני אכתוב 4 פוסטים בשבוע.
דבר אחד בטוח אפשר להגיד על הבלוג וזה שהתוכן שלו השתנה. אם בהתחלה ניסיתי לשמור על איזון מסוים בין יין, קוקטיילים וליקר לוויסקי ושאר תזקיקים אז באמצע הדרך, איפשהו בקיץ, התוכן התמקד בעיקר בוויסקי והברנדי לייבררי. כיום, בעיקר בעקבות ההתעניינות הגוברת שלי ביין וכמובן הקורס יין, אני שותה כמעט ורק יין!
דבר אחד החלטתי לשנות לכבוד הבלוגולדת וזה לשנות את התאריך בבלוג.
אם שמתם לב, עד עכשיו כל הפוסטים נכתבו כביכול באותו תאריך, 30.3.07. אז החלטתי שדי! מגיע לכל פוסט תאריך משלו.
ועכשיו לעיקר.
לפעמים העיר הזו קצת לוחצת. למרות כל היופי העירוני והפארקים רגעי השקט והשלווה נדירים. במיוחד בשביל מישהו שרוב היום נמצא מחוץ לבית. אז אני ואחותי ארגנו טיול בריחה של יום אחד למזלג הצפוני של לונג איילנד, בעקבות ההמלצה של אייל גרוס ואני ממליץ לקרוא את הפוסט שלו לפני הפוסט הזה. דוקא ביום שני בו כולם רצים חזרה לעבודה אחרי הסופשבוע.

אחותי השיגה אוטו והחלטנו לצאת מחוץ לעיר לכיוון ארץ היין של לונג איילנד. היקב הנבחר הוא Paumonak
שלמרות שאייל לא התלהב ממנו, אני מאוד אהבתי את היין. ברגע שיוצאים מהאוטו ולוקחים נשימה מרגישים שמשהו שונה. האויר נקי.
היקב ממוקם באזור הדרום מערבי של המזלג הצפוני והוא השני (מתוך 3 בדרך היין המקומית, על הכביש ה”ראשי” בבית עץ יפייפה והכרמים נמצאים בצמוד אליו. לאחר כמה דקות ביקב, הסתבר שאני מכיר את היינן ואת אחת המטעימות של היקב, אז הכוס, היינות שנטעמו וכמות המזיגה זכו לשדרוג.
השנה היקב חוגג 25 שנים.
התחלנו עם היינות הלבנים החדשים של היקב, לראשונה עם פקק הברגה. מהם טעמנו את השנין בלאן, סובניון בלאן וריזלינג יבש, כולם מבציר 2007. כל היינות אופיינו בחמיצות גבוהה, פירותיות מקסימה (כל זן ואופיו) כשבין היתר השנין בלאן מראה מעט שעוות דבורים, הסובניון בלאן יבש ופריך למרות אחוז אלכוהולי מאוד גבוה יחסית (13.8%) וגוף מלא והריזלינג מראה הרבה ליים ופירות טרופיים. השנין בלאן היה המוצלח ביותר ואני לא יכול לחכות לקיץ ולשתות אותו לצד אויסטרים מקומיים.

למרות שהחלטנו ששני יקבים זה מספיק ליום אחד, יש עוד המון מה לראות ולטעום בלונג איילנד בפרט ובמדינת ניו יורק בפרט.
למרות האויר הנקי, המרחבים הירוקים, הים והשקט, ולמרות שמדי פעם צריך לצאת קצת מהעיר, יש משהו מאוד מרגיע בלחזור לאי הכי צפוף, לחוץ ועם הקצב הכי מטורף בעולם.

אני לא מדבר על תוכנית ריאליטי חדשה בטלויזיה (למרות שזה רעיון לא רע בכלל), אני מדבר על המציאות החדשה שלי שהתחילה ביום שני האחרון.
אחרי התלבטויות, סקר שוק, בחירת בית ספר ובחירת הקורס התחלתי במזל טוב קורס סומלייה ב-International Wine Center במנהטן. המרכז שייך לארגון Wine & Spirit Education Trust שיוסד בלונדון בשנת 1969.לאחר לבטים ארוכים החלטתי בעצת חברים שעברו כבר את הקורס לדלג על הקורס הבסיסי (Intermidiate) ולעבור ישר לקורס המתקדם (Advanced).

