כל מי שקורא את הבלוג הזה יותר מחודש יודע על המסעדה החדשה שנפתחה בחברה שבה אני עובד, ויותר מזה יודע על הסגירה הכואבת שלה לאחר חודש.
הבשר עבר למסעדה אחת, הכלים והכוסות פוזרו בכל החברה, היין נמכר למסעדות וחנויות יין שונות והמקום עצמו גם נמכר לאימפריית מסעדות אחרת. רק הקוקטיילים נותרו מיותמים.
לא היה לי שום קשר לקוקטיילים שבמסעדה. לא אני חשבתי, טרחתי, מעכתי, ניערתי, ערבבתי וסיננתי אינספור פעמים על מנת להגיע לטעם המושלם של הקוקטיילים שהגשתי שם. אבל עדיין נשאר לי מקום חם בלב לקוקטיילים הגאוניים שהגשתי שם.
הראשון הוא גם הכי חדשני. תעקבו אחרי פה: קוקטייל קלאסי שזכה לטוויסט קלאסי אחר, ובמסעדה זכה לעוד טוויסט שהפך אותו למשהו אחר לגמרי.
המרטיני הוא קוקטייל שקיים שנים. מרטיני מלוכלך (מרטיני עם המיץ של הזיתים) עדיין פופולרי ביותר.
הטוויסט שהוא קיבל במסעדה הוא ספלאש של White Truffle Oil (תרגום לעברית מישהו?). אם אני לא טועה זה שמן שמיוצר מפטריות כמהין.
הקוקטייל מבוסס על וודקה בשם Idol שמיוצרת מענבים מבורגונדי, בניגוד לוודקת Ciroc שמיוצרת מענבים מקוניאק.
80 מ"ל וודקה
15 מ"ל מיץ זיתים
להתיז שמן לכוס מרטיני מקוררת ולסנן לתוכה את שאר המרכיבים, לאחר ניעור בשייקר.
מרטיני אלגנטי, חדשני שזכה לביקורות נלהבות ממבקרי מסעדות.

הקוקטייל הכי קלאסי במעדה היה Kir. פשוט יין לבן וקרס דה קסיס. אבל במסעדה שמתמחה באזור בורגונדי העניינים לא כל כך פשוטים.
הקוקטייל הקלאסי מורכב מיין שמיוצר מענבי אליגוטה, הענב הלבן השני המותר לגידול בבורגון. הראשון הוא כמובן שרדונה. הקוקטייל הוכן לראשונה ע"י ראש עיריית דיז'ון ששם המשפחה שלו היה Kir ומכאן גם שמו של הקוקטייל.
הוא הכין את הקוקטייל על מנת להעלות מקרנו של האליגוטה שנחשב לנחות מהשרדונה. לשם כך הוא הוסיף לכוס אליגוטה 30 מ"ל קרס דה קסיס שמיוצר בדיז'ון. בשביל הפרוטוקול, היינו המסעדה היחידה במנהטן שבאמת השתמשה באליגוטה וקרס דה קסיס מדיז'ון על מנת להכין את הקוקטייל הכי נאמן למקור.

עכשיו הגענו לקוקטייל האהוב עלי. אמנם הכי מסובך אבל כששאלו אותי מה הקוקטייל המומלץ ישר המלצתי עליו.
אמנם אין לו שם מתוחכם שלדעתי זה מאוד חשוב, אבל הטעם מדבר בעד עצמו.
Lychee
4 ענבים אדומים, מעוכים.
45 מ"ל מחית ליצ'י
30 מ"ל מיץ לימון
30 מ"ל ליקר St Germain
30 מ"ל אבסולוט אגסים
30 מ"ל וודקה רגילה
לנער חזק ולסנן סינון כפול לכוס מרטיני. לקשט בענבים.
קוקטייל מורכב, מתוחכם, בעל צבע לבן יפייפה (בגלל המחית ליצ'י). אומנות ערבוב המשקאות בצורתה היפה ביותר!

אחרון חביב, קוקטייל שהיה חביב הסועדים. הראשון שאני ראיתי שמכיל עלי מרווה. מעין מוחיטו צרפתי-טרופי.
Soliel De Borgoune
4 קוביות אננס
2 עלי מרווה
45 מ"ל מי סוכר
30 מ"ל מיץ ליים
30 מ"ל רום לבן
30 מ"ל רום מטובל (בקרדי גולד במקרה הזה)
לנער חזק ולסנן סינון כפול להייבול עם קרח טרי. לסגור עם יין מבעבע.

