יותר מדי אירועים, יותר מדי טעימות, יותר מדי עבודה, יותר מדי לימודים. אין זמן לכתוב על כולם, ובמקרה יש לי זמן לכתוב עכשיו.
אז בין טעימות פורטפוליו של יבואנים מצרפת, איטליה, יוון, גרמניה, ליקרים, וויסקי ובירות החלטתי לכתוב דוקא על הטעימה הכי מצומצמת.

נתכנסנו כולם בלאונג' של הסוהו גרנד, וכשאני אומר כולם אני מתכוון להרבה גברים בחליפות, שתי נשים בחליפות, שתי מלצריות יפייפיות, סוכנת יין אחת, יינן אחד, ורק אני בג'ינס, טי שירט ופנים שכבר שבוע לא הרגישו מגע תער.
היינן הוא Kim Crawford מיקב שקרוי על שמו בניו זילנד.
היינות כולם שייכים לסדרת העל של היקב, Small Parcels שמה. כל היינות מגיעים מכרמים יחידניים מכל רחבי ניו זילנד וכולם מיובאים בכמויות מינוריות (אזור ניו יורק קיבל 60 ארגזים מכל יין. ארגזים של 6 בקבוקים כל אחד).
רק חבל, וזה חבל מאוד גדול, שכל זה לא ממש נותן ערובה לאיכות.

התחלתי עם שני היינות ממרלבורו, איזור הגידול שהעלה את ניו זילנד למפת היין העולמית. מרלבורו ממוקם בצפון מזרח האי הדרומי, כשהרים ממערב מגינים עליו מהזרמים הקרים שמגיעים מאנטרקטיקה.
הראשון שטעמתי היה הריזלינג מבציר 2005 ,SP Anderson Vineyard, Bone Dry כמו שקוראים לו ביקב, כל זאת בזכות סוכר שיורי של 1.4 גרם לליטר. והוא אכן יבש.
הרבה לימון וליים באף בלי יותר מדי סיבות להתרגש מהפה. לי הוא הזכיר סאקה יבש. אם הפה היה מקיים את מה שהאף מבטיח, אולי בעזרת יותר סוכר שיורי אז היין היה קצת יותר טוב. כצפוי מריזלינג האסידיות הייתה גבוהה, אבל שוב, גבוהה מדי בלי סוכר שיאזן אותה.
לסיכום: הריזלינג היבש יבש מדי!
91 נקודות מרוברט פרקר, למקרה שזה מעניין מישהו.

המשכתי לסובניון בלאן בתקוה שהוא יציל מעט את המצב. מכיוון שהכרם נטוע על חורבות בסיס חיל האויר האמריקאי מימי מלחמת העולם השניה, היין קיבל את השם הכה מבטיח Spitfire. הבציר הוא 2006.
אש הוא לא ממש יורק, אבל גויאבה בהחלט יש והרבה ממנה. ברקע אפשר למצוא מאפיינים זניים יחד עם פסיפלורה, אשכולית ואננס. עשיר ביותר בפה עם חמיצות שמפילה אותך לקרשים, אבל במובן הטוב של המונח.
ההסתיגות היחידה שלי מהיין היא המחיר, שביחס לסובניון בלאן הרגיל של היקב (40 דולר אצלי ברשימה) מהווה תמורה הרבה יותר טובה.
לסיכום: יקר מדי.

ממשיכים צפונה, לאי הצפוני ולכרמים שסובבים את Gisborne. בתור חובב טריויה שמחתי לדעת שמדובר בכרמים המזרחיים ביותר בעולם והכי קרובים לקו התאריך הבינלאומי ולכן הם הכרמים הראשונים בעולם שזוכים לשמש של יום חדש, כל יום מחדש.
השרדונה מגיסבורן זכה לשם Kim's Favorite, השאלה היחידה שיש לי לשאול היא: למה?
שרדונה הוא ענב שמשקף בצורה פנטסטית את הטרואר בו הוא גדל, לכן אני אוהב לטעום שרדונה שונים מרחבי העולם.
על כן יש לי רק שתי מילים להגיד על השרדונה הזה: חוסר אחריות.
אני אסביר.
היינן לקח כרם מובחר, ענב אציל, תנאים אופטימלים, שפע טכנולוגיה ביקב עצמו, לכאורה תנאים אופטימלים ליצור יין ענב או לפחות שונה במקצת מכל השאר.
ומה הוא עשה? "תקע" 40% מהיין 6 חודשים בחביות חדשות על השמרים, תסיסה מלולקטית מלאה, ויצא שרדונה כמו כל שרדונה קליפורני שהשוק מוצף בהם ויותר חשוב, השוק שבע מהם. חוסר אחריות כבר אמרתי?
אמנם מדובר פה רק בדעה אישית שלי, אבל זה הבלוג שלי לא? לפחות המחיר לא נוראי.
לסיכום: קליפורני מדי!