אורכו של הקורס 4 חודשים. שעתיים וחצי בשבוע. מה שאומר שצריך ללמוד בבית. המון.
הקורס מכסה את כל התחומים בעולם היין, מהרגע בו נטעו כרם ועד הרגע בו הצרכן משלם על המוצר המוגמר.
כל מדינה, כל אזור, כל ענב (המיועד ליצוא מחוץ למדינת המקור), כל שיטות הגידול והגיזום, כל המזיקים והמחלות, כל דרכי הטיפול ובכלליות כמעט כל נושא שחשבתי או לא חשבתי שצריך לדעת.

השיעור הראשון, כמו כל שיעור ראשון, היה רובו ככולו מוקדש להקדמה, היכרות (נסו אתם לחיות במדינה דוברת אנגלית עם השם Or), נהלים, מידע כללי על הקורס והכי חשוב, השיטה בה נלמד לטעום יינות לקחת רשמי טעימה.
רשמי טעימה זו נקודת החולשה העיקרית שלי, בעיקר לאור העובדה שלא עברתי את הקורס הבסיסי, אבל כמו שאומרים בצבא, עם האימונים יבוא הגובה.
טעמנו שישה יינות, שלושה לבנים, שניים אדומים ואחד שהיה ויכוח לגביו. כולם בטעימה עיוורת.
לכל יין, לבן או אדום, יש טבלה משלו והמטרה היא להגיע ל-18 מאפיינים של היין מכל התחומים:

מראה - רמת צלילות, עוצמת הצבע, צבע, מאפיינים נוספים.
אף - מצב, עוצמה, רמת התפתחות של היין, ארומות.
פה - רמת מתיקות, חמיצות, טנין, אלכוהול, גוף, עוצמה, טעמים, אורך.
סיכום - איכות כללית, מוכנות לשתייה.

על הטועם לאפיין את היין בכל אחד מהקטגוריות ותת קטגוריות. לא קל בכלל אבל אפשרי.
היינות שטעמנו היו Gavi מפיאמונטה כמובן (אף אחד לא זהה), שרדונה קליפורני טיפוסי (כמעט כולם זיהו), Fino Sherry (זוועה, רק אחת הצליחה לזהות), פינו נואר צעיר מאורגון (באופן מפתיע הרבה זיהו, אני לא), ריוחה ריזרבה 1999 (הרוב, כולל אני, חשבו שהוא מקולקל בכלל. רק אחרי שגילינו שהוא ריוחה ריזרבה “פתאום” הוא נהיה ממש טעים) ואחרון חביב, שהיה ויכוח אם הוא לבן או אדום, E. Lustau Pedro Ximenez ‘San Emilio’, שהוא כמובן לבן למרות שצבעו כמעט חום.

הרבה עבודה מחכה לי בארבעה חודשים הבאים, גם מול הספרים וגם מול הבקבוקים והכוסות. מעבר לטעימות בקורס יש לי מצבור בבית של יינות איכות ממגוון אזורים, במיוחד מצרפת וארה”ב, שכולם יפתחו בשבוע שבו יילמד הנושא.
הולך להיות כיף, או ככה לפחות אני מקווה.
צפו לעדכונים מדי שבוע (או כשהיה זמן).

דבר ראשון, אני מבקש סליחה מקוראי הנאמנים (אמא?) על כך שלא עדכנתי הרבה זמן את הבלוג.
לא שלא היה על מה לכתוב, פשוט לא היה לי פנאי או רצון. אבל אתמול במשמרת ערב של יום שישי הגיע יין שפשוט אין ברירה אלא לכתוב עליו.

לקוח נכנס למסעדה עם שני בקבוקים מהבית. ברגע שהוא הוציא את היין הראשון מהתיק הלסת שלי צנחה לרצפה.
שאטו לאטור, 1970.
בקצרה על היין: אחד מחמשת היקבים בבורדו המדורגים Premier Grand Cru. הדירוג הגבוה ביותר ליין אדום בבורדו. מהיינות הללו ששומעים עליהם שנמכרו באלפי דולרים במכירות פומביות.
התוית עדיין במצב טוב, אחוז האלכוהול מרמז על תקופה שכנראה לא תחזור. רק 12% אלכוהול.
הדיקנטר הורד מהמדף, כוסות הקריסטל המיוחדות פולשו והפותחן המיוחד לבקבוקים ישנים הובא מהמשרד.
לאחר שעה הגיע כוס עם מעט נוזל חום בתוכה. “קח” אמר לי המנהל בגאווה, “תטעם”.
לקחתי את הכוס בשתי ידיים. לא כל יום יש לך יין בכוס ששווה כמו כל הבקבוקים שיש לך בבר באותו זמן נתון.
לא כל יום שותים בורדו מהדירוג הבכיר ביותר, במיוחד שזה הראשון שלי. ועוד 1970.
קצת מים, קצת לחם, וקדימה לעבודה.

כבר שלושה ימים שכולם שואלים אותי את השאלה הזו. במיילים, מסנג’ר, פייסבוק ופורומים שונים.אז אני אתחיל מזה שאני מבקש לא לקרוא לזה סילבסטר. קוראים לערב הזה “ערב השנה האזרחית החדשה” וזהו.
נכון זה ארוך, נכון זה מסובך אבל ככה קוראים לזה.

עכשיו אחרי שהוצאתי קצת קיטור (אבל ממש קצת, יש עוד המון) אפשר לענות על השאלה.
כמו כל גבר ישראלי מצוי, לתשובה לשאלה “איך היה” יש רק שתי תשובות אפשריות: סבבה ולא סבבה. אם רוצים לגוון אפשר גם אחלה ולא ממש אחלה.
אז בקיצור, היה אחלה. זו הגרסה לעצלנים, ועכשיו לסיפור הקצת יותר ארוך.

