יותר מדי אירועים, יותר מדי טעימות, יותר מדי עבודה, יותר מדי לימודים. אין זמן לכתוב על כולם, ובמקרה יש לי זמן לכתוב עכשיו.
אז בין טעימות פורטפוליו של יבואנים מצרפת, איטליה, יוון, גרמניה, ליקרים, וויסקי ובירות החלטתי לכתוב דוקא על הטעימה הכי מצומצמת.

נתכנסנו כולם בלאונג' של הסוהו גרנד, וכשאני אומר כולם אני מתכוון להרבה גברים בחליפות, שתי נשים בחליפות, שתי מלצריות יפייפיות, סוכנת יין אחת, יינן אחד, ורק אני בג'ינס, טי שירט ופנים שכבר שבוע לא הרגישו מגע תער.
היינן הוא Kim Crawford מיקב שקרוי על שמו בניו זילנד.
היינות כולם שייכים לסדרת העל של היקב, Small Parcels שמה. כל היינות מגיעים מכרמים יחידניים מכל רחבי ניו זילנד וכולם מיובאים בכמויות מינוריות (אזור ניו יורק קיבל 60 ארגזים מכל יין. ארגזים של 6 בקבוקים כל אחד).
רק חבל, וזה חבל מאוד גדול, שכל זה לא ממש נותן ערובה לאיכות.

התחלתי עם שני היינות ממרלבורו, איזור הגידול שהעלה את ניו זילנד למפת היין העולמית. מרלבורו ממוקם בצפון מזרח האי הדרומי, כשהרים ממערב מגינים עליו מהזרמים הקרים שמגיעים מאנטרקטיקה.
הראשון שטעמתי היה הריזלינג מבציר 2005 ,SP Anderson Vineyard, Bone Dry כמו שקוראים לו ביקב, כל זאת בזכות סוכר שיורי של 1.4 גרם לליטר. והוא אכן יבש.
הרבה לימון וליים באף בלי יותר מדי סיבות להתרגש מהפה. לי הוא הזכיר סאקה יבש. אם הפה היה מקיים את מה שהאף מבטיח, אולי בעזרת יותר סוכר שיורי אז היין היה קצת יותר טוב. כצפוי מריזלינג האסידיות הייתה גבוהה, אבל שוב, גבוהה מדי בלי סוכר שיאזן אותה.
לסיכום: הריזלינג היבש יבש מדי!
91 נקודות מרוברט פרקר, למקרה שזה מעניין מישהו.

המשכתי לסובניון בלאן בתקוה שהוא יציל מעט את המצב. מכיוון שהכרם נטוע על חורבות בסיס חיל האויר האמריקאי מימי מלחמת העולם השניה, היין קיבל את השם הכה מבטיח Spitfire. הבציר הוא 2006.
אש הוא לא ממש יורק, אבל גויאבה בהחלט יש והרבה ממנה. ברקע אפשר למצוא מאפיינים זניים יחד עם פסיפלורה, אשכולית ואננס. עשיר ביותר בפה עם חמיצות שמפילה אותך לקרשים, אבל במובן הטוב של המונח.
ההסתיגות היחידה שלי מהיין היא המחיר, שביחס לסובניון בלאן הרגיל של היקב (40 דולר אצלי ברשימה) מהווה תמורה הרבה יותר טובה.
לסיכום: יקר מדי.

