וירג'ין-פוסט מכיוון שאתמול שתיתי יותר מדי.

אורי, הבלוג השני הכי קרוב אלי גיאוגרפית (כי צ'לסי יותר קרובה) הזמין אותי להשתתף במשחק, אחרי השתלשלות לא קטנה. אני אזמין את רותם, חיים ואייל.
האינטרנט נכנס לחיי בכיתה ד', השנה הייתה 1994 כמדומני. באותו זמן אבא שלי היה טכנאי מחשבים ב-IBM ולכן היה לנו אינטרנט לפני כולם והיינו מחוברים דרך השרת של IBM בתל אביב יחד עם כל החברה.
מודם בקצב של 9600. מהיר לאותה תקופה. תשלום לפי שעה לבזק, לפחות דקה טעינה לכל דף אינטרנט וחוסר כמעט מוחלט של עמודים בעברית.
הדבר הראשון שריתק אותי באינטרנט היה ה-ALAMAC. אתר צ'אט שאני אפילו לא טורח לבדוק אם הוא עדיין קיים ומולו ביליתי שעות רבות בלקשקש על כלום. לאחר מכן האתר הוחלף בשימוש קבוע ב-IRC בחדר עברית והרצליה.
גם היום אני לא ממש גולש באינטרנט ובטח לא מבין גדול במחשבים. ההתמכרות הרצינית היא להורדת מוזיקה.
השיר הראשון שהורדתי היה Stairway to Heaven עוד בתקופה שהיה צריך לחפש אותו באתרים מיוחדים. לקח לי בערך 7 שעות להוריד שיר של שמונה דקות. אחר כך הגיעה הנאפסטר ז"ל ושינתה לחלוטין את הדרך שאני ושאר העולם צורכים מוזיקה.
איזה יופי שיש אינטרנט!

יום שני בערב. ערב חופש אחרי ספ"ש שבו עבדתי כל ערב עד 4 בבוקר ובנוסף ביום שני התיצבתי בבר בשמונה אחרי 3 שעות שינה למשמרת בוקר. הצעד המתבקש הבא (אחרי השלמת שעות שינה) הוא לצאת ולשתות. לשתות הרבה.
החלטנו לחגוג לחבר שעובר לגור בנורווגיה מסיבת פרידה. היעד הנבחר היה מועדון ה-Cielo שליין ימי שני שלו רצים כבר כמה שנים טובות. מפה לשם תוכניות השתנו, החוגג הראשי הבריז ומצאתי את עצמי עם עוד מלצר ומלצרית מהמסעדה בבר קטנטן ברחוב מקדוגל בגריניץ' וילג'.
בעקבות ההתלבטויות של שכני Drinking לגבי הצעד הבא בעולם הסינגל מאלט והפוסט והדיון בתגובות בבלוג של Islyלגבי טליסקר 10 נגד היילנד פארק 12 החלטתי שאת הערב מעביר על טהרת הויסקי מאלט. תכננתי לשתות את המאלטים המדוברים אבל לצערי מבחר מאלטים גדול לא היה להם, עלוב זו מילה יותר מתאימה. 
אברלור 12 שממש לא התחשק לי לשתות, גלנפידיך מוכר, המוני ומאוס ואובן 14, נציג אזור ההיילנד המערבי שאותו לא שתיתי מעולם. אזור ההילנד המערבי לא אידאלי לייצור ויסקי וכיום פועלות בו רק 4 מזקקות.
משום מה נמזג לי שוט של ג'יימסון שבאמת אין לי מושג מאיפה הגיע אבל כשמוזגים חייבים לשתות (חוק של אלכוהוליסטים). המגמה של אלכוהול ופינוקים על חשבון הבית נמשכה לאורך הלילה.
הרבה ברירה ואופציות לא היו לי אז הזמנתי אובן 14. נקי כמובן. אני לא מעליב את המאלט שלי עם קרח או מים.
מסתבר שלברמן יש "יד כבדה" והמושג של למדוד כמויות זר לו לחלוטין. רע לבעל הבית ולכבד שלי אבל טוב לטיפים שלו.
בין שיחות על אנשים שאנחנו שונאים, אוהבים, טיפים, אלכוהול והעונה החדשה של "the simple life" שהתחילה אתמול ניסיתי להעריך את הויסקי. צבע אי אפשר להעריך כמו שצריך עם תאורת ברים. לשמחתי בברים בניו יורק אסור לעשן אז חוש הריח נשאר חד.
ויסקי רך מאוד. יותר רך מרוב המאלטים מהיילנד שטעמתי. פרחוני ועשבי באף, מעט לימוני.איפשהו הזכיר לי קרואסון חמאה (תודו שזה מוזר). 43% אלכוהול שלא מורגשים בכלל. שום אזכור, אפילו קטן לעשן או כבול אבל מליחות ים יש גם יש יחד עם דבש. רזה אבל חביב ביותר. יותר קרוב לויסקי אירי מסקוטי ואם כבר אז הייתי מעדיף לשתות בושמילס מאלט 16 שהיה מתקתק יותר.
הייתי בשמחה מפרק בקבוק שלו. לא שתיתי ויסקי כל כך "שתי" מעולם. 5 כוסות (לא שוטים), אחת מהן על חשבון הבית יחד עם קערת אורז, כוסות סודה וטעימות של ג'ין נדיר וליקרים נחמדים לאורך כל הערב.
אז כמובן שהבוקר סבלתי מכאב ראש קטנטן, בעיקר לאור העובדה שלא התעוררתי בדירה שלי אבל מרוצה מלילה נהדר ומהעובדה שגיליתי ויסקי חדש וחביב. לא נראה לי שאני אבחר לשתות אותו שוב אבל הוא יהיה נהדר לצעדים ראשונים בעולם המאלטים וויסקי בכלל.
אמנם לא עזרתי בכלל להתלבטות של Drinking, אבל כן החלטתי לקחת לידיים פרויקט קטנטן של להעלות כמה שיותר רשמי טעימה על ויסקי. דבר שמבקשים ממני די הרבה מאז הפוסט על תערוכת הויסקי. אז הנה הסנונית הראשונה בתקווה שיהיו עוד הרבה.