בהמשך למה שכתבתי בתחילת הפוסט, ישנם רק 4 ברמנים שיודעים להכין את הקוקטיילים הללו בצורה הספציפית הזו.
אחת מהן עובדת איתי, אחד פרש מחיי הברמנות לאחר סגירת המסעדה, וזה שהמציא את הקוקטיילים בכלל מתפקד כסומלייה במסעדה אחרת. אז אני מניח שזה משאיר כמעט רק אותי.
רק חבל שאין לי אננס, עלי מרווה או Truffle Oil מאחורי הבר.
יהיה זכרם ברוך.

הודעות מנהלתיות לסיום:
לבלוגרים שביניכם אני ממליץ להרשם ללוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה בבלוג של אורי קציר.
רק תזכרו ששלי ב-31.10 . אלכוהול על כל צרותיו יתקבל בברכה.

בלוג אלכוהולי חדש הצטרף לבלוגוספירה ולבלוגרול שלי. "בשותים ובעקרבים" של עמית יריב. שווה צפייה.

סופשבוע מושלם ורווי אלכוהול איכותי לכולנו!
במיוחד לכל אלו שהולכים לטעימה באיש הענבים. גרררררררר….

מודעות פרסומת

3 תיבות דואר אלקטרוני פעילות. עשרות ולפעמים יותר אמיילים ביום. איפשהו בכל הבלגן הזה של הצעות לשפר את חיי המין שלי, מצגות עם כלבלבים ושלל הצעות לעשות המון כסף קל במעט במעט זמן אני אמור לסנן את האימיילים הבאמת מעניינים. תמיד כשהכותרת אומרת Brandy Library, מה לעשות, אני קורא.
האמייל השבועי עסק בשבוע מאוד מיוחד וקרוב לליבי. Peat Week או שבוע כבול לדוברי העברית שבינכם.
לידע כללי, כבול הוא חומר המצוי בשפע באדמת האי Isly שבדרום מערב סקוטלנד והוא האחראי לטעם והניחוח הכל כך מאפיינים את המאלטים שמגיעים ממנו, במיוחד הדרומיים שבניהם.
מעבר לטעימות מעניינות ושידוכים של ויסקי כבולי לגבינות ושוקולד, צד את עיני המשחק השבועי.
כל מי שיזמין מתפריט הויסקי של המקום, המונה יותר מ-300 מאלטים שונים, מאלט המכיל יותר מ-25ppm כבול (כלומר יותר מ-25 חלקיקי כבול מתוך מליון) יקבל 20% הנחה על סיבוב המשקאות הנוכחי.
התלבשתי יפה, לקחתי את אחותי עימי ושמנו פעמינו לספרייה.
כשאמרתי לברמן שהמשחק קל, הוא קצת צחק. אבל אם נחשוב על זה לשניה, זה באמת משחק קל.
כל חובב ויסקי מתחיל, או אפילו כל בוגר קורס ברמנים טרי יכול לחשוב על לפחות 5 מאלטים שמכילים יותר מ-25ppm כבול. הזמנתי מנה Ardbeg 10 אותו לא שתיתי כבר הרבה זמן והתחלתי לספור. מתוך 300 מאלטים בקירוב ספרתי 58 שאני בטוח שהם מעל 25ppm ועוד כ-30 שאני מתלבט לגביהם. משחק קל כבר אמרתי?
הארדבג 10 הוא מאלט מעולה. כבולי ומעושן "כמו שצריך" עם המון יוד, אצות ושאר ריחות ימיים ועדיין עם סיום עדין, מתקתק אפילו ולא חורך את הפה כמו שכניו לאי.
המאלט השני אותו שתיתי, גם הוא כמובן מעל 25ppm הוא Caol Ila 12. אמנם קצת צפוני אבל עדיין כבולי במידה.
לא לקחתי TN רשמיים אבל התאכזבתי. שתיתי אותו לפני יותר משנה וחצי וזכרתי אותו כמאלט מעולה. כנראה שהשתנה לי הטעם. הפעם הוא נראה שטוח, דלוח, עם יותר מדי עץ ומעט מדי עשן וכבוליות. אין לי הסבר לתופעה.