אמנם שרדונה הוא הזן השולט בגיסבורן, אבל גם גוורצטרמינר לא חסר שם.
הגוורץ של קים קרופורד מגיע מהכרם של אן וכריס פרקר וקרוי על שמם, Parks LAne והוא מבציר 2005.
הענבים נאספו בחמש קבוצות שונות בהתאם לרמת הבשלות, שיטת הבציר ושיטת היצור. 20% מהתירוש תסס בחביות למשך 3 חודשים ולבסוף 75% מהתוצר נכנסו לבלנד הסופי.
כמה השקעה ביין אחד, רק חבל ששוב, התוצאות לא ממש טובות.
הצבע, לא ממש דומה לצבע של גוורצ. אני מצפה לצבע זהוב אפילו ביינות צעירים ולגוורצ הזה יש צבע של קש חיוור.
האף הוא הדבר היחיד שלא מאכזב ביין הזה ומראה מורכבות רבה עם ורדים, ליצ'י והרבה תבלינים מתקתקים.
הפה? אוי הפה. Medium sweet, חצי מתוק, חצי יבש, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל בלי חמיצות שתאזן את כל הסוכר הזה אי אפשר לשתות את הסירופ הזה. 9 גרם סוכר לליטר זה לא כל כך הרבה, אבל בלי חמיצות זה משתלט על הפה ולא נעים בכלל.
לסיכום: מתוק מדי!
91 נקודות מרוברט פרקר, שוב, אם זה מעניין מישהו.

מהכרמים הכי מזרחיים בעולם עוברים לכרמים הדרומיים בעולם. Central Otago שבדרום האי הדרומי שם הפינו נואר מצא בית ראוי והתוצאות מצוינות.
Rise and Shine Creek 2006 הוא היין הנבחר. 100% פינו נואר מחמישה קלונים שונים (שמות מדויקים יסופקו ע"פ דרישה) שיושנו 6 חודשים בחביות חדשות, בנות שנה ובנות שנתיים.
רובי עמוק משגע, אף נהדר עם הרבה אוכמניות, שזיפים, עץ קלוי ואגוז מוסקט. בפה יש איזון טוב בין פירותיות לעץ הקלוי, הטנינים עדיין חזקים אבל נסלח ליין. הבעיה היא בגל חום שמציף את הגוף ושורף את הפה. 14.5% אלכוהול זה הרבה מעבר למה שהמבנה של היין יכול לסבול והוא קצת מקלקל את החוויה, לא שיש הרבה לעשות בנידון.
לסיכום: קצת פחות אלכוהול והייתי מאושר.

אז מה היה לנו?
הסדרה הגבוהה של יקב יחסית גדול במימדים של ניו זילנד, הרבה אנשים בחליפות, אוכל לא רע, מלון מדהים וחובב יין צעיר שאולי מעביר הרבה ביקורת חצופה על פועלו של אדם אחר, אבל אם אני לא צודק, למה 2008 הוא הבציר האחרון שלו ביקב???

הטמפרטורות עולות והאביב בפתח. העצים בסנטרל פארק מתחילים ללבלב.
בעיני זה אומר שהגיע הזמן לסיים את רוב היינות האדומים שבארון ולפנות מקום ללבנים מרעננים לקראת הקיץ.
משימה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. ואיזה אירוע יותר מתאים לכך מליל הסדר אצלי בדירה?
בהתחשב בעובדה שאף אחד מהאורחים לא מבין גדול ביין ושכשרות היין (תסלחו לי כאן) לא ממש חשובה לנו החלטתי לעשות סדר בסימן Nuits Saint George. ליתר דיוק, חלקות הפרימיר קרו של נואי סיינט ג'ורג', או לפחות השלוש השונות שיש לי.
אם הרוב לא מבינים ביין אז זה לא משנה אם פותחים בקבוקים במאה דולר או בעשרה דולרים, אז למה לא לפתוח את הקבוקים הטובים? הרי יין תמיד יותר טעים כשהוא נשתה בחברה טובה.
פתחתי שני בקבוקים של שרדונה מוושינגטון של יקב Red Diamond כדי שלא יהיה יבש בגרון עד שמתחילים את הסדר (בכל זאת סדר ישראלי) ואז הגענו לתותחים הכבדים של הערב:
Nuits Saint Georege, "En Rue de Chaux", Bernard Ambroise, 2000
"Les Vaucrains", Bernard Ambroise, 2001
"Les Pruliers", Philippe et Vincent Lecheneut 2001
אמנם לא כולם מאותה שנה, אותו יצרן או אותה חלקה, אבל עדיין מרתק לגלות כל פעם מחדש אילו יינות שונים מתקבלים מחלקות במרחק מאות מטרים האחת משניה.
לא לקחתי רשמי טעימה מדויקים (בכל זאת ארוחה עם חברים) אבל אספר שה-En Rue de Chaux היה הנעים מכולם לשתייה עם איזון מושלם בין פירות, מעט חבית ואזכור קל לאנומליות.
ה-Les Vaucrains היה אנומלי מאוד, כבד, עם ארומה שהוגדרה ע"י אחד מהחברים כחזה אווז מעושן. אני מאוד אהבתי אותו אבל הדעות מסביב לשולחן היו חלוקות.
ב-Les Pruliers היה הכבד מכולם. הסובבים הגדירו אותו כיין אלים ומעט מר. אני זיהיתי בו עודף חבית בשביל יין ב-7, מעט מאוד פירות והמון תבלינים. היחיד שהייתי אומר שצריך עוד זמן בבקבוק כדי להתבגר.
המשכנו לעוד שני יינות איטלקיים וקינחנו בבקבוק מוסקטו של רמת הגולן. אמנם הוא לא מוסקטו ד'אסטי קלאסי אבל נאמן מספיק למקור ומשכיח לרגע את ערמות הכלים שצריך לשטוף בסוף הארוחה.

