לא, לא מאלכוהול. כנראה שקצת בעזרתו.
לא זוכר אם ציינתי את זה בעבר או לא, אבל לפני 3 שבועות הברמן בוקר של המסעדה שעובד 5 בקרים רצופים החליט לשלוח אגרוף ישירות לפרצוף של אחד מהמוציאי מנות, מה שהביא לפיטוריו המידיים ואת החיים שלי לנטולי שינה.
קצת על הלו"ז שלי:
שבת ערב – משמרת של 12 שעות
ראשון ערב – בערך 10 שעות, תלוי בלחץ. הולכים לישון בשתיים או שלוש בבוקר.
שני בוקר – בשמונה בבוקר מתיצב למשמרת בוקר, במהלכה ואחריה סופר מלאי ומזין למחשב. מגיע הביתה בערך בשמונה בערב.
שלישי בוקר – משמרת בוקר רגילה בבר.
רביעי – משמרת בתור מנהל בר, כל המשלוחים הגדולים. לסדר הכל במקום ולעדכן מלאי לשבוע הבא.
חמישי – חופש!
שישי – משמרת בוקר רגילה, מעט משלוחים וכמובן עדכון המלאי.
שבת – שוב משמרת ערב…

ככה נראים החיים שלי בעוד מעט חודש האחרון.
תוסיפו לזה ביקורים של אנשים מישראל שאין לי ממש מתי לראות ולכן נאלץ לפנות זמן שאחרת היה מוקדש לשינה על מנת לראותם, ועוד כל מיני דברים שוליים כמו ארוחות ומקלחות.
בקיצור, החיים שלי יפים.

אז לאחר שבמקרה בדקתי אימייל היום בתשע בבוקר (כי קמתי מוקדם בגלל ה-14 שעות שינה) גיליתי שהיום יש טעימות של Delamain Congac במפלט האהוב עלי בעיר, הברנדי לייבררי כמובן.
את הדלמיין XO טעמתי בפעם שעברה שהייתי כאן, לא ממש זוכר מתי זה היה כי זה היה ממזמן והלטתי לטעום רק את ה-Vesper שמיושן 35 שנים ושמעתי עליו רק דברים טובים ובצדק.
קוניאק מצטיין, עשיר בצבע וטעם בהתאם. ארומות חזקות של חבית אלון לימוזין קלוייה ועם סיום מפתיע. משאיר את הפה רענן כמו אחרי  סוכריית מנטה. אהבתי מאוד.
היו עוד קוניאקים מבית דלמיין לטעימה, אבל החלטנו להתישב ולהתרחק מכל הבלגן שמסביב לשולחן הטעימה. בכל זאת המטרה היא ערב רגוע.
בחרתי להמשיך את דרכי בעולם הארמניאק והזמנתי בהמלצת הברמן  Domaine D'Ognoas Bas Armagnac 1985 שהיה בול מה שרציתי.  לא ברנדי רך וקטיפתי אלא מעט גס, אסרטיבי ואפילו ברוטלי. המקבילה הברנדית של ויסקי מאיילה. ארומה חריפה אך טעמים גלידתיים של שוקולד, וניל, טופי וקפה. בהחלט צעד נוסף בעולם היפה והחבוי שנקרא ארמניאק.

אמנם לא היה ערב ארוך מדי, בכל זאת אני מת מעייפות אבל תמיד כיף לשבת עם חברים על איזה כוס תזקיק משובח, לא משנה מה חומר הגלם.

מודעות פרסומת

לא עושה לכם לפעמים הרושם שאין שם סתם ברנדי?
לרוב אני כותב משם על וויסקי, לאחרונה על ארמניאק, והשבוע על קוניאק.

ההכרות שלי עם קוניאק מתחילה מגיל 8 בערך. שלוק ראשון מרמי מרטן VSOP שהוביל לאהבה אלכוהולית ראשונה.
כשהגעתי לגיל שתייה והתעניינות באלכוהול קוניאק היה משקה של זקנים וראפרים בעיקר. חוץ מקוניאק שהיה בבית והיה מיועד בעיקר לבישול לא יצא לי לשתות קוניאק וחבל שכך. מדובר במשקה מדהים באיכותו ובמורכבותו.
ניצלתי את שבוע הקוניאק בברנדי לייבררי ואת הטעימות חינם הרבות שהיו בו על מנת להעשיר את הידע ואת חוש הטעימה שלי.

