מה שקראתם.
יש פוסטים שכשקוראים אותם הם מזכירים לך משהו. משהו שאני לא ממש שם לב אליו כי הרבה זמן אני כבר חי איתו, למדתי להתמודד ולמדתי למנוע אותו.
הכתיבה של רותם על הדיסלקציה שלה הזכירה לי את הגמגום שלי.
תרשו לי לצטט קטע קטן בשביל אלו מכם שלא יקראו את כל הפוסט המצוין שלה:
"יש ימים שאני מקללת את זה, את הבעיה הזאת, קצת קשה להיצטער על משהו שנולדת איתו ושהוא לא באשמתך, אבל הוא משהו שמקשה לך על החיים כל יום".
אז אולי הגמגום שלי לא מקשה לי על החיים כבר, אבל כן, היו תקופות שנמנעתי מלהרים טלפון, לפתח שיחה, להתחיל עם בחורה או להצביע בכיתה. אפילו בליל הסדר עם המשפחה. האנשים שאתה אמור להיות איתם הכי טבעי ושמן הסתם אוהבים אותך.
זה בא והולך. תלוי בעיקר במצב נפשי ומושפע מלחצים טבעיים שקיימים בחיים של כולנו ומוצאים את דרכם לעולם הפיזי. אצלי זה מתבטא בשיבושי דיבור.
אני לא יכול לשים את האצבע על התקופה או הדבר שגרם לי לשנות את הגישה בעניין. אני מניח שזה קרה איפשהו בין התיכון לצבא.
רותם מסיימת את הפוסט שלה במשפט הכל כך נדוש וכל כך נכון "אין לא יכול, יש לא רוצה".
אז רציתי להיות מפקד בצבא, אז פיקדתי. עם או בלי גמגום. תחשבו על המפקד שלכם מהטירונות. עכשיו תלבישו עליו את כל הבדיחות על מגמגמים. לא ממש דמות פיקודית הא? ק-ק-קדימה הסתער?
אז זה העניין, שאני לא יודע איך ולמה, אבל זה עבד. אפשר לומר שניצחתי את זה. לא ב-100%. לפחות לא את הפן הפיזיולוגי של הגמגום, אבל בהחלט ניצחתי את הפן הפסיכולוגי שהשפיע עלי ושלט בחיי כל כך הרבה שנים.

במקצוע כמו שלי שבו אתה מרכז הבמה, מרכז תשומת הלב והכל (כמעט) סובב סביבך אין מקום למגמגמים.
אז לפעמים זה מגיע, בעיקר בשיחות ארוכות עם לקוחות או כשאני צריך להסביר משהו מאוד טכני, בעיקר בענייני אוכל. כשזה מגיע לאלכוהול אין בעיות.
ברמן צריך להיות אדם בטחון עצמי בשמיים בשביל להראות שגם בלחץ הכי גדול הוא שולט בעניינים ועסקים כרגיל. בטוח לא לגמגם.
תמיד ישאר בתוכי אותו ילד קטן שלא ממש רצה לקרוא בכיתה, אבל הוא שותק. ולא רק בגלל שהוא מגמגם 🙂 .

כי אם לא להשתתף בתחרות הכתיבה של בקבוק, אז לפחות להשתתף בפרויקט של אח"י דקר, ואם כבר אז לכתוב על נושא שקרוב לנושא העיקרי של הבלוג.

1. זה לגיטימי (ואפילו רצוי) לשתות בעבודה.
2. יש לפחות מקום אחד שבו אתה שותה בחינם.
3. הכי טוב לעבוד בתחום שהוא גם התחביב שלך.
4. אין כמו לסיים ממשמרת קשה ולראות את הזריחה.
5. אין פקקים בדרך לעבודה ואין בעיות חניה.
6. כי אתה יודע לשתות.
7. מה יותר כיף מלהתפרנס מלשכר אנשים?
8. אף פעם לא צריך לקום בבוקר וללכת לעבודה.
9. כל מה שצריך זה לזרוק בקבוק לאויר וישר כולם חושבים שאתה טום קרוז מ"קוקטייל".
10. בואו נודה בזה, בחורות מתות על ברמנים.