על מנת שאוכל להמשיך את ריקון המקרר מיינות אדומים שלא נועדו ליישון החלטתי להביא בקבוק יין לסוף שיעור ספרד ופורטוגל ביום שני. תכננתי לכתוב פוסט "אמצע קורס" אבל השיעור היה כל כך ארוך, מייגע ובעיקר משעמם שהחלטתי לכתוב דוקא על הרגע היותר מעניין של הערב.
אז אחרי כל ה-Riax Baixas, הפריורטים, ריוחות (גראן ריזרבה משנת 1996), ריברה, Altejano (יין שיוצר בשיתוף עם שאטו לאפיט) וה-Dao נשארנו כמה חברים קרובים בכיתה ופתחתי ולהם יין ישראלי, שידעו שגם בישראל יודעים לייצר יין, ועוד כשר!

היין שנבחר למשימת הייצוג הוא מרלו ירדן מבציר 2000. אני לא יודע אם עוד ניתן להשיג אותו בארץ ובאיזה מחיר אבל כאן בהמנהטן הוא עולה 18 דולר. מחיר זול באופן שערורייתי שגורם לך לרצות לקנות ארגז (אם רק היה איפה לשים אותו).
לאחר הסבר קצר על הגולן, האקלים והאדמה הבקבוק נפתח. אמנם לא ציפתי לכך אבל היין פיתח משקעים. סימן טוב? סימן רע? אתם תחליטו. אנחנו התלהבנו מעובדה זו, אבל יותר התלהבנו מהיין. מרלו שהתבגר בצורה נהדרת עם אף מלא באפרסקים ושזיפים בשלים, זיתים שחורים וניחוחות תבלינים כמו אגוז מוסקט וציפורן. כמובן שכל פרט כזה מנותח אצלנו לרמות הקטנות ביותר והחלטנו שמדובר ביין שהתישן בחביות צרפתיות ברובן, כנראה חדשות (מישהו יכול לאשר את הטענה הזו?).
בפה יש עדיין חמיצות וטנינים עדינים שהשתלבו בצורה מקסימה ביין. אחוז אלכוהול מעט גבוה אבל מורגש רק בחמימות שהוא משאיר בפה יחד עם מעט מוקה (חבית אמריקאית?). מוכן לשתייה אבל מסוגל להתישן עוד, השאלה אם יש לו לאן להתפתח.
5 מתוך 5 אנשים החליטו שמדובר ביין מצוין. אני לא יודע כמה הוא שווה היום בארץ אבל ב-18 דולר הוא עולה על כל מרלו קליפורני בן 8 שאפשר למצוא בחנויות. הוא ללא ספק עולה על הרקנאטי מרלו ריזרב 2000 ששתיתי לפני כמה חודשים שכבר היה בסוף חייו ועצוב שכך.

נראה לי שאני אתחיל מסורת חדשה של להביא בקבוק יין לסוף כל שיעור ולשתות אותו עם אנשים שאפשר לדבר איתם שעות על כל ניואנס לא משנה כמה קטן או בלתי מורגש.
אני לא יודע איזה יין יפתח שבוע הבא, מה שבטוח,אחרי הבחינה עוד 8 שבועות פותחים את השמפניות.

כבר עברה לה שנה. מהר לא?
רוב הבלוגרים שיש להם בלוגולדת רושמים סיכום דברים של כמה פוסטים, תגובות, כניסות וכו' הם צברו במהלך השנה.
אני לא מוצא ממש צורך לעשות את זה מהרבה סיבות, ביניהן המצאותו של הבלוג גם באתר sommelier.co.il וגם בגלל שאני כבר לא מרבה לכתוב כמו בהתחלה. לא נדיר שהבלוג יישאר מיותם במשך חודשיים ולאחר מכן אני אכתוב 4 פוסטים בשבוע.
דבר אחד בטוח אפשר להגיד על הבלוג וזה שהתוכן שלו השתנה. אם בהתחלה ניסיתי לשמור על איזון מסוים בין יין, קוקטיילים וליקר לוויסקי ושאר תזקיקים אז באמצע הדרך, איפשהו בקיץ, התוכן התמקד בעיקר בוויסקי והברנדי לייבררי. כיום, בעיקר בעקבות ההתעניינות הגוברת שלי ביין וכמובן הקורס יין, אני שותה כמעט ורק יין!
דבר אחד החלטתי לשנות לכבוד הבלוגולדת וזה לשנות את התאריך בבלוג.
אם שמתם לב, עד עכשיו כל הפוסטים נכתבו כביכול באותו תאריך, 30.3.07. אז החלטתי שדי! מגיע לכל פוסט תאריך משלו.
ועכשיו לעיקר.
לפעמים העיר הזו קצת לוחצת. למרות כל היופי העירוני והפארקים רגעי השקט והשלווה נדירים. במיוחד בשביל מישהו שרוב היום נמצא מחוץ לבית. אז אני ואחותי ארגנו טיול בריחה של יום אחד למזלג הצפוני של לונג איילנד, בעקבות ההמלצה של אייל גרוס ואני ממליץ לקרוא את הפוסט שלו לפני הפוסט הזה. דוקא ביום שני בו כולם רצים חזרה לעבודה אחרי הסופשבוע.

