חורף זו תקופה מיוחדת בחייו של חובב אלכוהול.
אפשר להוציא מהארון את היינות האדומים, הויסקים הכבדים, הקוניאקים המחממים.
אפשר להפסיק לשתות קוקטיילים צבעוניים, משקאות מעורבבים עם המון קרח וכמובן את הקוקטיילים הקפואים.
ברור לכולם שיש משקאות של חורף ויש משקאות של קיץ. יש בירות של חורף ויש בירות של קיץ. יש יינות של חורף ויש יינות של קיץ. ויש קוקטיילים של חורף ויש קוקטיילים של קיץ.
החלק היפה ביותר בקוקטיילים של חורף הם הקוקטיילים החמים.
ישנם קוקטיילים קלאסיים כמו גרוג, Hot Toddy וקפה אירי שהיו ויישארו לעולם.
לכל אחד יש את הדרך לשדרג לעצמו את הקפה או התה, אם זה אייריש קרים, ליקר קפה, ליקר קקאו, ויסקי, קוניאק או שאר תוספות מעניינות.
אחת התוספות המעניינות ביותר שנתקלתי בהן לאחרונה הוא ליקר איטלקי חדש בארה"ב שנקרא Faretti Biscotti Famosi.

 

הליקר הוא ליקר ביסקוטי, אותם עוגיות איטלקיות נהדרות שריחן נישא למרחוק בכל בוקר איטלקי ממוצע.
ללא ספק אחד הליקרים המיוחדים שיצא לי לטעום, עולה בקנה אחד הם ב-St Germain, רק שיש פחות דברים לעשות איתו. אני מסוגל לחשוב רק על להוסיף אותו לקפה שלי ולשדרג את המאפים שכנראה לעולם לא אאפה.

רק 28% אלכוהול שלא מפריעים לאף לקבל את כל המאפיינים הרבים של הליקר הזה. מבחינת מורכבות הוא אחד המורכבים והיפים שטעמתי. אניס, אגוזים, קליפת תפוז, שקדים. כמו להכנס למאפייה מוקדם בבוקר כשהכל בדיוק יוצא חם מהתנור. אני מסוגל רק להריח אותו כל היום.

הטעם כמובן לא מאכזב.
כמו שאמרתי, הליקר ישדרג כל קפה של אחרי הארוחה (שלא לומר קפה של בוקר) ואפשר להנות ממנו גם נקי, עם קרח או בקוקטייל.
כן ירבו ליקרים כאלה, כי הם הופכים את הבר ליותר צבעוני ואת הבוקר ליותר טוב.

81121.jpg

מודעות פרסומת

אני אוהב להיות קצת שונה. לא משהו רציני. אין לי בעיה לעשות מה שכולם עושים כל עוד יש לזה את הטאץ' האישי שלי. אז החלטתי לפתוח את הבוז'ולה נובו, שבוע לפני כולם. כי אני מוכרח לשתות אותו, אני פשוט לא מוכן לשתות אותו עם כולם.

בערך בשעה הזו עוד שבוע יחגגו בכל העולם את חגיגות הבוז'ולה או היין הראשון מבציר 2007. בארה"ב יחגגו בפעם ה-25 ברציפות מאז הגיע הבוז'ולה לכאן לראשונה בשנת 1981.
דרך אגב, בוז'ולה הוא ממש לא היין הראשון מבציר 2007. המונח הנכון הוא היין האדום הראשון מאירופה. יינות מבציר 2007 מחצי הכדור הדרומי נמצאים כבר מזמן בשוק, בעיקר לבנים ובעיקר סובניון בלאן ניו זילנדי ואם זכרוני אינו מטעה אותי, מוסקטו ד'אסטי מפיאמונטה כבר אמור להיות בשוק.

 

אין לי כל כוונה להתחיל לכתוב על כל ההסטוריה וההסטריה שמאחורי החגיגות. אני פשוט לא אסתיר את העובדה שאני סולד לחלוטין מהחגיגות המיותרות הללו והסיבה שלי היא ממש ממש טובה: בוז'ולה זה חרא של יין (סליחה על הצרפתית שלי, זו פשוט המילה הכי נכונה).
גמאיי הוא לא ענב מעניין בכל רמותיו. תהליכי ייצור היין (התסיסה המיוחדת וכו' וכו') אמנם עושים לו טוב יחסית למוצר שהיה מתקבל אלמלא השיטות הללו, אבל זה עדיין לא הופך את היין לטוב. אפילו לא קרוב לזה.
וזה ממש לא בגלל שאין לי כבוד למסורת, אבל זה כבר הרבה מעבר למסורת מה גם שהסיבה לחגיגות הללו מחוץ לאזור הכפר עצמו נעוצות בהחלטות כלכליות ותדמיתיות נטו.

 

אז כאמור השנה החלטתי, בשבוע השני לחודש נובמבר, בשעה חצות בדיוק, שבוע לפני כולם, לפתוח בקבוק בוז'ולה נובו של Georges Dubeuf, בציר 2007 כמובן.

 

נתחיל מהבקבוק עצמו. ליינות בוז'ולה נובו יש נטייה להיות צבעוניים ושמחים במיוחד לאור החגיגתיות שבפתיחתם.
כבר חיסרון מבחינתי. אני אוהב את התוית שלי חלקה, עניינית ומעניינת אבל לא בצורה שתגרום לי להתקף אפילפסיה קטן.
עוד נקודה למחשבה: הגיע הזמן שיתחילו לשווק את היינות הללו עם פקקי הברגה. אין כל סיבה לטרוח ולפתוח בקבוק עם פקק סיליקון בשביל היין הזה. העבודה פשוט קשה מדי.

