ניקוי מקררים

04/22/08

הטמפרטורות עולות והאביב בפתח. העצים בסנטרל פארק מתחילים ללבלב.
בעיני זה אומר שהגיע הזמן לסיים את רוב היינות האדומים שבארון ולפנות מקום ללבנים מרעננים לקראת הקיץ.
משימה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. ואיזה אירוע יותר מתאים לכך מליל הסדר אצלי בדירה?
בהתחשב בעובדה שאף אחד מהאורחים לא מבין גדול ביין ושכשרות היין (תסלחו לי כאן) לא ממש חשובה לנו החלטתי לעשות סדר בסימן Nuits Saint George. ליתר דיוק, חלקות הפרימיר קרו של נואי סיינט ג'ורג', או לפחות השלוש השונות שיש לי.
אם הרוב לא מבינים ביין אז זה לא משנה אם פותחים בקבוקים במאה דולר או בעשרה דולרים, אז למה לא לפתוח את הקבוקים הטובים? הרי יין תמיד יותר טעים כשהוא נשתה בחברה טובה.
פתחתי שני בקבוקים של שרדונה מוושינגטון של יקב Red Diamond כדי שלא יהיה יבש בגרון עד שמתחילים את הסדר (בכל זאת סדר ישראלי) ואז הגענו לתותחים הכבדים של הערב:
Nuits Saint Georege, "En Rue de Chaux", Bernard Ambroise, 2000
"Les Vaucrains", Bernard Ambroise, 2001
"Les Pruliers", Philippe et Vincent Lecheneut 2001
אמנם לא כולם מאותה שנה, אותו יצרן או אותה חלקה, אבל עדיין מרתק לגלות כל פעם מחדש אילו יינות שונים מתקבלים מחלקות במרחק מאות מטרים האחת משניה.
לא לקחתי רשמי טעימה מדויקים (בכל זאת ארוחה עם חברים) אבל אספר שה-En Rue de Chaux היה הנעים מכולם לשתייה עם איזון מושלם בין פירות, מעט חבית ואזכור קל לאנומליות.
ה-Les Vaucrains היה אנומלי מאוד, כבד, עם ארומה שהוגדרה ע"י אחד מהחברים כחזה אווז מעושן. אני מאוד אהבתי אותו אבל הדעות מסביב לשולחן היו חלוקות.
ב-Les Pruliers היה הכבד מכולם. הסובבים הגדירו אותו כיין אלים ומעט מר. אני זיהיתי בו עודף חבית בשביל יין ב-7, מעט מאוד פירות והמון תבלינים. היחיד שהייתי אומר שצריך עוד זמן בבקבוק כדי להתבגר.
המשכנו לעוד שני יינות איטלקיים וקינחנו בבקבוק מוסקטו של רמת הגולן. אמנם הוא לא מוסקטו ד'אסטי קלאסי אבל נאמן מספיק למקור ומשכיח לרגע את ערמות הכלים שצריך לשטוף בסוף הארוחה.

על מנת שאוכל להמשיך את ריקון המקרר מיינות אדומים שלא נועדו ליישון החלטתי להביא בקבוק יין לסוף שיעור ספרד ופורטוגל ביום שני. תכננתי לכתוב פוסט "אמצע קורס" אבל השיעור היה כל כך ארוך, מייגע ובעיקר משעמם שהחלטתי לכתוב דוקא על הרגע היותר מעניין של הערב.
אז אחרי כל ה-Riax Baixas, הפריורטים, ריוחות (גראן ריזרבה משנת 1996), ריברה, Altejano (יין שיוצר בשיתוף עם שאטו לאפיט) וה-Dao נשארנו כמה חברים קרובים בכיתה ופתחתי ולהם יין ישראלי, שידעו שגם בישראל יודעים לייצר יין, ועוד כשר!