והסיבה ה-11, ותסכים איתי החולצה שיש לי, כי זה דבר הכי קרוב שיש ללהיות אלהים.

דרך אגב, על החוצה כתוב: "Bartenders are gods, Tip  the well. You don't want to anger the gods"

זו השנה השניה שאתר בקבוק עורך את תחרות הבלוגים שלו. אחרי התחרות הקודמת לא ממש עקבתי אבל ידעתי על קיומה. בעיות קטנות כמו שלא היה לי בלוג ומלחמת לבנון השניה מנעו ממני השתתפות.
נתחיל מהסוף כדי שלא יהיה מתח. בחרתי שלא להשתתף.
עכשיו אנסה להסביר למה.

כמו כמעט כל גבר ישראלי טיפוסי אמרתי לעצמי שאני חייב להשתתף וגם לנצח. תחרות זה תחרות.
אחד משכני לבלוגוספירה האיר את עיני לגבי אחד הסעיפי השתתפות. "נושא הכתבה צריך להיות מתחום המשקאות ולא, לדוגמא, חוויה אישית שמתרחשת בבר, פאב או יקב". ציטוט מדויק מאתר בקבוק.
בימים שלפני פתיחת הבלוג והסיבה העיקרית שהביאה אותי לכתוב בלוג הם החוויות האישיות מהשתייה.

אני לא מתיימר להיות פרקר או ג'קסון, המטרה שלי היא לא להיות האורים ותומים של עולם האלכוהול. המטרה בכתיבת הבלוג היא לחלוק את חוויותי מהאלכוהול אותו אני שותה ומהסיטואציות בהן אני שותה אותו יותר מאשר כמה עפיצות יש ליין או כמה פירותי הויסקי.
נכון, אם תדפדפו אחורה בבלוג תגלו כמה פוסטים עינייניים ומקצועיים לגמרי. אבל הפוסטים אותם אני אוהב, הפוסטים שמשכו הכי הרבה קוראים, תגובות וקישורים מאתרים ובלוגים אחרים הם הפוסטים האישיים. אלה הם הפוסטים שאני הכי גאה בהם כי ההצלחה שלהם גרמה לי להרגיש שהצלחתי להעביר את החוויה שבשתייה יחד או יותר מאשר בסיס הטעם של המשקה. אלה הם הפוסטים שגורמים לי לרצות ולהמשיך לכתוב.
עכשיו כשאני חושב על זה, אחד הפוסטים הכי נקראים הוא הפוסט "יין עם מישהי שאוהבים" שאין בו אפילו רשמי טעימה אבל קיבל המון תגובות בבלוג ועוד יותר תגובות במייל.
אני ממש לא נגד התחרות. להפך. אני בעד כל דבר שיכול לעזור לתרבות השתייה בארץ ולבלוגים הקשורים לאלכוהול, אבל אני לא רוצה פרס, אני רוצה לכתוב כל פוסט כמו שאני רוצה אותו. רק התגובות שוות לי יותר.