ביום הראשון הוטעמו קוניאקים של רמי מרטן וכמובן הייתי חייב ללכת.
הרמי מרטן שהוטעמו היו ה-XO, EXTRA וגרסה מיוחדת וחדשה הנקראת 1738.
מסתבר שב-1738 החליט נפוליאון, לראשונה בהסטוריה, לאפשר לרמי מרטן לשתול עוד גפנים ובכך הגדיל את אזור הגרנד שמפיין. הקוניאק שהתקבל מורכב מ-65% אחוז ענבים מהגרנד שמפיין והשאר מפטיט שמפיין.
קוניאק שמרגיש צעיר, פרחוני ונעים. טוב בהרבה מה-VSOP שכיום מרגיש לי קשוח ואלים. מיוחד לצד קוניאקים נחותים ממנו כמו קורבסייה VS ומרטל VS.
את ה-XO, שלא טעמתי מחיי מאוד התרגשתי לטעום. יש משהו טקסי בלטעום רמי מרטן XO בגלל ההילה והכבוד לו זוכה הקוניאק. הוא בהחלט מעולה וכרגע אני מצטער שלא לקחתי רשמי טעימה תוך כדי.
ה-EXTRA, קוניאק ה"ביניים" של רמי שממותג בין ה-XO ללואי ה-13 היה מעולה ולצערי אמרה לי נציגת החברה שהם לא מייצרים ממנו יותר ועוד שנתיים ייגמר המלאי לחלוטין. אם אתם מאוהבי הקוניאק הזה, לקנות ארגז ועכשיו!
באופן לא מפתיע יותר נהניתי מהקוניאקים שאני בחרתי לי ולידידה שליוותה אותי לאירוע (פדיחות ללכת לבד).
היא שתתה ABK6 XO, שאם נשמע לכם דומה מדי לאבוקסיס אז זה לא במקרה, שהיה מעולה ובעל צבע זהב עתיק, מאוד אגוזי באף ומאוד דחוס ועשיר בפה, עם פירותיות וחלקות כמו שהיית מצפה ש-XO יהיה.
אני שתיתי DELAMAIN בהמלצתו של מישהו שלא פגשתי מעולם, חלקכם מכירים אותי כמני מפורום תפוז.
בחרתי ב-XO Pale and Dry שהיה בדיוק כמו שהוא מוגדר על ידי החברה. על יד ה-ABK6 הוא נראה קצת חולה אבל הטעם, אוי הטעם. היישון במשך 25 שנים עשה לו רק טוב עם המון וניל ולצידו פירות בשלים עם סיום ארוך ורחב מלווה בליקריש האופייני לקוניאקים ברמה זו. הקוניאק מיוצר מ-100% ענבים מאזור גרנד שמפיין. מעולה.