היין שנבחר למשימת הייצוג הוא מרלו ירדן מבציר 2000. אני לא יודע אם עוד ניתן להשיג אותו בארץ ובאיזה מחיר אבל כאן בהמנהטן הוא עולה 18 דולר. מחיר זול באופן שערורייתי שגורם לך לרצות לקנות ארגז (אם רק היה איפה לשים אותו).
לאחר הסבר קצר על הגולן, האקלים והאדמה הבקבוק נפתח. אמנם לא ציפתי לכך אבל היין פיתח משקעים. סימן טוב? סימן רע? אתם תחליטו. אנחנו התלהבנו מעובדה זו, אבל יותר התלהבנו מהיין. מרלו שהתבגר בצורה נהדרת עם אף מלא באפרסקים ושזיפים בשלים, זיתים שחורים וניחוחות תבלינים כמו אגוז מוסקט וציפורן. כמובן שכל פרט כזה מנותח אצלנו לרמות הקטנות ביותר והחלטנו שמדובר ביין שהתישן בחביות צרפתיות ברובן, כנראה חדשות (מישהו יכול לאשר את הטענה הזו?).
בפה יש עדיין חמיצות וטנינים עדינים שהשתלבו בצורה מקסימה ביין. אחוז אלכוהול מעט גבוה אבל מורגש רק בחמימות שהוא משאיר בפה יחד עם מעט מוקה (חבית אמריקאית?). מוכן לשתייה אבל מסוגל להתישן עוד, השאלה אם יש לו לאן להתפתח.
5 מתוך 5 אנשים החליטו שמדובר ביין מצוין. אני לא יודע כמה הוא שווה היום בארץ אבל ב-18 דולר הוא עולה על כל מרלו קליפורני בן 8 שאפשר למצוא בחנויות. הוא ללא ספק עולה על הרקנאטי מרלו ריזרב 2000 ששתיתי לפני כמה חודשים שכבר היה בסוף חייו ועצוב שכך.

נראה לי שאני אתחיל מסורת חדשה של להביא בקבוק יין לסוף כל שיעור ולשתות אותו עם אנשים שאפשר לדבר איתם שעות על כל ניואנס לא משנה כמה קטן או בלתי מורגש.
אני לא יודע איזה יין יפתח שבוע הבא, מה שבטוח,אחרי הבחינה עוד 8 שבועות פותחים את השמפניות.

מודעות פרסומת

6 תגובות to “ניקוי מקררים”

  1. ליאור Says:

    אחלה פוסט. המחיר של המרלו באמת שערורייתי. אני מניח שהחנות הניחה שהוא בסוף ימיו ולכן ניסתה להיפטר ממה שיש לה.
    אני מוחה על ההשוואה בין רקנאטי לירדן בהקשר זה – המרלו רזרב (בניגוד לקברנה) יוצא לשוק פחות או יותר מוכן לשתיה, בעוד שעם הירדן כדאי לחכות לפחות שנה שנתיים לפני שנהנים ממנו. בנוסף בירדן מרגישים הרבה יותר עץ. יינות שונים שההקבלה היחידה ביניהם לדעתי היא בטווח המחירים והזן. אגב, לא ממליץ לשפוט כושר התיישנות על סמך הבציר הראשון של היקב.

    המלצה לשיעור הבא: יראון או יראון סירה 🙂


  2. מסכים ולא מסכים. שניהם (הרקנאטי והירדן) הם מרלו עם מעט קברנה, שניהם התישנו באזור ה-14 חודשים בעץ שרובו חדש ושניהם מבציר 2000. אמנם הירדן כבר ביסס את עצמו כיין מתישן וזה רק הבציר הראשון של רקנאטי (והיין היה כמובן בסוף ימיו) אבל ההשוואה אפשרית ואפילו נכונה.
    בפועל כן,הם שונים. על הנייר הם לא.

    שיעור הבא מישהי אחרת מביאה יין, זה כנראה הולך להיות שנין בלאן של Paumanuk.

  3. ליאור Says:

    אני לא מדבר על דברים כמו תקופת יישון וסוג הבלנד. אני מדבר על היין שבכוס, הסגנון שלו וההרגשה שלו בפה. לדעתי מדובר על שני דברים שונים בעליל. במיוחד כשמדובר על הבצירים האחרונים (2003-4) של רקנאטי. היין הרבה יותר רך ונגיש מהירדן בעיני – אופי אחר לחלוטין.


  4. פה אתה צודק ואין על זה ויכוח. נראה לי שאפשר להגדיר את זה בכך שסדרת ירדן מושכת יותר לכיוון מאפייני עולם ישן וסדרת הריזרב היא כמו שהגדרת, יותר קלילה ונגישה.

  5. ליאור Says:

    אני בעל אפס ניסיון בעולם ישן, אבל דווקא מצאתי ברקנאטי רזרב (בפרט 04) איזשהו רוך ואפילו אלגנטיות (אם כי עדיין הוא סובב סביב פרי די בשל), ודווקא הירדן הוא בעל עץ ועוצמה (אם כי זה מתרכך כשהוא מזדקן).

    במקום שאני אתפלסף – תבוא כבר לארץ ונטעם עיוור 😉
    אני אביא את שניהם – אתה תביא איזה סנט אמיליון מיושן בתור ג'וקר 🙂


  6. אני אקנה אותו עכשיו, עד שאני אגיע לארץ הוא כבר יהיה מיושן.
    פטרוס זה בסדר נכון?


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: