הטמפרטורות עולות והאביב בפתח. העצים בסנטרל פארק מתחילים ללבלב.
בעיני זה אומר שהגיע הזמן לסיים את רוב היינות האדומים שבארון ולפנות מקום ללבנים מרעננים לקראת הקיץ.
משימה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. ואיזה אירוע יותר מתאים לכך מליל הסדר אצלי בדירה?
בהתחשב בעובדה שאף אחד מהאורחים לא מבין גדול ביין ושכשרות היין (תסלחו לי כאן) לא ממש חשובה לנו החלטתי לעשות סדר בסימן Nuits Saint George. ליתר דיוק, חלקות הפרימיר קרו של נואי סיינט ג'ורג', או לפחות השלוש השונות שיש לי.
אם הרוב לא מבינים ביין אז זה לא משנה אם פותחים בקבוקים במאה דולר או בעשרה דולרים, אז למה לא לפתוח את הקבוקים הטובים? הרי יין תמיד יותר טעים כשהוא נשתה בחברה טובה.
פתחתי שני בקבוקים של שרדונה מוושינגטון של יקב Red Diamond כדי שלא יהיה יבש בגרון עד שמתחילים את הסדר (בכל זאת סדר ישראלי) ואז הגענו לתותחים הכבדים של הערב:
Nuits Saint Georege, "En Rue de Chaux", Bernard Ambroise, 2000
"Les Vaucrains", Bernard Ambroise, 2001
"Les Pruliers", Philippe et Vincent Lecheneut 2001
אמנם לא כולם מאותה שנה, אותו יצרן או אותה חלקה, אבל עדיין מרתק לגלות כל פעם מחדש אילו יינות שונים מתקבלים מחלקות במרחק מאות מטרים האחת משניה.
לא לקחתי רשמי טעימה מדויקים (בכל זאת ארוחה עם חברים) אבל אספר שה-En Rue de Chaux היה הנעים מכולם לשתייה עם איזון מושלם בין פירות, מעט חבית ואזכור קל לאנומליות.
ה-Les Vaucrains היה אנומלי מאוד, כבד, עם ארומה שהוגדרה ע"י אחד מהחברים כחזה אווז מעושן. אני מאוד אהבתי אותו אבל הדעות מסביב לשולחן היו חלוקות.
ב-Les Pruliers היה הכבד מכולם. הסובבים הגדירו אותו כיין אלים ומעט מר. אני זיהיתי בו עודף חבית בשביל יין ב-7, מעט מאוד פירות והמון תבלינים. היחיד שהייתי אומר שצריך עוד זמן בבקבוק כדי להתבגר.
המשכנו לעוד שני יינות איטלקיים וקינחנו בבקבוק מוסקטו של רמת הגולן. אמנם הוא לא מוסקטו ד'אסטי קלאסי אבל נאמן מספיק למקור ומשכיח לרגע את ערמות הכלים שצריך לשטוף בסוף הארוחה.

על מנת שאוכל להמשיך את ריקון המקרר מיינות אדומים שלא נועדו ליישון החלטתי להביא בקבוק יין לסוף שיעור ספרד ופורטוגל ביום שני. תכננתי לכתוב פוסט "אמצע קורס" אבל השיעור היה כל כך ארוך, מייגע ובעיקר משעמם שהחלטתי לכתוב דוקא על הרגע היותר מעניין של הערב.
אז אחרי כל ה-Riax Baixas, הפריורטים, ריוחות (גראן ריזרבה משנת 1996), ריברה, Altejano (יין שיוצר בשיתוף עם שאטו לאפיט) וה-Dao נשארנו כמה חברים קרובים בכיתה ופתחתי ולהם יין ישראלי, שידעו שגם בישראל יודעים לייצר יין, ועוד כשר!