היום, יום שישי ובזמן כתיבת שורות אלו אני שותה וויסקי. אני מודע לכך שזה שבוע קוניאק אבל לפעמים גבר צריך את הויסקי שלו. וכמה שיותר כבולי יותר טוב. בחרתי בלפרויג Quarter Cask בהמלצת הברמן והוא בהחלט פגע בול במה שאני צריך. אבל לפני ששרפתי את החיך שלי מעבר לכל הכרת טעמים, שתיתי קצת קוניאק.
היום היו טעימות של פרפין, Frapin, יצרן קוניאק די קטן המתמקד בגראנד שמפיין.
Frapin VSOP: מאה אחוז גרנד שמפיין, פרימיר גרנד קרו. מאוד מתקתק ומתחנף שלדעתי זה טוב. המבקרים הרצינייים כותבים שהקוניאק מזכיר להם ריח של כרמים בשלים ואני נאלץ להסכים. מתיקות לכל אורך הקוניאק והוא יהווה קוניאק נהדר למתחילים.
Château de Fontpinot: קוניאק המיושן בתנאי יובש, כלומר במרתף היישון אין בקרת לחות דבר הגורם לחבית להיות הרבה יותר יבשה ולקוניאק הרבה יותר אלים עם פירותיות דומיננטית לעומת החבית.
מזכיר במעט פורט, הרבה וניל ופירות יער יחד עם תפוז ןאפרסק. קוניאק כלבבי. מאוד מיוחד ושונה בנוף הקוניאק המוכר לי. ללא ספק אחזור לקוניאק הזה להכרות נוספת עם הזמן.
XO: אולי הבקבוק היחיד בכל המקום שאני יכול להגיד שיש לי בבית. אבל מעולם לא פתחתי אותו.
הקוניאק זכה במדליית זהב בקטגוריה שלו בלונדון בשנת 1997. זהב אמבר. קצת מאכזב באף, המון תבלינים שאני לא ממש יכול לזהות אבל שום דבר מרגש או שונה. הפה מאוד חלק אבל שוב, נופל מחמת חוסר עניין. הציונים שהוא מקבל בביקורות מעולים אבל אני לא ממש מצליח להבין מדוע.

נחזור ללפרויג שלי. חבית בגודל רבע מגודל חבית רגילה. וויסקי שאהוב עלי מאז קורס ברמנים אבל לא הזדמן לי לטעום את הגרסה הספציפית הזו וחבל שכך. כבר הרבה זמן לא נהניתי כל כך מוויסקי שבעקרון קצת לא מובן איך ניתן להנות ממנו. ציפיתי לפצצת כבול וחבית, במקום זה גיליתי וויסקי מרתק. כן, הוא כבולי מאוד כמו כל הלפרוייגים, אבל עם שינוי מסוים. פירות טרופיים באף, ריחות חזקים של חבית שמשתלבים עם הריחות המסורתיים של לפרויג (אצות, מלח, יוד, כבול ועשן). פשוט וויסקי מאוזן ויפייפה. אני התאהבתי. יותר מארדבג 10, יותר מלגבולין 12, יותר מכל וויסקי אחר מהאי. אם מדובר בוויסקי צעיר, הלפרויג הוא הבחירה שלי.

אתם יודעים יותר טוב ממני מה אתם מאחלים לעצמכם לשנה החדשה, אני פשוט אאחל לכם שהכל יתגשם.
שנה טובה וכבולית.

3 תיבות דואר אלקטרוני פעילות. עשרות ולפעמים יותר אמיילים ביום. איפשהו בכל הבלגן הזה של הצעות לשפר את חיי המין שלי, מצגות עם כלבלבים ושלל הצעות לעשות המון כסף קל במעט במעט זמן אני אמור לסנן את האימיילים הבאמת מעניינים. תמיד כשהכותרת אומרת Brandy Library, מה לעשות, אני קורא.
האמייל השבועי עסק בשבוע מאוד מיוחד וקרוב לליבי. Peat Week או שבוע כבול לדוברי העברית שבינכם.
לידע כללי, כבול הוא חומר המצוי בשפע באדמת האי Isly שבדרום מערב סקוטלנד והוא האחראי לטעם והניחוח הכל כך מאפיינים את המאלטים שמגיעים ממנו, במיוחד הדרומיים שבניהם.
מעבר לטעימות מעניינות ושידוכים של ויסקי כבולי לגבינות ושוקולד, צד את עיני המשחק השבועי.
כל מי שיזמין מתפריט הויסקי של המקום, המונה יותר מ-300 מאלטים שונים, מאלט המכיל יותר מ-25ppm כבול (כלומר יותר מ-25 חלקיקי כבול מתוך מליון) יקבל 20% הנחה על סיבוב המשקאות הנוכחי.
התלבשתי יפה, לקחתי את אחותי עימי ושמנו פעמינו לספרייה.
כשאמרתי לברמן שהמשחק קל, הוא קצת צחק. אבל אם נחשוב על זה לשניה, זה באמת משחק קל.
כל חובב ויסקי מתחיל, או אפילו כל בוגר קורס ברמנים טרי יכול לחשוב על לפחות 5 מאלטים שמכילים יותר מ-25ppm כבול. הזמנתי מנה Ardbeg 10 אותו לא שתיתי כבר הרבה זמן והתחלתי לספור. מתוך 300 מאלטים בקירוב ספרתי 58 שאני בטוח שהם מעל 25ppm ועוד כ-30 שאני מתלבט לגביהם. משחק קל כבר אמרתי?
הארדבג 10 הוא מאלט מעולה. כבולי ומעושן "כמו שצריך" עם המון יוד, אצות ושאר ריחות ימיים ועדיין עם סיום עדין, מתקתק אפילו ולא חורך את הפה כמו שכניו לאי.
המאלט השני אותו שתיתי, גם הוא כמובן מעל 25ppm הוא Caol Ila 12. אמנם קצת צפוני אבל עדיין כבולי במידה.
לא לקחתי TN רשמיים אבל התאכזבתי. שתיתי אותו לפני יותר משנה וחצי וזכרתי אותו כמאלט מעולה. כנראה שהשתנה לי הטעם. הפעם הוא נראה שטוח, דלוח, עם יותר מדי עץ ומעט מדי עשן וכבוליות. אין לי הסבר לתופעה.