לפני כחודש וחצי, בזמן שיטוט בפורום של דניאל רוגוב, קראתי המלצה שלו לטעימת אורך של דלתון ריזרב הנערכת כבר פעם שניה בחסות ה-Kosher Wine Society. הטעימה הייתה יחסית אינטימית (30 איש) באחד ממרכזי הקהילה היהודית במנהטן.
אין לי הרבה נסיון עם דלתון, במיוחד לא עם סדרת הריזרב שלהם והיקב מאוד סיקרן אותי לאורך השנים במיוחד לאור הצלחתו (שנה הבאה הם מתכננים לעבור את המליון בקבוקים) והיותו אחד מיקבי הבוטיק הראשונים (נוסד ב-1995).
הוטעמו שרדונה ריזרב מהשנים 2003-2006, מרלו ריזרב 2000-2006 וקברנה סובניון ריזרב 1998-2006.
באדומים, שנת 2005 היא לפני בקבוק ו-2006 היא טעימת חבית.
אני לא אעבור פה על כל היינות. בכל זאת 19 יינות בערב אחד זה ממש לא מעט.
בשרדונה היה מאוד יפה לראות את היקב משתנה עם השנים בעקבות הטעם העולמי. אם ב-2003 המגמה הייתה לכיוון שרדונה קליפורני כבד, חמאתי שעבר תסיסה מלולקטית כמעט מלאה, ב-2006 היין כבר יותר רענן, הרבה פחות חבית והרבה יותר פירותיות.
במרלו אפשר לשים לב שהיקב ממשיך בעקביות לייצר כמעט את אותו היין לאורך השנים, עם שינויים קלים בעקבות החלפת יינן ב-01 ושינוי יצרן חביות ב-03. המרלו של היקב נשאר ריבתי, מעט ירוק (למעט 2004), בעלי גוף בינוני וסיום קצר. אי אפשר לומר שנפלתי מהכיסא אבל יפה לראות שגם ה-2000 אינו מראה סימני גיל והוא נמצא בשיאו.
דוקא את המורכבות הכי גדולה גילה ה-2005 שנמצא לפני ביקבוק. מאוד עסיסי, מאוזן ובעל טאנינים חזקים שאני מאמין שיעזרו לו להתפתח בצורה מעולה לאחר הבקבוק.
הציפייה הגדולה שלי הייתה לקברנה. לא כל יום יוצא לטעום יין ששם יקב שלם על המפה בטעימת אורך שכזו.
ה-98 וה-99 חיים. חיים מאוד אפילו. לא הייתי נותן להם להתישן עוד אבל בהחלט הייתי פותח ונהנה מהם.
הצבע ממש לא מראה את גילם. לאחר חידרור קצר הם נפתחים ומראים סימני עור, טבק, אקליפטוס ומעט שוקולד מריר ב-98. טאנינים רכים, מאוזנים. יין בעל גוף רחב שממלא את חלל הפה בהנאה ועם מורכבות מצוינת.
שאר הקברנה היו מצוינים, אבל שוב, לא נפלתי מהכסא וגם לא שאר משתתפי הטעימה.
דלתון הוכיחו שוב למה הם יקב מוצלח ומצליח. הרבה בעיקר יינות עולם חדש נגישים לכל ובמחירים לא מופרזים לעומת שאר יקבי הבוטיק. למרות זאת, לדעתי המתחרה הישיר של דלתון (ברמת המחיר), רקנאטי, עולה עליהם בכל פרמטר ובכל יין מהסדרות הגבוהות.
הנקודה שלי היא כזו, טוב לדעת שחלון שתייה של 9 שנים ליין ישראלי מסדרת ריזרב הוא בהחלט ריאלי. כשאני מספר לאנשים שבעבר מכרתי במסעדה שבה אני עובד קסטל גראן וין 96 ופטי קסטל 98 הם צחקו עלי שהיינות מתים. אבל אם דלתון מסוגל לחיות 9 שנים, אז קסטל גראן וין לא מסוגל לחיות 11?
אני נותן הרבה כבוד לדלתון על שהצליחו להעמיד טעימת אורך שכזו עם הרבה יינות טובים גם אם הם לא בדיוק הגאווה של ארצנו הקטנטונת. יין טוב יכול להיות שגריר מעולה של כל מדינה (אוסטרליה היא דוגמא מובהקת לכך) ודלתון בהחלט נמצאים על הדרך הנכונה. אבל כשיבואו אלי להמלצות על יין ישראלי כשר, דלתון לא יהיה הדבר הראשון שאני אחשוב עליו.
מעניין מה עוד מחכה לי בתיבת אימייל.