אחותי השיגה אוטו והחלטנו לצאת מחוץ לעיר לכיוון ארץ היין של לונג איילנד. היקב הנבחר הוא Paumonak
שלמרות שאייל לא התלהב ממנו, אני מאוד אהבתי את היין. ברגע שיוצאים מהאוטו ולוקחים נשימה מרגישים שמשהו שונה. האויר נקי.
היקב ממוקם באזור הדרום מערבי של המזלג הצפוני והוא השני (מתוך 38) בדרך היין המקומית, על הכביש ה"ראשי" בבית עץ יפייפה והכרמים נמצאים בצמוד אליו. לאחר כמה דקות ביקב, הסתבר שאני מכיר את היינן ואת אחת המטעימות של היקב, אז הכוס, היינות שנטעמו וכמות המזיגה זכו לשדרוג.
השנה היקב חוגג 25 שנים.
התחלנו עם היינות הלבנים החדשים של היקב, לראשונה עם פקק הברגה. מהם טעמנו את השנין בלאן, סובניון בלאן וריזלינג יבש, כולם מבציר 2007. כל היינות אופיינו בחמיצות גבוהה, פירותיות מקסימה (כל זן ואופיו) כשבין היתר השנין בלאן מראה מעט שעוות דבורים, הסובניון בלאן יבש ופריך למרות אחוז אלכוהולי מאוד גבוה יחסית (13.8%) וגוף מלא והריזלינג מראה הרבה ליים ופירות טרופיים. השנין בלאן היה המוצלח ביותר ואני לא יכול לחכות לקיץ ולשתות אותו לצד אויסטרים מקומיים.

סובניון בלאן ביקב Paumanok

ביינות האדומים התרכזנו בסדרת הגרנד וינטאג' (הסדרה הגבוהה של היקב) וטעמנו את הקברנה פרנק, המרלו והקברנה סובניון. כולם צעירים למדי עם טנין אגרסיבי וחמיצות גבוהה אך מראים מספיק פרי בשביל להנות מהם כיום.
הקברנה פרנק עלה על כולם עם המון ירקרקות, תבלינים אופיניים ואיזון נפלא.
בכל כתבה על לונג איילנד משווים אותו לבורדו, עד כה אני חושב שיותר נכון להשוות אותו ללואר מכיוון שהשנין בלאן והקברנה פרנק הם ללא ספק היינות הכי טובים שטעמתי בינתיים ואפילו התחדשתי בכמה בקבוקים.
מכיוון שאני מכיר את העוסקים במלאכה ביקב התאפשר לנו לטעום כמה מיינות העל של היקב, Assamblage 2004, בורדו בלנד המורכב מ-38% מרלו, 38 קברנה פרנק, 12 קברנה סובניון ו-12 פטי ורדו, Petit Verdot Apollo Drive Vineyard Limited Edition 2005 וה-Cabernet Sauvignon Tuthills Lane Vineyard 2005.
לשלושתם יש עתיד מזהיר לפניהם אבל כרגע אין טעם לפתוח אותם. הם לא מתקשרים ומאוד קשים לשתיה.
קינחנו עם ריזלינג חצי יבש מקסים שאני מגדיר בתור "יין חיוך מטומטם" בגלל החיוך המטומטם שהוא מעלה על הפנים של כל מי שרק שותה אותו.
עזבנו את היקב מרוצים (וקצת מסובבים) ונסענו ליקב הסמוך, Clovis Point.
היקב מייצר 4 יינות משני ענבים עיקריים, מרלו ושרדונה.
הפלייט הראשון היה של שרדונה, הראשון תוסס במכלי נירוסטה ומעורבב עם 3% גוורצטרמינר. אף משגע עם המון אפרסק לבן ומינרליות וישר ידעתי שאני צריך בקבוק או שניים ממנו.
השרדונה השני הותסס ויושן 11 חודשים בחביות עץ אלון עם כל המשתמע מכך, ובמקרה של היין הזה זה אומר המון אגוזים ובאטרסקוטש. לא ממש לטעמי.
הפלייט השני היה של המרלו. קצת קשה לקרוא להם מרלו כי שניהם בלנדים בורדולזים, אבל אם היקב מגדיר אותם בתור מרלו אז מי אני לאמר אחרת.
הראשון, 77% מרלו, 20 קברנה פרנק, 1.5 קברנה סובניון ו-1.5 פטי ורדו שהתישנו בנפרד למשך 14 חודשים בחביות צרפתיות והונגריות. למרות כל זה עדיין מדובר במרלו פשוט, יומיומי וללא יומרות מיותרות. היקב מגדיר אותו כיין לכל דבר ואני חייב להסכים עימם. בציר 2004 כבר אמרתי?
המרלו השני כבר היה הדבר האמיתי. המרלו מלונג איילנד המפורסם שכולם מדברים עליו (מי זה כולם? תעברו לניו יורק ותראו). 89% מרלו, 4 פטי ורדו, 4 מלבק ו-3 אחוז קברנה סובניון. אלגנטיות, עוצמה, איזון. יצירת אומנות שעולה רק 30 דולר לבקבוק.