ראיתם פעם מליון אנשים במקום אחד?
תחשבו על האירוע הכי גדול שהשתתפתם בו בחייכם. אם זה משחק כדורגל, הפגנה או עצרת בכיכר רבין.
תחשבו על הפקקים, הזמן, הלחץ, השוטרים, הסוסים, הרחובות הסגורים, ועכשיו תכפילו את זה במאה.
מליון אנשים. לא פחות ואולי בעצם יותר. למשטרה אין הערכה מדויקת. כבר 10 שנים מספר האנשים שפוקדים את טיימס סקוור בערב השנה החדשה הוא לא פחות ממליון.
לקח לי בערך רבע שעה להגיע לפינת השדרה השמינית ורחוב 58. משם לקח לי שעה לחצות את הכביש מהמדרכה הצפונית לדרומית של רחוב 58. שעה לבערך 12 מטרים עלובים, וכל זה רק בשביל לגלות שאין לי ממש אישור לעבור.
כן, צריך אישור בשביל לעבור כי כל הרחובות כבר מלאים ולא מכניסים יותר אנשים. והשעה כולה 8 בערב, אבל אני מאחר כבר בשעה לעבודה. טלפון בהול למסעדה ושלחו לי עובד עם אישור עם השם שלי עליו. עוד כמה תחנונים לשוטרים מחסומים שפרוסים בכל בלוק ואני במסעדה. שעה ו-45 דקות לקח לי לעבור את המרחק מהדירה שלי למסעדה. 25 בלוקים בסך הכל. התחלה נהדרת כבר אמרתי?למזלי החל מרגע זה העניינים הלכו חלק, למרות שרבתי עם העניבה רבע שעה למרות שהדפסתי בבית הוראות איך לקשור קשר חצי ווינדסור, מה שזה לא אומר. יאללה, סוף סוף לעבודה.
בערב השנה החדשה אי אפשר לפתוח את הבר לקהל הרחב. הלקוחות שיושבים לארוחת ערב משלמים 180 דולר לאדם ואי אפשר שיהיה המון בבר שרק רוצה לשתות ולהעביר זמן עד חצות. אז יושבים רק בני משפחה וחברים קרובים, או במילים אחרות, הקהל הכי איכותי שאפשר שאפילו אין טעם להדפיס להם חשבון כי הם גם ככה לא מקבלים אותו. טיפים גבוהים, לקוחות טובים וכבר בקבוק של veuve clicquot rose נפתח להנאת הברמנים.
הערה קטנה: אל תצפו לרשמי טעימה. במקרה הזה אני אלך על התשובה הישראלית המצויה ופשוט אגיד שהשמפנייה הייתה סבבה.
אחרי הקליקו המשכנו לחצי בקבוק של Mumm NV שהיא השמפנייה החדשה של המסעדה בכוס. אחלה שמפנייה.
ואז קרה מאורע מצער. הסומלייה נתקלה בדלי שמפנייה ושפכה חצי בקבוק של דום פריניון 99 על הרצפה.
הלקוח קיבל בקבוק חדש והחצי הנותר עבר למאחורי הבר. מה לא נשתה? ברור נשתה. הדום פריניון, עם כל הכבוד לה, לא סבבה בכלל. לא שאני אתנגד, אבל לעומת שאר השמפניות מתקבלת בעיקר שמפניית תדמית ולא באמת שמפנייה טובה ומעניינת.
דקה לחצות. עוזבים הכל, מוזגים כוס שמפנייה, הפעם perrier jouet fleur de champagne 1999 שהיא הייתה פשוט מעולה. יוצאים לקור. כולם עם מעילים, כובעים, צעיפים ושאר ציוד הייטקי לשמירה על חום ורק אני עם חולצה לבנה ועניבה. מה לעשות, בפנים חם. צרחות, חצוצרות, ספירה לאחור, זיקוקים, כדור נורות מפורסם אחד, נשיקה עם אחת המלצריות, שלוק שמפנייה, עוד שני בקבוקי Duval Leroy Brut שהוצאנו כי ידענו שייגמר ושנה חדשה אחת.
אמנם זו רק הפעם השניה שאני בטיימס סקוור בערב השנה החדשה, אבל אני בטוח שזה מדהים גם בפעם המאה.
כמו שאומרים, מי שלא היה לא יודע מה הוא מפסיד. וכן, כל הבלגן שווה את זה, אבל רק פעם אחת.

מחצות והלאה, העניינים די כרגיל. השנה לא היה את הפיצוץ אוכלוסין שתמיד פוקד את המסעדה. אולי בגלל שקר מדי, אולי בגלל שלקח לנו שעה להחזיר את המסעדה למצב רגיל, אולי בגלל שכל העובדים ובעיקר המטבח היו שיכורים מדי בשביל לתפקד. את המשך הלילה ליווינו ב-veuve clicquot la grande dame 1996 שהייתה, כמו שניחשתם, סבבה ו-Charles Lafitte Rose NV שהייתה מפתיעה מאוד באיכותה.
השמפנייה הנבחרת לערב זה הייתה ה-Duval Leroy Blanc De Blanc 1998. פשוט קרטיב לימון בתוך לחמניה בתוספת בועות. ללא ספק אחת השמפניות הטעימות שיצא לי לשתות בחיי.

מצאתי את עצמי בארבע בבוקר, במסעדה, רק אני, המנהל והמלצרית לילה. ממש לא שיכורים, הרי מישהו היה צריך לטפל בכולם ולדאוג שהטבחים מתפקדים, ואומנם לא היה ערב בלתי נשכח כמו בפעם הראשונה לפני שנתיים, אבל עדיין היה כיף.
אומרים שהשנה הקרובה תיראה כמו הערב שבו חגגת את התחלתה. אם ככה, מחכה לי שנה נהדרת.
אמנם באיחור של שלושה ימים, אבל שתהיה לכולנו שנה נהדרת!