שבת בערב זו משמרת מאוד הזויה.

במנהטן אין ניו יורקים אמיתיים. כולם בחופש בהאמפטונס או בוורמונט או בהשד יודע איפה.
העיר מוצפת בתיירים לקראת השבוע האחרון של הקיץ והם מביאים איתם את כל הסטיות האלכוהוליות שלהם ואני כמובן חייב לציית. זו הפרנסה שלי.
הסטייה האלכוהולית הראשונה שבלטה מאוד אתמול היא רום וטוניק.
ברגע שמישהו מזמין דבר שלא הכנתי בעבר אני כמובן טועם. הטעם מזעזע.
המתיקות של הרום לא משתלבת כלל וכלל עם המרירות והעוקצנות של הטוניק וגם ספלאש מיץ ליים לא מצליח לסדר את זה. אני מאוד אשמח לדעת איפה ולמה התחיל הטרנד הזה כי לאט לאט המשקה תופס תאוצה ואני מוצא את עצמי מכין רום וטוניק יותר ויותר.
עוד בקשה אתמול על הבר, הפעם מגבר גבר אנגלי. אני כבר הייתי מוכן עם כוס בירה ביד מתכונן למזוג לו גינס מבקבוק או Pale Ale מהחבית, אבל הוא ביקש את אחד המשקאות הכי מתוקים ובחורתיים שאפשר.
מנה מידורי
מנה מליבו קוקוס
מנה מיץ אננס
הכל מנוער בשייקר ונמזג בהייבול עם קרח.
את האמת הייתי ממליץ על המשקה הזה לכל מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם האלכוהול ולכל מי שאוהב מתיקות מוגזמת וטרופית. מגבר בריטי לא הייתי מצפה, אבל כמו שכתבתי בעבר על לקוחות שמזמינים דברים מוזרים, לפעמים אני פה רק בשביל למזוג. אתה יודע מה טוב בשבילך.

לפעמים יוצא לי להכין קוקטייל קלאסי שאני אמור להכיר פשוט אף פעם לא יצא לי להכין אותו.
אתמול זה היה תורו של ה-Old Fashioned. קוקטייל קלאסי עם רכיבים פשוטים ע"ב ברבן. הלקוח שלי כנראה היה קנדי ולכן ביקש Canadian Club. ויסקי קנדי שטוח ומזעזע.
בכוס ערבוב מועכים תפוז, דובדבן וקוביית סוכר
2 מנות ברבן
לנער בחוזקה ולסנן לכוס (נחשו איזו?) עם קרח טרי. לקשט בדובדבן ותפוז.
הקוקטייל הוא הבסיס לקוקטייל יותר מפורסם שנקרא Mint Julep ולקוקטייל עוד יותר מפורסם, Whisky Sour.
תמיד יש פעם ראשונה.

יש מעט מאוד דברים שעושים לברמן טוב על הלב כמו להכין ללקוח משקה שהוא פשוט מתמוגג ממנו, עוד יותר אם אפשר גם לשלב אותו עם אוכל. ואם אפשר להכיר להם משהו חדש על הדרך, מה טוב.
זוג מבוגר התישב על הבר וביקש מרטיני שוקולד. סתם עוד זוג שרוצה משקה לפני ההצגה.
0.75 ליקר שוקולד גודייבה
1 ליקר קקאו
1.5 סטולי וניל
לנער לכוס מרטיני.
הם רגילים לגרסא אחרת לגמרי. ככה זה פה בארה"ב, לכל עיר יש את האפל מרטיני שלה, אספרסו מרטיני וגם מרטיני שוקולד שונה. הם מעדיפים את שלי.
מסתבר לשזוג יש קצת יותר זמן משהם חשבו ולכן הזמינו 12 צדפות מה-Raw Bar שלנו.
הצדפות מלוחות והמרטיני מתוק. שידכתי להם עם המנה כוס Muscadet, יין לבן מעמק הלואר שהמינרליות והחומציות שלו פשוט נולדו בשביל צדפות ושאר שרצים ממעמקי הים.
לאחר שהם נלחמו קצת עם השם המוזר ויצאו מהשוק שהם לא הולכים לשתות שרדונה, סובניון בלאן או פינו גריג'יו הם גילו ענב חדש.
בדיוק (יותר נכון גם) בשביל הדברים האלה אני אוהב להיות ברמן.