למרות שהחלטנו ששני יקבים זה מספיק ליום אחד, יש עוד המון מה לראות ולטעום בלונג איילנד בפרט ובמדינת ניו יורק בפרט.
למרות האויר הנקי, המרחבים הירוקים, הים והשקט, ולמרות שמדי פעם צריך לצאת קצת מהעיר, יש משהו מאוד מרגיע בלחזור לאי הכי צפוף, לחוץ ועם הקצב הכי מטורף בעולם.
לא יכלו לשים שלט, ים?

אני לא מדבר על תוכנית ריאליטי חדשה בטלויזיה (למרות שזה רעיון לא רע בכלל), אני מדבר על המציאות החדשה שלי שהתחילה ביום שני האחרון.
אחרי התלבטויות, סקר שוק, בחירת בית ספר ובחירת הקורס התחלתי במזל טוב קורס סומלייה ב-International Wine Center במנהטן. המרכז שייך לארגון Wine & Spirit Education Trust שיוסד בלונדון בשנת 1969.לאחר לבטים ארוכים החלטתי בעצת חברים שעברו כבר את הקורס לדלג על הקורס הבסיסי (Intermidiate) ולעבור ישר לקורס המתקדם (Advanced).

אורכו של הקורס 4 חודשים. שעתיים וחצי בשבוע. מה שאומר שצריך ללמוד בבית. המון.
הקורס מכסה את כל התחומים בעולם היין, מהרגע בו נטעו כרם ועד הרגע בו הצרכן משלם על המוצר המוגמר.
כל מדינה, כל אזור, כל ענב (המיועד ליצוא מחוץ למדינת המקור), כל שיטות הגידול והגיזום, כל המזיקים והמחלות, כל דרכי הטיפול ובכלליות כמעט כל נושא שחשבתי או לא חשבתי שצריך לדעת.

השיעור הראשון, כמו כל שיעור ראשון, היה רובו ככולו מוקדש להקדמה, היכרות (נסו אתם לחיות במדינה דוברת אנגלית עם השם Or), נהלים, מידע כללי על הקורס והכי חשוב, השיטה בה נלמד לטעום יינות לקחת רשמי טעימה.
רשמי טעימה זו נקודת החולשה העיקרית שלי, בעיקר לאור העובדה שלא עברתי את הקורס הבסיסי, אבל כמו שאומרים בצבא, עם האימונים יבוא הגובה.
טעמנו שישה יינות, שלושה לבנים, שניים אדומים ואחד שהיה ויכוח לגביו. כולם בטעימה עיוורת.
לכל יין, לבן או אדום, יש טבלה משלו והמטרה היא להגיע ל-18 מאפיינים של היין מכל התחומים:

מראה – רמת צלילות, עוצמת הצבע, צבע, מאפיינים נוספים.
אף – מצב, עוצמה, רמת התפתחות של היין, ארומות.
פה – רמת מתיקות, חמיצות, טנין, אלכוהול, גוף, עוצמה, טעמים, אורך.
סיכום – איכות כללית, מוכנות לשתייה.

על הטועם לאפיין את היין בכל אחד מהקטגוריות ותת קטגוריות. לא קל בכלל אבל אפשרי.
היינות שטעמנו היו Gavi מפיאמונטה כמובן (אף אחד לא זהה), שרדונה קליפורני טיפוסי (כמעט כולם זיהו), Fino Sherry (זוועה, רק אחת הצליחה לזהות), פינו נואר צעיר מאורגון (באופן מפתיע הרבה זיהו, אני לא), ריוחה ריזרבה 1999 (הרוב, כולל אני, חשבו שהוא מקולקל בכלל. רק אחרי שגילינו שהוא ריוחה ריזרבה "פתאום" הוא נהיה ממש טעים) ואחרון חביב, שהיה ויכוח אם הוא לבן או אדום, E. Lustau Pedro Ximenez 'San Emilio', שהוא כמובן לבן למרות שצבעו כמעט חום.

הרבה עבודה מחכה לי בארבעה חודשים הבאים, גם מול הספרים וגם מול הבקבוקים והכוסות. מעבר לטעימות בקורס יש לי מצבור בבית של יינות איכות ממגוון אזורים, במיוחד מצרפת וארה"ב, שכולם יפתחו בשבוע שבו יילמד הנושא.
הולך להיות כיף, או ככה לפחות אני מקווה.
צפו לעדכונים מדי שבוע (או כשהיה זמן).