אין לי מושג מה המילים היפניות האלה אומרות. אבל יחד עם "סאקה" אלה המילים היחידות שאני יודע.
סאקה הוא עולם לא פחות קטן ומעניין מאשר ויסקי, וודקה או כל דבר אחר שהוא לא יין.
אבל עד היום, בעיקר עקב מגורים בארץ וחוסר חיבה לסושי לא ממש יצא לי לשתות סאקה. בטח שלא סאקה טוב.
אז אתמול בערב אחרי עוד סרט איכות, הפעם שחור לבן ובצרפתית בקולנוע בלינקולן סנטר הלכנו 4 אנשים לאכול סושי בסושי א גו גו הסמוך. סושייה יחסית גדולה, כתומה, לא יקרה ועם תפריט יין וסאקה מעניין ביותר ולא יקר.
אני ממש לא מבין בסושי אז אין לי מושג מה אכלתי. כל מיני שמות של מדינות וערים בארה"ב (מה קשור בוסטון וקליפורניה ליפן?) ועוד כל מיני שרצים מגולגלים באורז.
גם בסאקה אי אפשר לומר שאני מבין. כל מה שאני יודע טמון בכתבה בבקבוק על הטעימת סאקה מודרכת בלונדון שזה לא מעט אבל יש עוד הרבה ללמוד. אם אתה רוצים מידע מקצועי, תקראו את הכתבה.
בינתיים שותים.
הסאקה הנבחר להערב הוא Kizakura Nigori. ברגע שהמלצר שם את הבקבוק על השולחן שמתי לב שהסאקה נראה שונה. עד היום כל הסאקה שטעמתי או ראיתי היו שקופים. אז למה שלי לבן? 
מסתבר שהסאקה שעובר סינון גס בלבד, הוא לא מעודן והוא לא טהור. לכן בצבע הוא מזכיר יותר ערק עם מים מאשר סאקה.