היה לכם ברור שזה יגיע.
אחרי הטירוף מערכות של אתמול התפניתי לסדר את היינות החדשים שקיבלתי.
הנה עדכון של כל החדשים ועוד כמה שעוד לא הספקתי להשוויץ בהם.
רשמי טעימה יגיעו (או שלא) עם הזמן.

לבנים:
Vouvray, Jean-Claude Bourgrier, 2005

Chardonnay, The Hess Collection, 2004
Chardonnay, Petet McCoy, Unfiltered Reserve, 1999
Pernaid Vergelesses, Domaine Laleure-Piot, 2002
Savugny les Beaune, 1er Cru, Jean Boillot & Fils, 2001

זו גם הזדמנות להראות לכם את המקרר החדש שיוקדש כולו ליינות לבנים, רוזה וקינוח.

המקרר

אדומים:
Anav, Cadence, 2002 (עמק האלה EVERED בתחפושת)
Haut Medoc, Chateau Senejac, 2001
Margoux, Chateau Cantenac Brown, 2003

Chamlolle Musigny, Nicolas Potel, 2004
Gevery Chambertin, Antonin Guyon, 2000

Chateunaf dup pape, Maison Bouachon, 2003
Minervois La Liviniere, L'ostal Cazes, 2002

Amarone Della Valpolicella, Le Ragose, 2001 שני בקבוקים

קינוח:
Chateau de Lecharderie, Quarts de Chavme 1999 כתבתי עליו כאן, שני בקבוקים.

היה גם בקבוק שכבר הספיק להגמר, Menetou – Salon. Domaine de Chatenoy.
יין לבן מעמק הלואר, מאוד מינרלי עם רמת חומציות גבוהה וקצת אננס בסיום. היה הולך טוב עם מאכלי ים, אני שתיתי אותו לבד.

הארון

על קצה המזלג.
אני לא משקיע. אני לא מנהל. אני לא במעגל מקבלי ההחלטות.
לדעתי המסעדה הזו נועדה לכישלון כבר מהיום הראשון, אבל כמו שאומרים באנגלית, לי יש 20\20 Back Vision.
או בעברית, אני רואה 6\6 לאחור.
זו יכלה להיות מסעדה מדהימה. האוכל בהחלט היה מעולה ותפריט היינות היה פשוט מדהים. מכיוון שהמסעדה מתמקדת בבורגון פינו נואר ושרדונה היו היינות העיקריים בתפריט, ואיזה תפריט זה היה.
אני יכול להפנות אתכם לאתר של המסעדה, אבל צריך לראות את החדר יין במציאות בשביל להבין כמה שהוא יפה.
כמות השעות עבודה שהושקעו במסעדה הזו עצומה, ואני לא מתחיל אפילו לדבר על כסף.
בערך 2.5 מליון דולר שדי נעלמו כרגע.
אמנם אף אחד לא מצפה שמסעדה תרוויח בחודש הראשון, אבל המסעדה לא התקרבה אפילו לאיזון הוצאות והכנסות.
כמו שכתבתי אני לא במעגל מקבלי ההחלטות אבל היו הרבה החלטות שגויות בדרך וגם לא מעט מזל רע.

המסעדה נקראת "שרולה". שרולה הוא סוג מיוחד של בשר שמקורו בבורגון. מכיוון שבתחילה הם לא מצאו ספק שיכול לספק להם מספיק בשר השם שונה ל"דוט ד'אור" וכעבור שבועיים השם שוב שונה לשרולה מכיוון שהם מצאו ספק.
לכל זה לא מוסיפה העובדה שהמסעדה נפתחה באמצע הקיץ בזמן שכולם נמצאים מחוץ לעיר בסופי שבוע.