היום האדום שוב הגיע.
יום שגבר אמריקאי לא ישכח לעולם (יותר נכון לא יתנו לו לשכוח) אם הוא לא יביא לאהובתו פרחים, שוקולד ושאר דברים בלתי שימושיים בעליל. אני מוכן להתערב שמחר בלילה יותר גברים ישנו על הספה בסלון מאשר עם אהובתם במיטה.
כשירות לציבור אני מביא לפניכם מבחר קוקטיילים אדומים ומתוקים לכבוד הולנטיינס דיי.
חשוב לציין שהקוקטיילים הם לא פרי יצירתי וכולם לקוחים מספרים, אתרי אינטרנט וכו', חוץ מאחד.
נתחיל מהמסובך ביותר והקוקטייל שנתן לי את הרעיון לפוסט הזה. את הקוקטייל ראיתי אתמול בערב במהלך תוכנית הלילה של קונאן אובריאן ומאוד נהניתי מהחדשנות שבו.
קחו אויר, יוצאים לדרך.
מרטיני פטל רומנטי:
מקשטים כוס מרטיני עם כתר סוכר ופטל. פשוט מועכים מעט פטל טרי בצלחת עם סוכר ועושים כתר לכוס.
לוקחים מחית פטל עם כפית, רצוי לנסות לתת למחית צורה של לב ומניחים בצלוחית עם חומץ (כן כן, חומץ). החומץ יקשה את המחית (כמו ביצה שלוקה, או עלומה, או איך שלא מכינים Egg's Benedict) ואת מה שיצא מניחים בתחתית הכוס מרטיני.
לוקחים צמר גפן מתוק, כמו שיש בלונה פארק, ושמים בכוס. אפשר להשיג היום צמר גפן מתוק וצבעוני בכל סופרמרקט.
עכשיו לאלכוהול:
2 אאונץ וודקה פטל
1 אאונץ מי ורדים
0.5 אאונץ מי סוכר וניל. כמו מי סוכר רגילים, רק עם סוכר וניל.
את הכל מנערים חזק חזק ומסננים לכוס מרטיני. הצמר גפן מתוק אמור להתמוסס ולהעלם כמעט לגמרי.
פצצת סוכר, אבל ממש טעים!הקשר הרומנטי שבין שמפניה ותותים הוא נצחי, לא משנה עד כמה הם לא מתאימים מבחינה התאמת יין לאוכל.
אין צורך להשתמש בשמפניה אמיתית כמובן, כל מבעבע מאיכות סבירה יעשה את העבודה.
תות שמפיין או בשמו המקורי: תות אנך אמור
בכוס שמפנייה
חצי תות
1 אאונץ וודקה וניל
0.5 מונין תות
יין מבעבע עד הסוף.
קלאסי, טעים ועולה לראש במהירות מסחררת.

אומרים שאהבה היא אושר שטומן בתוכו כאב. אני חושב שהמרטיני הבא עונה בדיוק על ההגדרה הזו.
לקוקטייל אין שם, תרגישו חופשיים להציע.
1 אאונץ אפטר שוק קינמון
1 אאונץ ליקר תפוח אדום (באד אפל וכו')
1 אאונץ מיץ חמוציות (קרנברי)
ספלאש ליקר Y אדום
את הכל יש לנער בשייקר ולסנן לכוס מרטיני מקוררת. לקשט עם מקל קינמון או פלפל חריף.

הקוקטייל הבא הוא לא אדום וגם הפרי לא ממש רומנטי, אבל המצאתי אותו ביום שבת בערב ובאותה משמרת נגמרו לי כל המרכיבים לקוקטייל. אז כנראה שהוא מוצלח.
מרטיני אגס:
1.5 וודקה אגסים (אבסולוט או גריי גוס)
1 ליקר אגסים. אני משתמש ב-Mathilde Poire הסופר איכותי.
0.75 מיץ ליים
0.5 מיץ אננס
לנער חזק חזק בשייקר עד שרואים שהמיץ אננס יצר קצף לבן יפה בשייקר (לכן חשוב להשתמש בשייקר בוסטון או שייקר שקוף) ולסנן לכוס מרטיני מקוררת. לקשט באגס או בדובדבן.

לכל מי ששונא את ולנטיינ'ס דיי (שזה רובנו אני מקווה) יש את האלטרנטיבה, Ballentine's Day ע"ש הוויסקי הסקוטי המפורסם. אפשר לשתות נקי, בצ'ייסר, עם קרח או בקוקטייל האדום הבא:
1 וויסקי
1 אמרטו
1 מיץ ליים
0.5 גרנדין
לנער ולסנן להייבול עם קרח. לקשט בדובדבן, גבעול נענע ופלח תפוז.

לא משנה אם יש או אין לכם אהבה מחר, תמשיכו לשתות!
Beer – Helping ugly people get laid from the begging of time
Vodka – Connceting people

דבר ראשון, אני מבקש סליחה מקוראי הנאמנים (אמא?) על כך שלא עדכנתי הרבה זמן את הבלוג.
לא שלא היה על מה לכתוב, פשוט לא היה לי פנאי או רצון. אבל אתמול במשמרת ערב של יום שישי הגיע יין שפשוט אין ברירה אלא לכתוב עליו.