נכון בסדרות טלויזיה, כל פעם שמזכירים מאכל מוזר, לדוגמה רגלי צפרדעים, אומרים שיש לזה טעם של עוף?
אז ככה זה גם עם המשקה הזה. לא שיש לו טעם של עוף חלילה. טעם של שרדונה שלא נח בחביות.
סאקה עדין. הזכיר לי אשכולית אדומה ולימונענע. אין לי עוד הרבה מה להוסיף על הסאקה חוץ מההתאמה המדהימה לסושי שהוא ליווה. הסאקה הדגיש את הטעמים של השרצים והירקות בדיוק במקומות הנכונים בפה והפך ארוחה סטנדרטית שפשוט באה להשביע לחגיגה קטנה.
9.5 אחוזי אלכוהול לא ממש יכולים לשכר אותנו, במיוחד לא בקבוק של 300 מ"ל אבל הם כן יכולים לשנות את אופי הארוחה והאוכל.
כנראה שצריך להתחיל לאכול יותר סושי במסעדות ולא טייק אווי.
סיונרה.

שלשום…

05/24/07

פוסט ראשון מתוך שלושה.
פשוט כל כך הרבה דברים קורים ואין לי זמן אפילו לכתוב על זה.
שלשום היה ערב לפני טקס סיום הלימודים של אחותי ויצאנו לחגוג עם חברים מהכיתה שלה ב-Ava Lounge.
לאונג' בר בקומה ה-20והגג של מלון ברחוב 55 וברודווי.
תמיד במקומות כאלה אני מרשה לעצמי לנסות משהו חדש. לשתות בירה או יין נראה קצת משעמם בהתחשב בבר האיכותי ובמקצוענות הגבוהה של הברמנים אז הזמנתי קוקטייל קלאסי שכבר הרבה זמן אני רוצה לנסות.
Maker's Mark Perfect Manhattan עם קרח. הצורה הקלאסית היא מנהטן והקוקטייל מוגש בכוס מרטיני.
1 maker's mark
0.25 וורמוט אדום
0.25 וורמוט יבש
דאש מרורי אנגוסטורה
מנוער בשייקר ומוגש עם דובדבן

מכיוון שאני שונא לשתות בכוסות מרטיני ביקשתי את הקוקטייל בכוס אולד פאשינד עם קצת קרח לעידון טעמים.
בחרתי את הקוקטייל בעקבות הערה של אחד המלצרים הותיקים במסעדה (עורך דין בן 41, אל תשאלו) שאמר שזה פשוט הקוקטייל המושלם. אז ניסיתי ונוכחתי לדעת שהוא צדק ב-100%.
השילוב בין המתקתקות האלכוהולית של הברבן, המתיקות של הוורמוט והמרירות של הוורמוט היבש והאנגוסטורה השתלבו בצורה מעולה ויצרו קוקטייל קלאסי שמשלב בתוכו מתיקות, מרירות, יובש, חמצמצות ועדיין מספיק אלכוהול בשביל (ותסלחו לי על המשפט הבא) לעשות את העבודה.
מייקרס מרק בארץ הוא די יקר (בערך 55 שקלים לשוט) ולעשות ממנו קוקטייל יהיה די יקר, כתחליף יחסית זול אך איכותי הייתי הולך על ה-Four Roses, כל זה בהנחה שהברמן שמולכם בכלל יודע איך מכינים אותו (מקסימום תלמדו אותו) ושיש מרורי אנגוסטורה, תבלין אלכוהולי שבלעדיו הקוקטייל פשוט חסר נפח.
בפעם הבאה שבא לכם קוקטייל. עורכי דין כנראה יודעים על מה הם מדברים.
אבל תרדו קצת למטה, תקראו על מה שהיה אתמול…