היום פירקנו כמעט הכל. רוב הבקבוקים יצאו מהחדר יין, חזרו לארגזים והם יישלחו לשאר המסעדות של החברה ויעזרו מעט בכיסוי ההוצאות. למרות שמאה אלף דולר הם טיפה בים החובות של המשקיעים.
לנה, הסומלייה של המסעדה, עמדה והסתכלה על הכל עם דמעות בעיניים. עבודה של חודשים ירדה לטמיון, ואני לא מדבר רק על לסדר הכל על המדפים. האישה רבה עם כל ספק יין במנהטן על מנת למצוא את הדברים הכי טובים, הכי נדירים ובמחירים הכי טובים שאפשר. ולעזאזל היא עשתה עבודה טובה. התפריט יין זכה בפרס השני הכי גבוה של Wine Spectator ופרס הכי גבוה של Wine Enthusiast על איכות התפריט.

מכיוון שבכל רע יש גם טוב, הרשימת יין שלי תזכה בעוד כמה פינו נוארים ובורדו איכותיים, ובתקווה גם האוסף הפרטי שלי יגדל בבקבוק או שניים.
חבל, דוקא היה כיף לעבוד שם.

שמו של הפוסט כן הוא. עדכונים.

לשמחתי ולצערי אני עובד כמו חמור. לשמחתי כי עושים קצת כסף, לצערי כי אני לא עושה שום דבר אחר חוץ מלעבוד.
תכננתי לכתוב פוסט על כמה ליקרים חדשים מיוחדים, תכננתי לכתוב פוסט על הבר עם הגינס הכי טובה ששתיתי בחיי, תכננתי לכתוב פוסט על הקוקטיילים של המסעדה החדשה. אבל פשוט אין לי כח וכשיש לי כח אין לי זמן.
אם כבר מדברים על המסעדה החדשה, אז היא נסגרה. קצת יותר מחודש מהפתיחה הרשמית והמשקיעים כבר בחובות מטורפים. אני מאוד מקווה שלפחות קצת (גם ממש קצת יהיה המון) מהיינות יגיעו לארון שלי.

זה יצא יותר קצר ממה שחשבתי. בקרוב פוסטים רציניים.

סוף סוף יום חופש.
שלושה וחצי שבועות שאני עובד כל יום. לא משנה מה, לא משנה מי, שלושה וחצי שבועות של עבודה.
אם זה במסעדה החדשה, אם זה במסעדה הנוכחית בתור ברמן או בתור מנהל בר.
כל יום לקום בבוקר (או בצהריים) בידיעה שאתה חייב להתלבש ולצאת לעבוד.
בלחצים אדירים ופסיכולוגיה הפוכה וישירה שתרשם בדפי ההיסטוריה שלי קיבלתי יום חופש, ולא סתם יום, אלא שבת בערב. קוראי הבלוג הותיקים יודעים מה קורה בימי שבת בערב.
חשבתם נכון, טעימות ויסקי ב-
Brandy Library.התחלתי את הערב בטעימה של ארבעה מאלטים רכים ועדינים מההיילנד'ס וספייסייד.
דלוויני 15 אותו שתיתי פעם שעברה ולא התלהבתי. אני עדיין לא מתלהב.
דלמור 12 שהיה יותר חביב ועדיין יותר עדין מהדלוויני. יותר לכיוון הפרחים ודבש ללא הרבה איזכורי חבית.
טומינטול 10 שהוא תוספת חדשה בספרייה. דבר ראשון חייבים לדבר על התוית המדהימה. בניגוד לכל שאר המאלטים בשוק עם הכיתוב הרב ואיזכור השנים בענק, על הטומינטול יש תמונה של נהר הליווט ממנו לקוחים המים לייצור המאלט. בהחלט משב רוח רענן על מדף הויסקי.
המאלט רך ועדין, איזכורים למרציפן ובכלליות מתקתק באף ובפה כאחד. יותר מזכיר ויסקי אירי.
מאלט מעולה למתחילים בעולם המאלט והויסקי כאחד.
אחרון חביב היה ה-
Millburn 27. המזקקה כבר לא פעילה ולכן הבקבוק נהיה די נדיר.
אני יכול להבין מדוע המזקקה כבר לא פעילה. המאלט ממש לא היה לטעמי עם ריח של ריהוט ישן ורטוב (הגדרה של הברמן, לא שלי) ואני נאלץ להסכים. אני פשוט חשבתי שיש משהו מאוד לא מאוזן ומאוד לא נעים באף ובחיך.