לפעמים, אני חושב קצת קדימה על הבלוג.
אני מסיים לכתוב פוסט ואני באמת לא יודע מתי ועל מה יהיה הפוסט הבא. לפעמים יש לי “פוסט בקנה” ואז אני פשוט כותב עליו, אבל הרבה יותר כיף לכתוב פוסט על משהו שכאילו “נופל” עליך במתנה.
היום זה בדיוק היום לכתוב פוסט שכזה. ונתחיל…
הגעתי הבוקר לעבודה, כמו כל יום רביעי על מנת לקבל את כל המשלוחים שהזמנו אתמול ושלשום. בקיץ זה יכול להגיע לעשרות ארגזים יין, בירה ושאר אלכוהול אבל בחורף העסק נחלש ואיתו גם כמות ההזמנות.
יצאתי מהעבודה יחסית מוקדם והחלטתי לפנק את עצמי בסטייק עסיסי במסעדת Landmark.
המיוחד במסעדה הזו זה שאין לה תפריט של יינות בכוס. הבעלים חושב שיין צריך ללוות כל ארוחה באשר היא ולכן התפריט מכיל אך ורק בקבוקים במחיר מעט יותר גבוה ממחיר חנות.
לדוגמא, בקבוק אמרונה 2001 שאני גובה עליו 120 דולר, נמכר בלנדמרק במחיר שאין לי דרך להתחרות איתו, רק 68 דולר.
ככל שהבקבוק יותר יקר, כך המחיר שלו נראה יותר הגיוני. לא שאני יכול לשלם 1500 דולר על פטרוס 1995, אבל זה לא כזה יקר בסופו של יום.
כל הדרך למסעדה חלמתי על חצי בקבוק של מייקלה קיראלו ברולו 2001. 28 דולר לחצי בקבוק ברולו זה בדיחה. כבר פעם שלישית ברציפות שאני מגיע לשם והיין אזל, אבל זה לא ששאר האופציות גרועות.
אני לא מתכוון להוציא 125 דולר על חצי בקבוק של בורגון אדום, גם אם הוא גרנד קרו. גם לא על אופוס1 2003. חשבתי לחזור לאמרונה המוכר והאהוב, 36 דולר. לבסוף בחרתי בסיינט אסטף שעלה 22 דולר והיה שווה קצת פחות מכך. אבל בכל זאת, כולה יין להוריד את הסטייק של הצהריים.
לידי ישבה אישה מבוגרת ששתתה חצי בקבוק של ריזלינג אלזסי, מהצד השני שלי יושבת קבוצת אנשי עסקים ושותה Barne Cantenc 1996 שעולה “רק” 100 דולר. לא הרבה כסף בהתחשב בתמורה. תענוג. מסעדה גאונית. יש לציין שפה חגגתי את יום ההולדת שלי עם לא פחות מ-11 בקבוקי יין שהתחלקו בין 7 אנשים.
כל הדרך לשם חשבתי על הפוסט שאני בטח אכתוב, והנה אני כותב. אבל לא כאן נמצא הפוסט “שנפל” עלי. זה הגיע אחרי הארוחה.

בקומה השניה של ה-Time Warner Center, פיסת הנדל”ן היקרה ביותר במנהטן, פתחו בית מתקפל. תחשבו על קובייה גדולה שכשהיא נפתחת פאה אחת היא מיטה, השניה סלון, ספרייה, מטבח ובאמצע שולחן אוכל קטן.
הבית המתקפל הובא לשם בחסות חברה הקפה “Illy” ובדיוק התחילה שם סדנא. כחובב קפה וכשאחד שיודע עד כמה מסובך למצוא אספרסו ראוי בניו יורק מיד התישבתי והתכוננתי לשמוע הרצאה וגם לטעום קפה משובח. אבל לא על כך הייתה ההרצאה.
ג’יאורג’יו, מאסטר בריסטה מה-Universita Del Caffe מאיטליה (איך לא) יצר 4 קוקטיילים שמיועדים לעזור לחדירת המכונות אספרסו הביתיות ומבוססות קפסולות של אילי לארה”ב.
הקוקטיילים לדברו קלים להכנה ומצוינים לאירוח בעונת החגים שאנחנו בעיצומה.
אמנם אני אחרי חצי בקבוק יין והשעה עוד לא שלוש בצהריים, אבל אני אף פעם לא אומר לא לטעימות אלכוהול.
הקוקטייל הראשון שהוכן הוא ה-Coffee Mojito. מעין שעטנז שלי היה מאוד מוזר לשמוע עליו, אבל אם מישהו טרח, ערבב והכין אז אני אטעם.
בכוס גבוהה:
4 עלי נענע טריים
כפית סוכר
למעוך חזק חזק עד שהסוכר נהיה מעט ירוק
להוסיף קרח עד הסוף
60 מ”ל וודקה
שוט אספרסו.
לא לנער, לא לערבב. פשוט לשתות עם קש ארוך על מנת להרגיש גם את הנענע והסוכר לפי הרמה הרצויה לנו.
חביב, לא יותר. מוצא חן בעיני הרעיון של לא לנער כך שהשותה מחליט כמה מתוק יהיה השלוק הבא.