היין שנבחר למשימת הייצוג הוא מרלו ירדן מבציר 2000. אני לא יודע אם עוד ניתן להשיג אותו בארץ ובאיזה מחיר אבל כאן בהמנהטן הוא עולה 18 דולר. מחיר זול באופן שערורייתי שגורם לך לרצות לקנות ארגז (אם רק היה איפה לשים אותו).
לאחר הסבר קצר על הגולן, האקלים והאדמה הבקבוק נפתח. אמנם לא ציפתי לכך אבל היין פיתח משקעים. סימן טוב? סימן רע? אתם תחליטו. אנחנו התלהבנו מעובדה זו, אבל יותר התלהבנו מהיין. מרלו שהתבגר בצורה נהדרת עם אף מלא באפרסקים ושזיפים בשלים, זיתים שחורים וניחוחות תבלינים כמו אגוז מוסקט וציפורן. כמובן שכל פרט כזה מנותח אצלנו לרמות הקטנות ביותר והחלטנו שמדובר ביין שהתישן בחביות צרפתיות ברובן, כנראה חדשות (מישהו יכול לאשר את הטענה הזו?).
בפה יש עדיין חמיצות וטנינים עדינים שהשתלבו בצורה מקסימה ביין. אחוז אלכוהול מעט גבוה אבל מורגש רק בחמימות שהוא משאיר בפה יחד עם מעט מוקה (חבית אמריקאית?). מוכן לשתייה אבל מסוגל להתישן עוד, השאלה אם יש לו לאן להתפתח.
5 מתוך 5 אנשים החליטו שמדובר ביין מצוין. אני לא יודע כמה הוא שווה היום בארץ אבל ב-18 דולר הוא עולה על כל מרלו קליפורני בן 8 שאפשר למצוא בחנויות. הוא ללא ספק עולה על הרקנאטי מרלו ריזרב 2000 ששתיתי לפני כמה חודשים שכבר היה בסוף חייו ועצוב שכך.

נראה לי שאני אתחיל מסורת חדשה של להביא בקבוק יין לסוף כל שיעור ולשתות אותו עם אנשים שאפשר לדבר איתם שעות על כל ניואנס לא משנה כמה קטן או בלתי מורגש.
אני לא יודע איזה יין יפתח שבוע הבא, מה שבטוח,אחרי הבחינה עוד 8 שבועות פותחים את השמפניות.

כבר עברה לה שנה. מהר לא?
רוב הבלוגרים שיש להם בלוגולדת רושמים סיכום דברים של כמה פוסטים, תגובות, כניסות וכו' הם צברו במהלך השנה.
אני לא מוצא ממש צורך לעשות את זה מהרבה סיבות, ביניהן המצאותו של הבלוג גם באתר sommelier.co.il וגם בגלל שאני כבר לא מרבה לכתוב כמו בהתחלה. לא נדיר שהבלוג יישאר מיותם במשך חודשיים ולאחר מכן אני אכתוב 4 פוסטים בשבוע.
דבר אחד בטוח אפשר להגיד על הבלוג וזה שהתוכן שלו השתנה. אם בהתחלה ניסיתי לשמור על איזון מסוים בין יין, קוקטיילים וליקר לוויסקי ושאר תזקיקים אז באמצע הדרך, איפשהו בקיץ, התוכן התמקד בעיקר בוויסקי והברנדי לייבררי. כיום, בעיקר בעקבות ההתעניינות הגוברת שלי ביין וכמובן הקורס יין, אני שותה כמעט ורק יין!
דבר אחד החלטתי לשנות לכבוד הבלוגולדת וזה לשנות את התאריך בבלוג.
אם שמתם לב, עד עכשיו כל הפוסטים נכתבו כביכול באותו תאריך, 30.3.07. אז החלטתי שדי! מגיע לכל פוסט תאריך משלו.
ועכשיו לעיקר.
לפעמים העיר הזו קצת לוחצת. למרות כל היופי העירוני והפארקים רגעי השקט והשלווה נדירים. במיוחד בשביל מישהו שרוב היום נמצא מחוץ לבית. אז אני ואחותי ארגנו טיול בריחה של יום אחד למזלג הצפוני של לונג איילנד, בעקבות ההמלצה של אייל גרוס ואני ממליץ לקרוא את הפוסט שלו לפני הפוסט הזה. דוקא ביום שני בו כולם רצים חזרה לעבודה אחרי הסופשבוע.

אחותי השיגה אוטו והחלטנו לצאת מחוץ לעיר לכיוון ארץ היין של לונג איילנד. היקב הנבחר הוא Paumonak
שלמרות שאייל לא התלהב ממנו, אני מאוד אהבתי את היין. ברגע שיוצאים מהאוטו ולוקחים נשימה מרגישים שמשהו שונה. האויר נקי.
היקב ממוקם באזור הדרום מערבי של המזלג הצפוני והוא השני (מתוך 38) בדרך היין המקומית, על הכביש ה"ראשי" בבית עץ יפייפה והכרמים נמצאים בצמוד אליו. לאחר כמה דקות ביקב, הסתבר שאני מכיר את היינן ואת אחת המטעימות של היקב, אז הכוס, היינות שנטעמו וכמות המזיגה זכו לשדרוג.
השנה היקב חוגג 25 שנים.
התחלנו עם היינות הלבנים החדשים של היקב, לראשונה עם פקק הברגה. מהם טעמנו את השנין בלאן, סובניון בלאן וריזלינג יבש, כולם מבציר 2007. כל היינות אופיינו בחמיצות גבוהה, פירותיות מקסימה (כל זן ואופיו) כשבין היתר השנין בלאן מראה מעט שעוות דבורים, הסובניון בלאן יבש ופריך למרות אחוז אלכוהולי מאוד גבוה יחסית (13.8%) וגוף מלא והריזלינג מראה הרבה ליים ופירות טרופיים. השנין בלאן היה המוצלח ביותר ואני לא יכול לחכות לקיץ ולשתות אותו לצד אויסטרים מקומיים.