עוד בטרם הגעתי לברנדי לייבררי החלטתי שאני רוצה להתחיל את דרכי בעולם הארמניאק.
אני פשוט בור לגמרי בתחום הן מבחינת מותגים (חוץ מהמוכרים ביותר) והן מבחינת איכויות המשקה.
אחרי הכל הארמניאק קיים יותר זמן מהקוניאק למרות שהוא נחשב נחות ממנו. יצאתי לברר האם אכן הדבר או האם המשקה ראוי לקצת יותר כבוד ממה שהוא זוכה לו.

אני לא אתחיל לפרט כאן את ההסטוריה והחוקים של מחוז ארמניאק.
בחרתי טעימה של 8 ארמניאקים שונים בסגנונם, איכותם ודרגתם. מכיוון שאני כותב תוך כדי טעימה, אין לי איך לומר לכם עכשיו אם נהניתי או לא. פשוט תצטרכו להמשיך לקרוא.

Larresingle VSOP – צבע נחושת. אגוזים, מוקה ועוד תבלינים שלא ממש הצלחתי לזהות.
גוף בינוני. בפה יש מעין מלחמת חמוץ-מתוק. סיום ארוך עם עוד אגוזים. פתיחה טובה לטעימה הזו.

Loubere Napoleon – האלכוהול הרבה פחות מורגש מאשר בקודם. אפרסק עולה לראש דבר ראשון עם אזכורים לגלידת וניל לא איכותית במיוחד (אוי הפלצנות). רך ונעים בפה. ללא ספק ארמניאק למתחילים, שלא לומר לילדים.

Duffau Hors D'age – מבירור קטן עולה שמדובר בארמניאק אורגני. מאוד עשיר עם עץ אלון מלפנים, שזיף, מוקה וצימוקים. בפה הוא מרגיש כמו סוכריית טופי מכוהלת. מאוד אהבתי.Laubade XO – הרבה יותר סגור באף. קצת נאבקתי בלנתח אותו, בעיקר בגלל ניחוח אלכוהול.
קרמל חזק. חבית אלון צרפתי ווניל. בפה הוא לא מרגש וממשיך את האפיונים של האף. סיום מעט מתקתק. יש לציין שהוא נחשב לאחד הארמניאקים המשווקים והמצליחים ביותר בעולם.

Delord Napoleon – דובדבן. הרבה הרבה דובדבן. עשבי טיבול וקפה. גוף קליל. בפה מורגשות סוכריות, מעט מנטה ובסיום שוב הרבה דובדבן. מעבר להיותו ארמניאק מעניין מצאתי אותו כתזקיק מעניין ושונה בים התזקיקים מיושני אלון.

Cles des Ducs Napoleon  פרחוני. נהדר. יסמין. יחסית כבד ושמנוני. מאוד עשיר ומאוזן. סיום אגוזי.

D'Ognoas XO – כבד. עשבוני. איזכורים של ציפורן. דוקא בפה הוא די קליל, מאוד עשיר עם סיום בינוני , חלק וללא איפיונים שאפשר לשים עליהם אצבע (אני לפחות). פשוט מעולה!
נ.ב – הארמניאק הכי טוב בטעימה הנוכחית.

Gelas 10  פירות הדר. מנדרינה וטיפה אשכולית. מורכב ביותר על מנת לנתח כמו שצריך.
הכניס אותי להלם טוטאלי מאחר והוא שונה לחלוטין מכל השאר. כמה רמות מעל. גדול עלי.
אז לאחר ניתוח כל הממצאים אני מכריז בזאת על הארמניאק כשווה ערך לקוניאק. לפחות ברמות היחסית פשוטות (XO ומטה). סקאלת טעמים וניחוחות שלא נופלת המויסקי רק מאיזור קטן פי כמה.

אין ספק שאני חייב להרחיב את הטעימה. פעם הבאה אני אלך על הטעימה של ארמניאק 60. כל האמרניאק זוקק בשנות ה-60!. מיותר לציין שמאוד נהניתי מהטעימה.
ארמניאק יתפוס מהיום מקום של כבוד בהיררכיית התזקיקים שלי, אבל עם כל הכבוד, ויסקי הוא עדיין השליט הבלתי מעורער.