                                                          manhattan 

אתמול…

05/24/07

פוסט שני מתוך שלושה.
אתמול התיצבתי בתשע וחצי בבוקר כדי לעמוד בתור כניסה ל-Radio City Music Hall כדי להכנס לטקס סיום הלימודים של אחותי. תענוג נכון?
הצטיידתי בקפה אמריקאי (פילטר) בלי חלב (שכחתי לשים) וקרואסון חמאה מ-Dean and Deluca וחיכיתי שעה בחום בשביל להכנס לאולם היפייפה הזה (תמונות בפליקר)
אחרי 3 שעות של נאומים ארוכים מדי וזריקת כובעים שחורים באויר הלכנו לאכול צהריים ב-Heartland Brewery
שאולי זכורה לכם מהפוסט הזה.
היינו ארבעה אנשים ושתינו ארבע בירות שונות.
Grateful Red, בירת אמבר עונתית עם טעמים חזקים של שעורה קלויה וקרמל אך מתוקה מדי לטעמי.
Razebrrey Champagne, בירה עונתית בסגנון למביק שמתובלת בפטל, רימון ומעט ג'ינג'ר ומוגשת בכוס גבוהה על רגל המזכירה כוס שמפניה. צבע אדום בוהק, גוף קליל ואיזון נהדר בין כל טעמי הפירות.
ידיד של אחותי הזמין את ה-Oatmeal Stout עליה כתבתי בפוסט הקודם והצהיר עליה שהיא פשוט מעולה ובצדק.
אני הזמנתי את הבירת חיטה של המבשלה, Harvest Wheat Beer. הבירה עשויה משני סוגי חיטה שונים ולא מסוננת. היא בעלת צבע קש ועכורה מאוד מכיוון שהיא לא מסוננת. מעט פירותית עם טעם עדין של חיטה. בירה קלילה ומרווה מאוד. אידאלית ליום אביב חמים והמבורגר בפאלו.

אירוע היסטורי קרה אתמול, הייתי לראשונה בחיי במשחק בייסבול. לא סתם משחק בייסבול אלא יאנקיז נגד בוסטון רד סוקס. יריבות רבת שנים שמקורה עוד בימי בייב רות'. למי שלא מעודכן (ואני מניח שזה כולכם) במשך 86 שנים היאנקיז היו המכשול היחיד של הרד סוקס בדרך לאליפות. מכשול שנפרץ לפני כמה שנים.
מכיוון שהכרטיסים שלי היו באיזור שבו אסור לשתות אלכוהול עקב מושבים משותפים לאוהדי שתי הקבוצות וגם בגלל שלא מתחשק לי לשם 8 דולר בשביל Coors Light בכוס פלסטיק הלכתי לשתות לפני המשחק בפאב ה-Uptown בשדרות לקסינגטון פינת 88. מכיוון שהתחלתי את היום עם בירת חיטה המשכתי לסם אדמס White Ale. מעין משחק מילים בין White ל-Wheat. בירה קלילה ללא יומרות מיוחדות, במיוחד לאור העובדה שלסם אדמס יש בירת חיטה עונתית שעולה עליה בהרבה ועליה כתבתי בפוסט הקודם.
סתם לידע הכללי שלכם, היאנקיז הפסידו.

כמיטב המסורת היהודית בערב שבועות לא ישנים אלא לומדים תורה כל הלילה. הגרסה החילונית\ניו יורקית לעניין היא לילה שלם של תרבות יהודית וישראלית ב-Jewish Community Center שבאפר ווסט סייד.
חוץ מהופעה של קובי עוז ושידורים חוזרים של "בטיפול" הלכתי לשמוע הרצאה של שושנה פילן, דתייה חרדית וסומלייה. ההרצאה הייתה די קצרה ורצופה בטעויות קריטיות לגבי יינות ישראלים אבל לפחות יצא לי לטעום דברים שמעולם לא טעמתי וממזמן רציתי לטעום.
הירדן בלאן דה בלאן 2000 נכנס לנעליים מאוד גדולות אחרי ההצלחה של בציר 99. אמנם לא אותו יין נתזים איכותי כמו קודמו אך ליקב רמה"ג אין במה להתבייש וגם השנה התוצאה נהדרת עם הרבה אגוזים באף וחמצמצות וקריספיות בפה.
היוגב קברנה-זינפנדל רוזה היה פשוט מזעזע. חסר גוף לחלוטין, שטוח ומשעמם. פשוט מיץ ענבים אלכוהולי ויקר.
הפתיע אותי התשבי אסטייט קברנה סוביניון 2003 עם הרבה פרי שחור באף, טנינים עדינים. בתור מישהו שמשתדל להמנע מהיינות של תשבי הופתעתי מהיין הזה שהיה פשוט וטוב.
את הסירה של יקב חברון (או רמת חברון) אני רוצה לטעום כבר הרבה זמן. בציר 2003 מראה הרבה פלפל שחור ועוצמתי באף שדי מכסה את שאר הארומות, עץ אלון צרפתי עדין וסיום ארוך ומעט מריר. מאוד אהבתי את היין ולדעתי הוא נמצא כרגע בשיאו. חבל שזה חג הגבינות ולא חג הסטייקים. ממש רציתי אחד באותו רגע.
אחרון חביב שגם נמצא אצלי ברשימה הרבה זמן הוא הברקן רזרב פינוטאז' 2002. מוכרח לומר שהתאכזתי. היין מאוד מעושן, חמוץ-מתוק, המון חבית (20 חודשים) ומרגיש תעשייתי למדי. אני לא שופט פה את הענב. אמנם הכרות ראשונה איתו אבל אני אתן צ'אנס לדרום אפריקאים בהזדמנות. אבל את הפינוטאז' של ברקן סיים אצלי את הקריירה עוד לפני שהוא התחיל. כגודל הציפייה כגדול האכזבה.
חג שמח לכולם!
עכשיו תרדו קצת למטה ותקראו על מה שהיה היום…