הבא בתור היה גם הטוב ביותר, אך לא היה בו אלכוהול! רחמנא ליצלן.
קוקטייל טירמסו, וירג’ין.
כף גלידת וניל
2 עוגיות ביסקוטי איטלקיות
שוט אספרסו
את כל המרכיבים יש לנכניס לבלנדר ולערבב עד שנהיה אחיד.
למזוג לכוס ולפזר אבקת קקאו מעל.
הסיבה שאני שמח שנתקלתי בקוקטייל הזה היא שסוף סוף מצאתי מה לעשות עם הליקר ביסקוטי שישתלב פה מעולה.

שני הקוקטילים הבאים בתור לא מרגשים ולכן אין סיבה לכתוב את המתכון שלהם.
הראשון הוא פשוט חלב קר שמוסיפים לו מי סוכר ואבקת קקאו ולאחר מכן מוסיפים את השוט אספרסו.
החלב צף מעל האספרסו וכל לגימה היא קצת קרה ומתוקה ומצד שני מרה וחמה.
האחרון והסתמי ביותר הוא הקפה הג’מייקני. מי סוכר, אספרסו, רום ג’מייקני כהה (מאיירס במקרה הנוכחי) וקצפת מעל. יכול להיות מעולה לאוהבי הז’אנר אבל ממש לא בשבילי.

לסיום, הקוקטייל המנצח של היום. לא טעמתי אותו אבל אני בהחלט הולך להכין אותו בהזדמנות הראשונה וזה אומר במשמרת ביום שישי. כבר פגשתי קוקטיילים מוצלחים עם יין, אבל על קיומו של המרטיני הזה פשוט הפיל אותי מהכסא (נשמע יותר טוב באנגלית).
Icewine Martini
60 מ”ל וודקה, אני אישית מעדיף פינלנדיה
10 מ”ל אייסווין

מה שעבר על הענבים של מאז שהם גדלו, התהליך המפרך והמייגע של הכנת האיסווין ולבסוף מה עושים? מערבבים אותו עם וודקה.
מצד אחד אני מחרד, מצד שני אני מסוקרן כמו שלא הייתי מסוקרן הרבה זמן.
צפו לעדכונים.

פוסט חגיגי לחנוכה!
לא סתם, עוד פוסט כרגיל.
עוד ערב של ה-Kosher Wine Society, הפעם לא יכולתי לוותר.
8 קברנה סובניונים שונים, אחד לכל נר בחנוכיה, בטעימה עיוורת שהייתה קצת יותר מדי חברתית ומעט מדי מקצועית, אבל בסופו של דבר היה כיף.
בתחילת הערב היו מולי 8 כוסות מלאות, בסופו היו מולי 8 כוסות ריקות וטבלת טעמים וציונים מלאה.
אני לא אלאה אתכם בפרטים מיותרים, את רשימת היינות המוטעמים אני אביא בהמשך, אבל בואו אני אחסוך לכם את הסקרנות ואגיד שהמנצח האישי שלי בטעימה הזו היה קברנה סובניון ישראלי.
הנה היינות לא לפי סדר הטעימה אלא לפי הציונים המשוקללים שנתנו להם, מהכי גרוע (והוא היה ממש גרוע) להכי טוב (הוא היה ממש טוב).