לקוח נכנס למסעדה עם שני בקבוקים מהבית. ברגע שהוא הוציא את היין הראשון מהתיק הלסת שלי צנחה לרצפה.
שאטו לאטור, 1970.
בקצרה על היין: אחד מחמשת היקבים בבורדו המדורגים Premier Grand Cru. הדירוג הגבוה ביותר ליין אדום בבורדו. מהיינות הללו ששומעים עליהם שנמכרו באלפי דולרים במכירות פומביות.
התוית עדיין במצב טוב, אחוז האלכוהול מרמז על תקופה שכנראה לא תחזור. רק 12% אלכוהול.
הדיקנטר הורד מהמדף, כוסות הקריסטל המיוחדות פולשו והפותחן המיוחד לבקבוקים ישנים הובא מהמשרד.
לאחר שעה הגיע כוס עם מעט נוזל חום בתוכה. "קח" אמר לי המנהל בגאווה, "תטעם".
לקחתי את הכוס בשתי ידיים. לא כל יום יש לך יין בכוס ששווה כמו כל הבקבוקים שיש לך בבר באותו זמן נתון.
לא כל יום שותים בורדו מהדירוג הבכיר ביותר, במיוחד שזה הראשון שלי. ועוד 1970.
קצת מים, קצת לחם, וקדימה לעבודה.

בתאורה העמומה של המסעדה קצת קשה להעריך צבע, אבל בבירור רואים סימני גיל בשוליים שמתקדמים לכיוון המרכז.
חום הופך לאדום בריק שהופך לאדום רובי עמום. לפחות ע"פ הצבע, ליין יש עוד חיים לפניו.
סחרור ראשון, דמעות איטיות יורדות במורד הכוס. גוף בינוני לכיוון המלא.
סחרור שני. האף נכנס עמוק לתוך הכוס. הכמות שנמזגה לא ממש מספיקה על מנת להעריך את היין כמו שצריך אבל זה מה שיש ועל זה צריך להגיד תודה.
אף מעט מדיצני. מזגתי לכוס קטנה מעט Chateau Coufran 2003, אמנם הוא הו-מדוק אבל הריח המוכר שלו הזכיר לי משהו בלאטור. לשניהם יש ריח של עץ ארז. אמנם בקופראן הריח הרבה יותר מחזק ובלאטור הארז מתחבא, אבל לפחות מצאתי מכנה משותף עם יין נחות בהרבה. קצת מאכזב עד כה.
האף לא הציג יותר מדי חוץ מהרשמים הללו ובפה היין גם לא ריגש יותר מדי. היין מרגיש מעט שמנוני והוא כאילו מדחיק את העובדה שהוא אמור להראות פרי. אפילו קצת פרי היה עושה לי טוב אבל היין בשלו. הוא עייף.יכולת ההתישנות של היינות הגדולים של בורדו הפכו לאגדה בעולם היין. הערך האספני של היינות הללו והתשואה הכספית שהם מפיקים הופכים אותם ליקרים יותר מנפט (לפחות באחוזים).
אז אם ערך כספי של יין הוא איזשהו פרמטר להשוואה, תציצו במספרים הבאים:
לאטור 1961 – 4680 דולר
לאטור 2000 – 1250 דולר
לאטור 1982 – 1950 דולר
וכמה עולה בחנות הספציפית בה בדקתי בציר 1970?
589 דולר. בשביל הפרוטוקול, מצאתי גם ביותר זול.
אם מחיר הוא מדד כלשהו לאיכות של יין, אז לפחות מבחינת המחיר בציר 1970 הוא לא מהטובים בתולדות היקב.
אני לא יודע אם זה בגלל שהיין שהה יותר מדי זמן בדיקנטר, אם היה פגם כלשהו בבקבוק או בצורת האכסון שלו או שפשוט הבציר לא מוצלח, אבל אישית אני מאוכזב.ואז, בדיוק כשחשבתי שנגמר ומאוחר נשלף הבקבוק השני. לא סתם בקבוק אלא אולי ההפך המוחלט מהבקבוק הראשון.
Beringer, פרייבט ריזרב, קברנה סובניון מנאפה מבציר 1995.
על הנייר הוא אמור להיות מפלצת קליפרונית. בריון יאנקי אמיתי שבא להציל את הצרפתי במלחמות עולם.
בקבוק מאסיבי, תוית, יפה שמלמדת על מוצא היין (כרמים מובחרות מנאפה), היישון הממושך בחביות אלון צרפתיות חדשות ו-13.9 אחוזי אלכוהול.
ברינג'ר, בניגוד לרומנטיקה שבשאטו הבורדולזי, הוא אחד היקבים הגדולים ביותר בארה"ב שמייצר יינות יומיומיים חסרי יומרות (שישמור אותנו האל מזינפנדל לבן…), סדרות ביניים חביבות וכמובן יינות על כמו הפרייבט ריזרב.
הפעם במקום מנה קטנה לטעימה הגיע אלי הדיקטנר כשהוא רבע מלא והוא כולו שלי (לך תבין אנשים).
אמנם פחות התרגשות מהלאטור, אבל את היין הזה לא טועמים כל יום ויצר הסקרנות עושה את שלו.אדום רובי בשוליים. שחור ואטום במרכז. סחרור עדין והיין מתחיל להפציץ בניחוחות משכרים. גוף מלא. מאוד.
פירותיות נדיבה עם המון פירות שחורים, פטל, קסיס, מוקה ופלפל לבן. מרגיש מעט מאובק.
שלוק נדיב (כי אפשר). המון פרי בשל, מאוד מרוכז. טנינים רכים-קטיפתיים. מרירות נעימה עם טעם שהזכיר לי חרובים. סיומת ארוכה ויבשה. האלון הצרפתי עוקץ את קצה הלשון. מפלצת של קברנה כבר אמרתי?
החל מרגע זה הפסקתי לטעום, התחלתי לשתות. התענוג יעלה לכם 200 דולר אם תקנו ישירות המיקב.