היום…

05/24/07

פוסט אחרון מתוך שלושה.
אז חוץ מבוקר מעצבן בעבודה שבו שלחתי 8 ארגזים של בורגונדי אדום מסוגים שונים ובצירים שונים בשווי ממוצע של 1000 דולר לארגז חזרה למפיצים כי כולם מקולקלים, וחוץ מהעובדה שטעמתי דום פריניון 99 (שוב…) וקרוג 95 (שתיהן שמפניות דרך אגב) היום לא היה מיוחד.
רק דבר אחד קטן, גמר ליגת האלופות. מילן נגד ליברפול. שוב. מילן מובילים 2-0 בדקה ה-85. שוב.
ליברפול מנסים לצמק ומציליחים. שוב. אבל הפעם זה לא הספיק ומילן ניצחו 2-1 לצערי (נראה לי שההערה הזו עולה לי בקוראים).
בכל מקרה זה לא פוסט כדורגל. זה פוסט על הבירה ששתיתי ליד הכדורגל.
בירה עם הגדרה מיוחדת. Belgiam Farmhouse Ale. בירה בלגית, עונתית, שמבשלים בחורף במטרה לשמור אותה לשתייה עתידית בקיץ. גם השם שלה מרמז על כך שהיא בירה עונתית, Saison Dupont מבית Vieille Provision.
אחת מהמבשלות האחרונות מסוגה באירופה, מקורה בתקופה בה לא היו מקררים ובירה היו מבשלים בחורף בגלל הטמפרטורות הנמוכות בהם שמרים פועלים ביעילות, אך זקוקים להרבה ניסוי וטעייה בכדי ליצור בירה שתתפתח בבקבוק לקראת העונה החמה ועדיין תהייה מרעננת לשתייה בקיץ. הבירה הזו היא ההגדרה המדויקת לכך ועדיין מיוצרת בשיטות הישנות מה שהופך אותה לנדירה יחסית בעולם הבירה.
בירה בהירה, עכורה, בעלת בוקה פירותי נדיב וראש קצף סמיך מאוד. הטעם מתחיל כפירותי אך מסתיים יבש ונקי למדי.
מכיוון שברשותי בקבוק גדול (750) לקח קצת זמן עד שסיימתי אותו ובינתיים הבירה התחממה. בהתחשב בכך שהיא יוצרה לראשונה בתקופה בה לא היה איך לקרר אותה, היה מעניין לשתות אותה חמה ולגלות שהיא לא פחות נעימה ומרעננת גם בטמפרטורת החדר. אכן בירה ומופיעה כאחת מארבע הבירות הטובות מסוגה בספר הבירות של מייקל ג'קסון.
היום אני מוזמן לארוחת ערב שבועות, גמר אמריקן איידול ופרק סיום העונה של אבודים. בטח נפתח איזה שני בקבוקי יין אבל זה כבר לפוסט אחר. אין לי כח לכתוב יותר.