ממשיכים צפונה, לאי הצפוני ולכרמים שסובבים את Gisborne. בתור חובב טריויה שמחתי לדעת שמדובר בכרמים המזרחיים ביותר בעולם והכי קרובים לקו התאריך הבינלאומי ולכן הם הכרמים הראשונים בעולם שזוכים לשמש של יום חדש, כל יום מחדש.
השרדונה מגיסבורן זכה לשם Kim's Favorite, השאלה היחידה שיש לי לשאול היא: למה?
שרדונה הוא ענב שמשקף בצורה פנטסטית את הטרואר בו הוא גדל, לכן אני אוהב לטעום שרדונה שונים מרחבי העולם.
על כן יש לי רק שתי מילים להגיד על השרדונה הזה: חוסר אחריות.
אני אסביר.
היינן לקח כרם מובחר, ענב אציל, תנאים אופטימלים, שפע טכנולוגיה ביקב עצמו, לכאורה תנאים אופטימלים ליצור יין ענב או לפחות שונה במקצת מכל השאר.
ומה הוא עשה? "תקע" 40% מהיין 6 חודשים בחביות חדשות על השמרים, תסיסה מלולקטית מלאה, ויצא שרדונה כמו כל שרדונה קליפורני שהשוק מוצף בהם ויותר חשוב, השוק שבע מהם. חוסר אחריות כבר אמרתי?
אמנם מדובר פה רק בדעה אישית שלי, אבל זה הבלוג שלי לא? לפחות המחיר לא נוראי.
לסיכום: קליפורני מדי!

אמנם שרדונה הוא הזן השולט בגיסבורן, אבל גם גוורצטרמינר לא חסר שם.
הגוורץ של קים קרופורד מגיע מהכרם של אן וכריס פרקר וקרוי על שמם, Parks LAne והוא מבציר 2005.
הענבים נאספו בחמש קבוצות שונות בהתאם לרמת הבשלות, שיטת הבציר ושיטת היצור. 20% מהתירוש תסס בחביות למשך 3 חודשים ולבסוף 75% מהתוצר נכנסו לבלנד הסופי.
כמה השקעה ביין אחד, רק חבל ששוב, התוצאות לא ממש טובות.
הצבע, לא ממש דומה לצבע של גוורצ. אני מצפה לצבע זהוב אפילו ביינות צעירים ולגוורצ הזה יש צבע של קש חיוור.
האף הוא הדבר היחיד שלא מאכזב ביין הזה ומראה מורכבות רבה עם ורדים, ליצ'י והרבה תבלינים מתקתקים.
הפה? אוי הפה. Medium sweet, חצי מתוק, חצי יבש, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל בלי חמיצות שתאזן את כל הסוכר הזה אי אפשר לשתות את הסירופ הזה. 9 גרם סוכר לליטר זה לא כל כך הרבה, אבל בלי חמיצות זה משתלט על הפה ולא נעים בכלל.
לסיכום: מתוק מדי!
91 נקודות מרוברט פרקר, שוב, אם זה מעניין מישהו.

מהכרמים הכי מזרחיים בעולם עוברים לכרמים הדרומיים בעולם. Central Otago שבדרום האי הדרומי שם הפינו נואר מצא בית ראוי והתוצאות מצוינות.
Rise and Shine Creek 2006 הוא היין הנבחר. 100% פינו נואר מחמישה קלונים שונים (שמות מדויקים יסופקו ע"פ דרישה) שיושנו 6 חודשים בחביות חדשות, בנות שנה ובנות שנתיים.
רובי עמוק משגע, אף נהדר עם הרבה אוכמניות, שזיפים, עץ קלוי ואגוז מוסקט. בפה יש איזון טוב בין פירותיות לעץ הקלוי, הטנינים עדיין חזקים אבל נסלח ליין. הבעיה היא בגל חום שמציף את הגוף ושורף את הפה. 14.5% אלכוהול זה הרבה מעבר למה שהמבנה של היין יכול לסבול והוא קצת מקלקל את החוויה, לא שיש הרבה לעשות בנידון.
לסיכום: קצת פחות אלכוהול והייתי מאושר.

אז מה היה לנו?
הסדרה הגבוהה של יקב יחסית גדול במימדים של ניו זילנד, הרבה אנשים בחליפות, אוכל לא רע, מלון מדהים וחובב יין צעיר שאולי מעביר הרבה ביקורת חצופה על פועלו של אדם אחר, אבל אם אני לא צודק, למה 2008 הוא הבציר האחרון שלו ביקב???