לפני כחודש וחצי, בזמן שיטוט בפורום של דניאל רוגוב, קראתי המלצה שלו לטעימת אורך של דלתון ריזרב הנערכת כבר פעם שניה בחסות ה-Kosher Wine Society. הטעימה הייתה יחסית אינטימית (30 איש) באחד ממרכזי הקהילה היהודית במנהטן.
אין לי הרבה נסיון עם דלתון, במיוחד לא עם סדרת הריזרב שלהם והיקב מאוד סיקרן אותי לאורך השנים במיוחד לאור הצלחתו (שנה הבאה הם מתכננים לעבור את המליון בקבוקים) והיותו אחד מיקבי הבוטיק הראשונים (נוסד ב-1995).
הוטעמו שרדונה ריזרב מהשנים 2003-2006, מרלו ריזרב 2000-2006 וקברנה סובניון ריזרב 1998-2006.
באדומים, שנת 2005 היא לפני בקבוק ו-2006 היא טעימת חבית.
אני לא אעבור פה על כל היינות. בכל זאת 19 יינות בערב אחד זה ממש לא מעט.
בשרדונה היה מאוד יפה לראות את היקב משתנה עם השנים בעקבות הטעם העולמי. אם ב-2003 המגמה הייתה לכיוון שרדונה קליפורני כבד, חמאתי שעבר תסיסה מלולקטית כמעט מלאה, ב-2006 היין כבר יותר רענן, הרבה פחות חבית והרבה יותר פירותיות.
במרלו אפשר לשים לב שהיקב ממשיך בעקביות לייצר כמעט את אותו היין לאורך השנים, עם שינויים קלים בעקבות החלפת יינן ב-01 ושינוי יצרן חביות ב-03. המרלו של היקב נשאר ריבתי, מעט ירוק (למעט 2004), בעלי גוף בינוני וסיום קצר. אי אפשר לומר שנפלתי מהכיסא אבל יפה לראות שגם ה-2000 אינו מראה סימני גיל והוא נמצא בשיאו.
דוקא את המורכבות הכי גדולה גילה ה-2005 שנמצא לפני ביקבוק. מאוד עסיסי, מאוזן ובעל טאנינים חזקים שאני מאמין שיעזרו לו להתפתח בצורה מעולה לאחר הבקבוק.
הציפייה הגדולה שלי הייתה לקברנה. לא כל יום יוצא לטעום יין ששם יקב שלם על המפה בטעימת אורך שכזו.
ה-98 וה-99 חיים. חיים מאוד אפילו. לא הייתי נותן להם להתישן עוד אבל בהחלט הייתי פותח ונהנה מהם.
הצבע ממש לא מראה את גילם. לאחר חידרור קצר הם נפתחים ומראים סימני עור, טבק, אקליפטוס ומעט שוקולד מריר ב-98. טאנינים רכים, מאוזנים. יין בעל גוף רחב שממלא את חלל הפה בהנאה ועם מורכבות מצוינת.
שאר הקברנה היו מצוינים, אבל שוב, לא נפלתי מהכסא וגם לא שאר משתתפי הטעימה.
דלתון הוכיחו שוב למה הם יקב מוצלח ומצליח. הרבה בעיקר יינות עולם חדש נגישים לכל ובמחירים לא מופרזים לעומת שאר יקבי הבוטיק. למרות זאת, לדעתי המתחרה הישיר של דלתון (ברמת המחיר), רקנאטי, עולה עליהם בכל פרמטר ובכל יין מהסדרות הגבוהות.
הנקודה שלי היא כזו, טוב לדעת שחלון שתייה של 9 שנים ליין ישראלי מסדרת ריזרב הוא בהחלט ריאלי. כשאני מספר לאנשים שבעבר מכרתי במסעדה שבה אני עובד קסטל גראן וין 96 ופטי קסטל 98 הם צחקו עלי שהיינות מתים. אבל אם דלתון מסוגל לחיות 9 שנים, אז קסטל גראן וין לא מסוגל לחיות 11?
אני נותן הרבה כבוד לדלתון על שהצליחו להעמיד טעימת אורך שכזו עם הרבה יינות טובים גם אם הם לא בדיוק הגאווה של ארצנו הקטנטונת. יין טוב יכול להיות שגריר מעולה של כל מדינה (אוסטרליה היא דוגמא מובהקת לכך) ודלתון בהחלט נמצאים על הדרך הנכונה. אבל כשיבואו אלי להמלצות על יין ישראלי כשר, דלתון לא יהיה הדבר הראשון שאני אחשוב עליו.
מעניין מה עוד מחכה לי בתיבת אימייל.