עכשיו אפשר לעבור לחוויה של הערב. טעימת גלנפרקלס בברנדי לייבררי.
את הטעימה העביר ג'ורג' גרנט בכבודו ובעצמו ודייויד "לא זוכר מה השם משפחה" שהוא מנהל השיווק בניו יורק.
הוטעמו גרסאות ה-12, 17 (ייחודית לארה"ב ולאסיה), 21 וחוזק חבית.
טעימה לא רשמית, בעמידה תוך דיבורים על הא ודא. במקרה ההא ודא היה וודקה (יש לי מה להגיד בנושא), מרתפי יין פרטיים (מה לי ולזה?) ולאט לאט, ככל ששתינו יותר, התחילו שיחות על חוויות מהקולג', מלחמת החוף המזרחי-חוף מערבי בראפ של שנות ה-90 (פאף דדי נגד 2PAC) ומצב המים במזרח התיכון.
ג'ורג' ודייויד הזמינו אותי ועוד זוג לכמה מתאבנים על חשבונם (סושי, כבד אווז ומאפים ממלואים בגבינת קממבר) ואיכשהו השיחה גלשה למועדוני קריוקי, סושי ומוזיקת פופ משנות השמונים.
חשוב לציין שבמקום מוזיקת הג'אז הקבועה ברקע, בימי שני יש פסנתרן שנראה כאילו לקחו אותו מסרט אילם של שנות העשרים שמנגן להיטים קלאסיים מכל הזמנים ומקנה אווירה מאוד "צ'רלי צ'פלינית" לסיטואציה המוזרה שאני מצוי בה.
כרגע כולם התפזרו, רק אני נשארתי על הבר כותב את הפוסט הזה עם כוסית דלוויני 15.
בברנדי לייבררי המדפים שמאחורי הבר שייכים ללקוחות פרטיים שמאכסנים שם את הבקבוקים שלהם. את עיני צד בקבוק דלוויני 15 עם תווית קטנה שכתוב עליה "Flava Flav", מי שראה את תוכנית הריאליטי "טעם האהבה" או פשוט מכיר אותו יודע על מה אני מדבר. מה שטוב בשבילו כנראה טוב גם בשבילי.
הויסקי דרך אגב, לא מלהיב במיוחד.

גלנפרקלס 12 – צבע ענברי, מאוד עשבוני ואדמתי. איזון טוב בין חבית השרי לברבן (מאוד קשה להשיג את האיזון הזה). מעט עשן. ויסקי קצת קשה יחיסת לספייסייד.
גלנפרקלס 17 – צבע כהה יותר (יותר זמן בחבית = פחות אלכוהול = מוסיפים לו פחות מים). עדיין עשבוני אבל עם תוספת פירות. חבית השרי דומיננטית יותר. וניל וטבק. סיום אגוזי (לא אגוזי של עלית כן?).
גלנפרקלס 21 – פעם קודמת שטעמתי אותו לא התלהבתי. הוניל הסתיר את כל שאר הטעמים. בטעימה בכוס נכונה יותר ועם יותר ויסקי גיליתי עשן ואגוזיות חזקה. עדיין לא מלהיב אותי.
גלנפרקלס חוזק חבית (אין לי עוד פרטים) – 60% אלכוהול. כשהוא נקי לחלוטין הויסקי מאוד סגור ועוקץ את הלשון והחיך ללא רחמים אבל בצורה מענגת. לאחר הוספת מעט מים הויסקי נפתח ומגלה מאלטיות משולבת עם חבית שרי עוצמתית. הרבה אגוזים וקרמל. לא משהו יחסית ל-17 שהוא המנצח של הטעימה הזו.
הגיע הזמן לחזור הביתה.

עכשיו תגידו את האמת, הפוסט הזה מסוגל לנצח בתחרות? 😉

איזה כיף לפתוח מסעדה חדשה, המון יינות חדשים לשתות וכבר הרבה זמן לא כתבתי פוסט יין פלצני כמו שצריך.

2005, Borgogne, "Les Setilles", Olivier Leflaive'
לא להתבלבל עם Domain Leflaive שהוא אחד הבתים המכובדים בבורגון עם יינות באלפי דולרים. כאן מדובר "בבן של" והוא עושה עבודה לא רעה בכלל.
בורגונדי לבן מהכפר מרסו שבאזור קוט דה בון. 100% שרדונה כמובן. אמנם לא מחלקת פרימיר קרו (למרסו אין חלקות גראנד קרו) אבל מכרם יחיד.
זהוב בהיר, גוף בינוני. באף המינרלים מורגשים ראשונים, לאחר מכן הרבה אגס ואגוזים קלויים (סימן היכר של מרסו).
באף מורגש מלון בשל, קרמל וחמיצות מעודנת. מנקה חיך אידאלי. 14 דולר לכוס (ממש יקר).

Mercury 1er Cru, "Clos Voyens", Isabel Marie, 2003
עוברים למרקורי, קוט דה שאלונה.
פינו נואר קליל, גוף קל-בינוני. דובדבנים שחורים, פטריות, פטל, וניל ועם ליקריש בסיום.
סוס העבודה האדום של המסעדה. ילך נהדר עם כמעט כל מנה ויתאים לכמעט כל אדם.