8Lan Zur Cabarnet Sauvignon 2005, Valle del Maule, Chile. 7$
7. Herzog Special Reserve 2004, Alexander Valley, California. 28$
6. Baron Herzog, Jeunese 2006, Central Coast, California – Half Dry! 13$

5. Hagafen, Napa Valley, California 2003 36$
4. Rothberg, Paarl South Africa, Winemakers Reserve, 2004 20$
3. Ella Valley Vineyards, 2003, Judean Hills, Israel 28$
2. Tishbi Special Reserve, Kerem Ben Zimra, 1999, Galil Israel 40$
1. Chateau Haut-Vigneau, Pessac Leognan, 2003 40$

אז מה אני אגיד לכם?
שהתשבי הוא המנצח שלי?
שהבורדו הוא המנצח שלי?
אני יכול להגיד את זה, אבל אז יצא שאני משקר.
אין דבר שאני סומך עליו יותר מטעימה עיוורת, ובעוד שאת 4 היינות הראשונים פסלתי עוד בשלב ההרחה ועוד יותר בשלב הטעימה, בין 4 האחרונים היה לי ממש קשה להחליט.
הבורדו היה פשוט מעולה, בורדו-אי מאוד. ישר ניחשתי שהוא בורדו בגלל האדמתיות, הטחב ובעיקר בגלל החבית הצרפתית הכל כך בולטת. מה לעשות, אני פרנקופיל.
את הרוטברג פסלתי לאחר כמה השוואות לאחרים, הוא טוב אבל ממש לא באותה הליגה.
התשבי, למרות שהיה אחד מחביבי הקהל, לא דיבר אלי. אני בכלל ניחשתי שהוא ג’וקר ובכלל לא קברנה סובניון. הצלחתי גם להוכיח למעביר הטעימה לאחר מכן למה חשבתי ככה. היין כבר לא בשיאו ולמרות שהוא לא מראה סימני גיל בצבע הוא בהחלט מתפרק אחרי כמה דקות בכוס.
המנצח האישי שלי בטעימה הזו היה הקברנה של עמק האלה. אני בכלל נחשתי שהוא קברנה קליפורני מאזור פאסו רובלס והייתי מאוד שמח וגאה שהתבדיתי.
קברנה איכותי, מהודק, קלאסי, עם פלפל וקסיס באף, דובדבנים חמוצים, אוכמניות שחורות והרבה תבלינים בפה וסיום שוקולדי-קרמלי נהדר.
אם הוא לא היה עולה פה 28 דולרים (מה לעשות, יין מיובא) הייתי קונה ארגז.
נגמרה הטעימה, כולם לוחצים ידיים ויוצאים ל 5- מעלות צלזיוס שבחוץ.
אבל אני רוצה עוד יין. כולה 10 בערב והלילה עוד צעיר. תוסיפו לזה את העובדה שאני עובד כל ערב בספ”ש ותקבלו שאין לי הרבה זמן לבילויים רציניים.
אז חציתי את הכביש ונפגשתי עם ידידה בבר יין איטלקי וטרנדי שנפתח לא מזמן.
פתחתי ב- Poggio L’aiole,Castelio di Modanella 2001 מטוסקנה.
בחרתי את היין משתי סיבות. האחת, הוא עשוי מענבי Caniolo שלא טעמתי יין שעשוי מהם לעולם.
השניה, היין מיושן במשך 5 שנים בבטון. לא חבית, בטון.
לא ממש ידעתי איך להגדיר את היין הזה. הגוף קליל, יין קיצי מושלם (להזכירכם, כמעט יורד שלג בחוץ), מאוד יבש, המון ציפורן באף ובפה חוץ מזה לא הרבה. לא בדיוק כוס היין שלי אבל אין ספק שמדובר בעוף מיוחד בעולם היין ושמחתי לשתות אותו.
היין השני ששתיתי היה Gutturino, il Poggiarello 2001, Emila Romagna.
בלנד של Barbera ו- Bomarda. מפלצת של יין. להגיד שיש לו גוף מלא זה להעליב את היין, אני לא רוצה להגיד שהוא מסריח, המילה Funky הרבה יותר מתאימה פה. איזון מושלם בין פירותיות לחמצמצות איטלקית שאת האהבה שלי אליה אני ממש לא משתדל להסתיר. יין שמשאיר את הפה מתחנן לעוד. לא לחינם שתיתי שתי כוסות.
לקינוח ולסיום הערב, שתיתי Vareij, Hilberg-Pasquero, 2005 מפיאמונטה (האיזור האהוב עלי באיטליה, כבר אמרתי?).
100% ענבי Barchetto. שוב, ענב שלא שמעתי עליו בחיים.
יין מתוק. הייתי מגדיר אותו כיין קינוח ואם אני לא טועה (כי אני אומר את זה על סמך אינטואיציה ולא על סמך ידע) הוא משמש כמרכיב עיקרי ביינות המוסקטו הפיאמונטיים. מה לעשות, טעיתי.
קליל ומלא חיים. מתקתק, המון אוכמניות, ריבתי וקליל כאחד. פשוט מוסקטו אדום. כיף חיים של יין!

היה ערב ארוך, מאוד. אבל מאוד מהנה ולא פחות חשוב, למדתי עוד דבר או שניים על היצור הנפלא הזה שנקרא יין. חג חנוכה שמח לכולם!

חורף זו תקופה מיוחדת בחייו של חובב אלכוהול.
אפשר להוציא מהארון את היינות האדומים, הויסקים הכבדים, הקוניאקים המחממים.
אפשר להפסיק לשתות קוקטיילים צבעוניים, משקאות מעורבבים עם המון קרח וכמובן את הקוקטיילים הקפואים.
ברור לכולם שיש משקאות של חורף ויש משקאות של קיץ. יש בירות של חורף ויש בירות של קיץ. יש יינות של חורף ויש יינות של קיץ. ויש קוקטיילים של חורף ויש קוקטיילים של קיץ.
החלק היפה ביותר בקוקטיילים של חורף הם הקוקטיילים החמים.
ישנם קוקטיילים קלאסיים כמו גרוג, Hot Toddy וקפה אירי שהיו ויישארו לעולם.
לכל אחד יש את הדרך לשדרג לעצמו את הקפה או התה, אם זה אייריש קרים, ליקר קפה, ליקר קקאו, ויסקי, קוניאק או שאר תוספות מעניינות.
אחת התוספות המעניינות ביותר שנתקלתי בהן לאחרונה הוא ליקר איטלקי חדש בארה”ב שנקרא Faretti Biscotti Famosi.

הליקר הוא ליקר ביסקוטי, אותם עוגיות איטלקיות נהדרות שריחן נישא למרחוק בכל בוקר איטלקי ממוצע.
ללא ספק אחד הליקרים המיוחדים שיצא לי לטעום, עולה בקנה אחד הם ב-St Germain, רק שיש פחות דברים לעשות איתו. אני מסוגל לחשוב רק על להוסיף אותו לקפה שלי ולשדרג את המאפים שכנראה לעולם לא אאפה.

רק 28% אלכוהול שלא מפריעים לאף לקבל את כל המאפיינים הרבים של הליקר הזה. מבחינת מורכבות הוא אחד המורכבים והיפים שטעמתי. אניס, אגוזים, קליפת תפוז, שקדים. כמו להכנס למאפייה מוקדם בבוקר כשהכל בדיוק יוצא חם מהתנור. אני מסוגל רק להריח אותו כל היום.

הטעם כמובן לא מאכזב.
כמו שאמרתי, הליקר ישדרג כל קפה של אחרי הארוחה (שלא לומר קפה של בוקר) ואפשר להנות ממנו גם נקי, עם קרח או בקוקטייל.
כן ירבו ליקרים כאלה, כי הם הופכים את הבר ליותר צבעוני ואת הבוקר ליותר טוב.