סובניון בלאן ביקב Paumanok

ביינות האדומים התרכזנו בסדרת הגרנד וינטאג' (הסדרה הגבוהה של היקב) וטעמנו את הקברנה פרנק, המרלו והקברנה סובניון. כולם צעירים למדי עם טנין אגרסיבי וחמיצות גבוהה אך מראים מספיק פרי בשביל להנות מהם כיום.
הקברנה פרנק עלה על כולם עם המון ירקרקות, תבלינים אופיניים ואיזון נפלא.
בכל כתבה על לונג איילנד משווים אותו לבורדו, עד כה אני חושב שיותר נכון להשוות אותו ללואר מכיוון שהשנין בלאן והקברנה פרנק הם ללא ספק היינות הכי טובים שטעמתי בינתיים ואפילו התחדשתי בכמה בקבוקים.
מכיוון שאני מכיר את העוסקים במלאכה ביקב התאפשר לנו לטעום כמה מיינות העל של היקב, Assamblage 2004, בורדו בלנד המורכב מ-38% מרלו, 38 קברנה פרנק, 12 קברנה סובניון ו-12 פטי ורדו, Petit Verdot Apollo Drive Vineyard Limited Edition 2005 וה-Cabernet Sauvignon Tuthills Lane Vineyard 2005.
לשלושתם יש עתיד מזהיר לפניהם אבל כרגע אין טעם לפתוח אותם. הם לא מתקשרים ומאוד קשים לשתיה.
קינחנו עם ריזלינג חצי יבש מקסים שאני מגדיר בתור "יין חיוך מטומטם" בגלל החיוך המטומטם שהוא מעלה על הפנים של כל מי שרק שותה אותו.
עזבנו את היקב מרוצים (וקצת מסובבים) ונסענו ליקב הסמוך, Clovis Point.
היקב מייצר 4 יינות משני ענבים עיקריים, מרלו ושרדונה.
הפלייט הראשון היה של שרדונה, הראשון תוסס במכלי נירוסטה ומעורבב עם 3% גוורצטרמינר. אף משגע עם המון אפרסק לבן ומינרליות וישר ידעתי שאני צריך בקבוק או שניים ממנו.
השרדונה השני הותסס ויושן 11 חודשים בחביות עץ אלון עם כל המשתמע מכך, ובמקרה של היין הזה זה אומר המון אגוזים ובאטרסקוטש. לא ממש לטעמי.
הפלייט השני היה של המרלו. קצת קשה לקרוא להם מרלו כי שניהם בלנדים בורדולזים, אבל אם היקב מגדיר אותם בתור מרלו אז מי אני לאמר אחרת.
הראשון, 77% מרלו, 20 קברנה פרנק, 1.5 קברנה סובניון ו-1.5 פטי ורדו שהתישנו בנפרד למשך 14 חודשים בחביות צרפתיות והונגריות. למרות כל זה עדיין מדובר במרלו פשוט, יומיומי וללא יומרות מיותרות. היקב מגדיר אותו כיין לכל דבר ואני חייב להסכים עימם. בציר 2004 כבר אמרתי?
המרלו השני כבר היה הדבר האמיתי. המרלו מלונג איילנד המפורסם שכולם מדברים עליו (מי זה כולם? תעברו לניו יורק ותראו). 89% מרלו, 4 פטי ורדו, 4 מלבק ו-3 אחוז קברנה סובניון. אלגנטיות, עוצמה, איזון. יצירת אומנות שעולה רק 30 דולר לבקבוק.

למרות שהחלטנו ששני יקבים זה מספיק ליום אחד, יש עוד המון מה לראות ולטעום בלונג איילנד בפרט ובמדינת ניו יורק בפרט.
למרות האויר הנקי, המרחבים הירוקים, הים והשקט, ולמרות שמדי פעם צריך לצאת קצת מהעיר, יש משהו מאוד מרגיע בלחזור לאי הכי צפוף, לחוץ ועם הקצב הכי מטורף בעולם.
לא יכלו לשים שלט, ים?