Gevrey Chambetin, "Clos Prieur", Fredric Esmonin, 2005
עוד פינו נואר, לא מחלקת פרימיר קרו אבל מאזור שנחשב ליותר יוקרתי. כרם יחיד.
גוף קל-בינוני. המון פרי אדום באף. תותים, פטל, דובדבנים. אגוז מוסקט עם מעט פלפל לבן. חמיצות בדומה לחמיצות שאופיינית לקרנברי (חמוציות) ופטריות לסיום.

ומכיוון שצריך לשתות משהו בסיום שבוע קשה ובתחילתו של אחד קשה לא פחות, צריך גם לשתות משהו.
הבקבוק הנבחר היה חצי בקבוק של גוורצטרמינר מאלזס שליווה בהנאה שלושה משולשי פיצה שנטרפו בתאווה.
צבע זהב, 14 קראט. האף מפוצץ פרי לבן בשל, מעט דבשיות ואזכורים לריחות תעשיתיים.
Off-Dry בפה, ריבת אפרסק, אננס ותבלינים. יופי של יין לסיים איתו את השבוע.

יש משהו קסום במנהטן בקיץ. עם זה יסכימו איתי כולם. העיר מתעוררת מתרדמת חורף ארוכה (מדי) וזורקת עליך אירועים תרבותיים שווים יותר ופחות, אבל בעיקר הרבה הופעות בפארקים השונים כשבשיאם הפילהרמונית בסנטרל פארק. כבר פעמיים רצינו ללכת לפילהרמונית ולאופרה אבל לגשמי קיץ היו תוכניות אחרות בשבילנו.
השבוע סוף סוף היה מזג אויר יפה ואפילו קצת קריר. אז התאספנו אני, אחותי, ועוד אלפי ניו יורקרים אחרים כדי לראות את הפילהרמונית מנגנת ב-Great Lawn שבמרכז הסנטרל פארק.

img_7508.jpg

ואלה הם רק האנשים שהיו מלפנינו.

מכיוון שאנחנו היינו די ספונטניים בנוגע להחלטה ללכת לפארק לא היינו מצוידים כל כך.לכולם שם היו סלסלי פיקניק עם ארוחת 3 מנות בתוכם, בקבוקי מגנום (ליטר וחצי) של יין, צידניות עם בירות ואפילו שולחן וכסאות. אנחנו הסתפקנו בבקבוק סובניון בלאן ניו זילנדי, Drylands 2005 מאזור מרלבורו. יין עדין, עם ניחוח הליצ'י המפורסם אבל לא בעוצמות כמו ה-Cloudy Bay ששתיתי ביום שבת. ואני אומר את זה לטובה.
הרבה יותר מעודן, בעוד הקלאודי ביי ליווה את המנות הראשונות בצורה נפלאה, הדריילנס התאים הרבה יותר לשתייה בפני עצמו (אלא אם תפוצ'יפס וחטיף גרנולה נחשבים כארוחה שצריך להתאים לה יין).
בשביל הפרוטוקול, אני ומוזיקה קלאסית לא מסתדרים (מה ששמעת אבא). עם אופרה אני מסתדר אפילו פחות.
הסיבה היחידה שאני הולך היא בגלל שאני יכול ובגלל שאני אוהב לנסות דברים חדשים.
למזלי היה בקהל מישהו (אין לי דרך אחרת להגדיר אותו) שפשוט החליט לרקוד\לשחק לצלילי המוזיקה והוא גנב את כל תשומת הלב מהתזמורת.
תמונה שווה אלף מילים, ובאמת אין לי מילים להסביר את האדם הזה. היה מצחיק.