שני היינות שונים בתכלית. בהסטוריה, בתפיסת עולם ובעוד אלפי תכונות שהופכות כל יין בעולם לשונה מרעהו.
בתור אחד שגדל וחונך על יינות צרפתיים (אני מדבר על השלוש שנים האחרונות כן? לא על הכרמל מזרחי של ליל הסדר) ופרנקופיל לא קטן, קשה לי להודות בכך, אבל במקרה של אתמול בערב הברינג'ר עלה על הלאטור בכל אספקט חוץ מאחד. הברינג'ר מרגיש כאילו יצר אותו מחשב. יין מחושב שאין לי ספק שלא מעט טכנולוגיה ושאר דברים לא ממש רומנטיים מעורבים בו בעוד הלאטור מרגיש כמו שיין צריך להרגיש. לפעמים הוא מרגש, הפעם הוא איכזב.
על מי הייתי מוציא את הכסף שלי?
על הלאטור. ללא ספק.
הייתי מתאכזב? ללא ספק.
אבל מה זה משנה, גם ככה אני אני לא יכול להרשות לעצמי. אני הלכתי הביתה עם Chateau de Candale 2004שקיבלתי מתנה מאחת הסוכנות יין.
מי יתן וכל יום נשתה כאלה יינות. לא משנה אם הם מעולים או מאכזבים. צריך גם לדעת איך יין לא אמור להיות.

חיפשתי כותרת מתאימה. באמת. כתבתי כמה, מחקתי את כולן, כתבתי עוד כמה וגם הן נמחקו. בסופו של דבר החלטתי לקרוא לפוסט בדיוק כמו שאני מתייחס לנושא הפוסט, לא יודע איך לקרוא או להתיחס לזה.
הסיפור מתחיל בסופר סופר איכותי וסופר אופנתי באפר איסט סייד. סופר שאתה יודע שכל מה שתקנה שם אמור, בפוטנציה, להיות הכי טעים שיש. על סמך זה החלטנו לקנות סורבה יין של חברת Wine Cellar Sorbet. ישנם כמה טעמים: שמפנייה קליפורנית (ע"פ החברה), ריזלינג קליפורני 2004 (כן, יש שנות בציר), קברנה סובניון קליפורני 2005, פינו נואר מניו יורק 2005, סנגריה מספרד ורוזה NV מניו יורק.

בחרנו בקברנה שלפחות על הנייר אמור להיות הכי פחות מתוק.
באתר הרשמי של החברה ממליצים לאכול את הסורבה בין מנות או בתור קינוח מתוחכם.
כמו כל הסורבה גם הנ"ל חסר שומן ובעל כמות נמוכה של סוכר. שלא כמו שאר הסורבה שטעמתי הנ"ל מאוד מאוד מתוק.
להזכירכם, הקברנה הוא ההכי פחות מתוק מכל ההיצע. עוד הערה: בסורבה יש 5% אלכוהול (!).

האתר מתאר את הסורבה כבעל טעמים של גרגירים שחורים כמו קוראנט, שזיף ותבלינים, כמו כן כל המאפיינים הטיפוסיים של קברנה סובניון קליפורני.

ההסבר על הקופסא מאריך על ממציא המוצר המוגדר בתור "סומלייה סורבה יין", משבח את הענבים המובחרים (אז למה לא ביקבקו את היין?) ואפילו מתרץ למה הסומלייה לא פתח מסעדה משלו.
אז מה השתבש בדרך?
לא יודע אם זה הטעם שלי (וכל האנשים שטעמו את הסורבה אתמול) אבל בתור אדם שאוהב סורבה במיוחד אם הוא חמוץ, הסורבה הזה פשוט לא טעים ובשום פנים ואופן לא הייתי רוצה להתקל בו שנית במהלך או בסוף ארוחה.
אם הוא היה יין הייתי מגדיר אותו כמקולקל, בתור קינוח אני יכול רק להגדיר אותו כלא טעים והוא די הרס את כל הטעם הטוב של המנות והיינות שהגיעו לפניו, בערך כמו הסיום של משחק הפוטבול שלשמו התכנסנו אתמול בערב והחלום של ברט פארב לעוד טבעת סופרבול לפני הפרישה.
חשבתי להביא מתכון לסורבה יין, אבל אני מניח שלרובכם אין מכונת גלידה בבית וכולכם מכירים את הכתובת של גוגל, אז תסלחו לי.
את הארוחה והמשחק קינחנו לבסוף במשקה ששום דבר לא יכול לבוא אחריו, כוסית לפרויג 10.
עוד שבועיים לסופרבול, Go Giants!

סורבה יין