 

נעבור ליין עצמו.
מה אני כבר יכול להגיד על היין שלא הסגרתי בפסקה הראשונה? אני לא אהבתי אותו, לא אוהב אותו ולא אהב אותו בעתיד.
האף שטוח ולא מעניין, הפה מלא פירותיות חד מימדית והסיום מר. כל כך מר שגם אחרי ש-20 דקות לא לגמתי ממנו אני עדיין מרגיש אותו בעומק הגרון אפילו באופן מעט צורב. סיום ארוך זה טוב או לא?
פשוט מתחשק לי להעביר אותו לשקית אלומניום, לתקוע קש בקצה ולדמיין שאני שותה טרופית ענבים מאיכות ירודה במיוחד.

 

אז למה לשתות את היין הזה?
באמת שאני לא יודע. אז אני אעשה איתו משהו אחר לחלוטין שאני יודע לעשות. לשלב אותו בקוקטיילים!
שני הקוקטיילים הבאים נוצרו במיוחד לחגיגות הבוז'ולה הראשונות שלי, לפני שנתיים. אמנם לא יצרתי אותם אבל אני בהחלט שמח להביא אותם לפניכם.
נובו פיז:
1 בוז'ולה נובו
1 ג'ין
1 מי סוכר
3\2מיץ לימון
5 ענבים אדומים
יש למעוך את הענבים בשייקר, להוסיף את שאר המרכיבים, לנער ולסנן להייבול עם קרח. לסגור עם סודה ולקשט עם שני ענבים.
נובו פיז

 

נובו מרטיני:
0.5 בוז'ולה נובו
1 ג'ין
0.5 ליקר גראנד מרינייה
3\2 מיץ לימון
3\2 ריבת ענבים
לנער בחוזקה בשייקר, להגיש בכוס מרטיני מקוררת.
נובו מרטיני

 

עוד שבוע, כשבכל העולם "יחגגו" את היין הראשון של הבציר, אני אשתה יינות טובים. יינות מעולים. לא כי יש סיבה. בדיוק כמו שאין סיבה לחגוג את הבוז'ולה. סתם. כי אני יכול, וכי אני רוצה.
חג בוז'ולה שמח!

החורף סוף סוף הגיע לניו יורק מה שאומר שהעונה התיירותית די נגמרה והמסעדה עוברת לתרדמת חורף.

יש הרבה מאוד זמן פנוי וזמן פנוי צריך לנצל על מנת להבנות ולהתפתח בתור ברמן.
אפשר לטעום יין, אפשר לטעום ליקרים, קוניאק, ווסקי ואפשר לטעום בירה, אבל הכי כיף זה לערבב בינהם.
לאחרונה נמאס לי מהאספרסו מרטיני הישן והמוכר שאני מכין.
שוט אספרסו
1.5 וודקה וניל
0.5 בייליס
דאש פרנג'ליקו (ליקר אגוזים מעולה)

הנוסחה הישנה והמוכרת עובדת היטב, וגם אחרי שינויים מותאמי לקוח כמו בייליס בטעם קרמל, קלואה פרנץ' ונילה או דאש סמבוקה במקום הפרנג'ליקו עדיין הגיע הזמן למשהו שונה לגמרי.
מכאן נולד, בעזרתה יש ידידה טובה עם הרבה נסיון מאחורי הבר, ה-מרטיני 50 פולי קפה (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
במקום קוקטייל מסובך ועתיר מרכיבים המרטיני צומצם למשהו מינימליסטי אך משובח.
בשייקר:
50 פולי קפה (אפשר גם 40, העיקר שיש ממש הרבה)
3 מנות וודקה וניל
דאש פרנג'יליקו
דאש אמרטו
את הכל יש לנער חזק חזק עם מעט קרח יחסית ולסנן סינון כפול על מנת שכמה שפחות פולי קפה יגיעו לכוס.
הוודקה מקבלת טעם עדין של קפה וכל זאת מבלי להעמיס עליה. הפרנג'ליקו והאמרטו הם רק אופציה אבל לטעמי הם מוסיפים מימד נוסף לקוקטייל.

הקוקטייל הבא בתור הוא משהו שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן וקראתי עליו בחוברת מתכונים. יותר נכון מאז מאי האחרון שבו טעמתי לראשונה St Germain וגם כתבתי עליו.
Chimney Creek 2007, הסובניון בלאן הניו זילנדי שמוגש במסעדה בכוס, חבר ל-St Germain יחד עם כמה עלי נענע, מיץ ליים ומי סוכר ויצר מוחיטו עם גוון ניו זילנדי.
חופן עלי נענע
1 יין לבן
1 St Germain
0.5 מיץ ליים
0.5 מי סוכר
את הנענע יש למעוך בעדינות יחד עם הליים, להוסיף את שאר המרכיבים, קרח ונער מספר שניות ואת כל התכולה להעביר לכוס ללא סינון. לסגור עם סודה.
הטרופיות החמצמצה המאפיינת את הסובניון בלאן הניו זילנדי משתלבת עם הטרופיות המתוקה של הליקר בצורה מושלמת ויחד עם הנענע, הליים והמי סוכר יוצרים את הורסיה האחרונה שלי למוחיטו שלאט לאט תופס מקום של כבוד בפנתאון הקוקטיילים הקלאסיים.

בפעם הבאה שאני אכתוב על קוקטיילים יהיה מעורב בעניין יין אחר, הפעם אדום שלדעתי לא ממש ראוי לשתיה בפני עצמו אך עדיין ראוי לכבוד מינמלי. וכן, אני מדבר על הבוז'ולה נו-בוא. עוד שבועיים!