img_7582.jpg

ולנושא אחר לגמרי.
אתמול נפתחה לקהל הרחב המסעדה החדשה בחברה שבה אני עובד. הייתי שמח להגיד שהיה לי חלק בדבר כמו שחשבתי שיהיה לי אבל בסופו של דבר תפסתי פיקוד במסעדה שבה אני עובד כרגע אז המסעדה החדשה הייתה צריכה להסתדר בלעדיי.
אמנם הבר נראה מעולה, אבל כל התכנון של המיקומים והמקררים פשוט נעשה בחוסר חשיבה מוחלט.
אבל הכי גרוע זה ש, רחמנא ליצלן, יש בבר מכונת אספרסו. בבר החדש הברמנים הם אלו שמכינים אספרסו וקפוצ'ינו למורת רוחי. למזלי אחרי שעתיים מאחורי הבר שבהן אני כבר מתפקד יותר טוב מאשר הברמנים שעובדים שם בהרצה כבר שבועיים הגעתי איתם להסכם שאני לא נוגע במכונה. רק צריך שהמנהלים יסכימו (כאילו שמישהו באמת שואל אותם).
לאחר מכן הלכתי להפגש עם ידידה ב-Lower East Side לאיזה דרינק או שניים (או שלושה, מי סופר).
מצאנו בר ויסקי קטן ויפה עם Old Spekkeled Hen מהחבית אבל בעיקר עם מחירי ויסקי ברצפה.
למרות שלגבולין 16 עלה 10 דולר ולפרויג 15 עלה  14היא הלכה על הג'יימסון עם המון המון קרח המסורתי שלה ואני החלטתי לחזור למקורות ולשתות ג'וני ווקר שחור. גם בגלל שרציתי אבל בעיקר בגלל הדיון בפוסט הזה של שכני Drinking. שווה לקרוא את הדיון בתגובות.
אחרי שנים שלא שתיתי את הויסקי המדובר, ובעיקר לאחר שבשבועיים האחרונים השלמתי קצת פערים ושתיתי טליסקר 10,18 ו-25 שכולם קשורים לדיון המדובר.
אין מה להגיד. אני מת על הג'וני השחור. פשוט בלנד שיש בו הכל מהכל ובעיקר ייצוג של כמעט כל סקוטלנד בתוכו. החל מהאיים הדרומיים, דרך היבשה המרכזית ועד האיים הצפוניים. חדי הטעם שבינינו אפילו יכולים לדמיין את עצמם מטיילים בסקוטלנד עם כל לגימה וכל טעם שפתאום מתגלה. וככה בדיוק הויסקי הזה עובד, הוא פשוט פתאום מתגלה.
ללא ספק הבלנד הנבחר בקטגוריית 12 שנים בהשוואה לשיבאס הפופולרי, בלנטייס, דיוארס J&B .
צריך פעם לעשות טעימת "בת מצווה" ובאמת להשוות ראש בראש את כל הבלנדים הפופולריים.

בלוג חדש מתווסף לבלוגרול שלי, "היתוך קר למפגרים". מכיוון שאני חובב היתוך קר ולא מבריק במיוחד, הבלוג הזה תפור עלי. שווה בדיקה.

נסיים בתמונה של זיקוקי דינור מעל העיר

img_7623.jpg

"כשנותנים לך תיקח, כשמרביצים לך תברח". איפשהו באזור חטיבת הביניים שמעתי את המשפט הזה. מאוד מסכים עם החלק הראשון, פחות עם החלק השני.
מסתבר שבניו יורק יש לחברות האלכוהול שבועיים חופש בדיוק באמצע הקיץ, מה שאומר שצריך להצטייד באלכוהול ויין לשלושה שבועות הקרובים.
24 שעות ו-20,000 דולר אחרי אני מוצא את עצמי עם 140 ארגזים שמישהו צריך למצוא להם מקום. המישהו הזה זה אני.
ביומיים הכי חמים בשנה, 10 שעות כל יום אני עסוק בלפרוק ארגזים ולסדר על המדפים תוך כדי מיפוי וספירה על מנת לעקוב ולדאוג ששום דבר לא יעלם בבלגן.נקודת האור היחידה בכל הבלגן הזה הייתה יום שלישי בערב. ידידה השיגה כרטיסים  להקרנה VIP, יום לפני כולם של הסרט החדש של הארי פוטר. לא שאני אוהד, לא קראתי אף ספר של הארי פוטר ואת הסרטים יצא לי לראות ממש במקרה. אבל זה חינם וזה VIP. אז לקחתי. זנחתי את כל הבקבוקים במקומם, הם יצטרכו לחכות למחר. האולם קולנוע ברחוב 42 היה מלא בבדיוק מה שחשבתי שהוא יהיה מלא. אוהדי הארי פוטר נלהבים לבושים בגלימות, משקפיי הארי פוטר, צלקות על המצח וצעיפים בצבעי גריפינדור (או איך שלא קוראים לקבוצה של הארי פוטר). ילדים? בערך עשרה בכל האולם. כיאה להקרנת VIP היה בופה מלא במאכלים כמו "ההמבורגרים של האגריד", "אצבעות עוף מכושפות", גלידה עם כל התוספות האפשריות, פופקורן וממתקים כיד המלך. כמו כל אלכוהוליסט טוב, אני דבר ראשון ניגש לבר. בירות מקומיות (בעיקר בירות לייט), יין זול, מים, קופסאות מיץ וקופסאות גדולות, שנראות כאילו יצאו מסרט מדע בדיוני. לקח לי קצת זמן אבל מהר מאוד הבנתי מה יש בתוכם וההתקף לב לא איחר לבוא. קוקטייל מקופסא.קוסמופוליטן, מוחיטו ואפל מרטיני, שפשוט מוזגים לכוס. לא צריך אפילו קרח, הקופסאות מקוררות. חילול הקודש בעיני. בתור ברמן ששם לו למטרה לעזור להפיץ את בשורת הטריות לבר הייתי מזועזע קלות. איפה המיץ הטבעי שנסחט רק כמה שעות לפני הכנת הקוקטייל? איפה המרכיבים האלכוהוליים? איך אני אמור לדעת מה יש בפנים? איפה השקשוק או המזיגה? איפה נמצא הברמן או הברמנית שיוסיפו את המגע האישי שלהם?הכל כבר נעשה בשבילך. רק תמזוג. קוקטיילים מפס ייצור מוקפד יותר או פחות. פתרון אידאלי למסיבות גדולות או אירועים לא רשמיים אבל בסופו של דבר תחליף זול ולא ממש ראוי לברמן שיודע את העבודה.
אני חייב לציין שהקוקטיילים לא רעים בכלל, אבל כמו שציינתי, אין תחליף לחומרים איכותיים וכמה שיותר טריים. ככה קוקטייל צריך להיות.

אני שתיתי מה שאני שותה כל פעם שאני רואה שהבר לא רציני מספיק. בירה.

החדר האינטימי שלי. המקום שאני מוכן לעבור לגור בו. אתן הכל בשביל לעבוד בו ואמכור את נשמתי בשביל לטעום את כל מה שיש בו.
Brandy Library בטרייבקה הוא המקום האהוב עלי בניו יורק נכון לימים אלו, וכנראה גם לעתיד הקרוב והרחוק.
רק מבט בתפריט העצום שלהם (שימו לב לכמות הויסקי) ואני התאהבתי.
המקום מעוצב בקפידה עם תאורה עמומה, ספות עור ובד נוחות, צוות ברמנים ומלצרים בעניבות ושלייקעס (כן כן, שלייקעס) עם ידע מעורר קנאה ולאורך כל הקירות מדפים עמוסי בקבוקים נדירים יותר ופחות.
קבעתי שם בעשר בערב עם שתי ידידות, כמובן שאני מדייק והן דפקו איחור אופנתי של 50 דקות.
בזמן הזה ישבתי לבד על הבר, ספגתי מהאוירה המיוחדת, מהשירות המפנק וקראתי את כל התפריט, מכריכה לכריכה כמו שאומרים באנגלית, בליווי קליינליש 14 שהיה פתיח מעולה לערב זה. מאלט מהיילנד, לא עדין מדי אבל לא גס וחורך גרון. מאוד מינרלי ואפילו מצאתי מעט מליחות ים. מאוד שונה מהשכן שלו, גלנמורנג'י.
אחרי שהידידות הגיעו החלטנו ללכת על אחד ממגשי הטעימות שלהם.
בחרנו ב- Scotch Connoisseur שכלל את המאלטים הבאים לפי הסדר:

גלנליווט 18 – מאוד פירותי, עדין וחלק. לא מרגש.
ברורה 21 – עשן באף עם איזכורים ללילך (הפרח כן?), קרמי וקטיפתי בפה. סיום ארוך מאוד.
מקאלן 21 – אגוזי מאוד. הכי חלק בטעימה זו. להתענג על כל טיפה.
גלנפרקלס 21 – וניל כבד שמסתיר כל ניחוח אחר. כנ"ל בפה. מתקתק. לא התלהבנו.
Edradour 30 – ריח מייפל, פחם. רק ניחוחות חבית ברבן.
היילנד פארק 25 – כבר טעמתי בעבר ולא אהבתי. ה-30 יותר טוב.
בוואומור 25 – מעושן וכבולי אבל מאוזן מאוד עם ארומות החבית. די מכביד על החיך.
טליסקר 25 – פנינת הערב. שילוב של הכל מהכל. מעט עשן, מעט כבול, מעט פירותיות והכל מאוזן להפליא. המאלט הנבחר לערב זה.

למחרת הגענו למקום בחמש וחצי, הפעם אני איחרתי (דבר שאף פעם לא קורה). מה לעשות, נרדמים.
החלטתי לטעום משהו חדש ובחרתי בברויכלדי 15, סאוטרן פיניש. לא רשמתי TN רשמיים אבל מאוד נהניתי מהמאלט. ממש לא מאלט קלאסי מאיילה, לא כבולי ומעושן כמו חבריו הדרומיים אלא עדין ונינוח כמו שאר חבריו מצפון האי, אבל בלי לשכוח מאיפה הוא מגיע. וכמובן הפיניש המאוד מקורי.
מסתבר שכל שבת מחמש עד שבע וחצי יש במקום טעימות והסברים של בערך 4 משקאות, כולן בעלי מכנה משותף. השבוע המכנה המשותף היה סיום בחביות שרי.
לא סדנה, לא הרצאה. פשוט שיעור פרטי עם הברמן, שברגע שהוא הבין שיושבים מולו מביני עניין גם גלש מעט ונתן לנו לטעום עוד דברים.
גלנקדם – מאזור ההיילנד המזרחי. 15 שנים. אחד המרכיבים העיקריים בבלנטיין. מפוצץ בפרי ובהחלט מרגישים גם בחבית השרי. לאחר הוספת מים התגלו יותר טעמי מאלט.
לונגמורן 15 – הרבה פחות פירותי אך יותר מורכב.
גלנדרונך 12 – מעט כבולי. לא מורכב במיוחד. המאלט הספציפי הזה היה מחוץ להטעמה הרשמית. הוא נפתח בכדי לתת לנו דוגמא מושלמת למאלט למתחילים (לא בשבילי חלילה).
גלנרות'ס 1990, 14 שנים – קרמל ופרחים. אפילו מעט דבש. ספייסייד קלאסי.
בנריאך 15. פדרו חימנס פיניש – סוכריות וקרמל באף. ההפך הגמור בפה. מאוד נוקשה ועוקץ את החך. לא סתם הוא הוטעם אחרון. המאלט הנבחר מהטעימה הזו.
כמו כן הברמן נתן לנו להריח (בלי לטעום) את המאלט בעל ה-PPM הגבוה ביותר כרגע. 50 חלקי כבול למליון.

Kilchoman – פצצת כבול. הורג את האף ואחריו אי אפשר להריח כמעט כלום. לשם השוואה, בארדבג יוגידל יש 44 PPM. וכן, ה-6 הזה מאוד משמעותי. לצערי יש להם רק בקבוק של 150 מ"ל ולא התאפשר לנו לטעום.

מכיוון שאי אפשר לסיים את הערב בשבע, הלכנו לאכול ארוחת ערב בסושי סמבה שם פירקנו שני בקבוקי ניגורי סאקה וכמובן כוס לה שוף ואחריה כוס לף בראון לקינוח בפאב הצמוד.
המשמרת הבוקר הייתה כיפית מתמיד. אני כבר לא יכול לחכות לשבת הבאה.