טוב, לא אחד, יש עוד שניים בדיוק כמוהו בארון.
אבל כמו שאומרים, תמיד זוכרים את הפעם הראשונה…
לא זו לא הפעם הראשונה שאני שותה שאטונף דו פאפ. יש לי די הרבה נסיון עם האפלסיון הזה.
זו הפעם הראשונה שאני שותה יין בגיל כזה.
רציתי לחכות עוד שנה, שהיין יהיה בגיל מצווה אבל אין לי איך לאחסן אותו בצורה ראויה וחבל על היין.
לא כל יום מקבלים 3 חצאי בקבוקים משנת 1995. רק לקרוא את המספר על התוית. בשנת 1995 הייתי בן 12. היין הזה בן 12!

ב-1995 נחתם הסכם ביניים על יהודה ושומרון, ארגון חדש נודע לעולם. אל קעידה שמו. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל, נרצח. אלו רק מקצת האירועים שאני שולף מהשרוול.
Comte De Lauze, Chateaunaf Du Pape, 1995
איך היה היין? מוזר. ממש ממש מוזר ודי מאתגר.
הצבע שלו נעלם. אדום הוא כבר ממש לא. יותר לכיוון החום-כתום. אטום ועכור במרכז וכתמתם בקצוות. מגניב דוקא.
בהרחה ראשונית הוא מריח בדיוק כמו הפורט שנמצא על המדף. מתקתק. ריח חזק של חבית ועץ. אין מה לדבר בכלל על פירותיות.  אחרי זמן מה מרגישים שהוא נפתח ומתחיל להתעורר. בכל זאת הוא היה בבקבוק איזה 10 שנים.
לקח לו בערך שעה וחצי להגיע לרמה שאני קורא לה "יין שנשם מספיק". לא שלא נהניתי ממנו עד כה, אבל זה היה יותר לצורך לימודי מתוך ידיעה שלא זה היין אותו אני אמור לטעום.
הריח של הפורט לא ממש עבר אלא פינה מעט מקום לשאר ארומות של פירות מבושלים ומסוכרים. בעיקר שזיף ואפרסק. איזכורים (ממש מאחורה מאחורה) של פלפל לבן ומעט מוקה. אני מוצא את עצמי מסובב ומריח ומסובב ומריח בשביל לנסות ולהבחין בניואנסינים קטנים שהיין שולח ואני משתדל לקבל. חושב ומנסה למצוא כל פרי ותבלין שאי פעם זיהיתי ביין אדום ובמיוחד אדומים מעמק הרון. לא קל היין הזה. אפילו קצת גדול עלי. עכשיו שאני חושב על זה, יכול להיות שהוא מקולקל או עבר זמנו ואני בכלל לא מבחין בכך. אבל אם עד לפני חודש היינו מוכרים אותו, כנראה שכוחו עדיין במותנו.

גם בפה היין מתחכם. טנינים "לעיסים". ממש בא לתת ביס לפה של עצמי. בפה אין כל זכר למתיקות שהייתה באף.
משאיר טעם של עוד. פשוט ככה. מעבר לזה לא יודע איך לתאר אותו. אני אוהב!
מדבריה של אחותי: "בא לתת ביס לצדדים של הלשון".

שלוש שעות מהפתיחה:
הארומה שהזכירה לי פורט די נעלמה. פינתה מקומה לעוד פירות מבושלים. הפעם התווסף גם משמש לחגיגה. התגלו ניחוחות עור והפלפל הלבן התחזק.
החלטה שהחלטתי זה עכשיו: אני שומר בקבוק אחד לחזרה לארץ. יקרה לו מה שיקרה לו. אם יום אחד אני אפגש עם חלק האנשים שקוראים את הבלוג הזה, זה היין שאני רוצה להביא למפגש הזה.

לאחר חשיבה עמוקה וניתוח בראש של היין, הגעתי למסקנה שהיין עייף. אולי כוחו לא במותנו כמו שחשבתי מקודם.
אני אשתדל להשיג את אותו היין משנת 99 ואערוך טעימה השוואתית. עד אז יש לי עוד שני בקבוקים כאלה לשתות.