סוף סוף יום חופש.
שלושה וחצי שבועות שאני עובד כל יום. לא משנה מה, לא משנה מי, שלושה וחצי שבועות של עבודה.
אם זה במסעדה החדשה, אם זה במסעדה הנוכחית בתור ברמן או בתור מנהל בר.
כל יום לקום בבוקר (או בצהריים) בידיעה שאתה חייב להתלבש ולצאת לעבוד.
בלחצים אדירים ופסיכולוגיה הפוכה וישירה שתרשם בדפי ההיסטוריה שלי קיבלתי יום חופש, ולא סתם יום, אלא שבת בערב. קוראי הבלוג הותיקים יודעים מה קורה בימי שבת בערב.
חשבתם נכון, טעימות ויסקי ב-
Brandy Library.התחלתי את הערב בטעימה של ארבעה מאלטים רכים ועדינים מההיילנד'ס וספייסייד.
דלוויני 15 אותו שתיתי פעם שעברה ולא התלהבתי. אני עדיין לא מתלהב.
דלמור 12 שהיה יותר חביב ועדיין יותר עדין מהדלוויני. יותר לכיוון הפרחים ודבש ללא הרבה איזכורי חבית.
טומינטול 10 שהוא תוספת חדשה בספרייה. דבר ראשון חייבים לדבר על התוית המדהימה. בניגוד לכל שאר המאלטים בשוק עם הכיתוב הרב ואיזכור השנים בענק, על הטומינטול יש תמונה של נהר הליווט ממנו לקוחים המים לייצור המאלט. בהחלט משב רוח רענן על מדף הויסקי.
המאלט רך ועדין, איזכורים למרציפן ובכלליות מתקתק באף ובפה כאחד. יותר מזכיר ויסקי אירי.
מאלט מעולה למתחילים בעולם המאלט והויסקי כאחד.
אחרון חביב היה ה-
Millburn 27. המזקקה כבר לא פעילה ולכן הבקבוק נהיה די נדיר.
אני יכול להבין מדוע המזקקה כבר לא פעילה. המאלט ממש לא היה לטעמי עם ריח של ריהוט ישן ורטוב (הגדרה של הברמן, לא שלי) ואני נאלץ להסכים. אני פשוט חשבתי שיש משהו מאוד לא מאוזן ומאוד לא נעים באף ובחיך.

עוד בטרם הגעתי לברנדי לייבררי החלטתי שאני רוצה להתחיל את דרכי בעולם הארמניאק.
אני פשוט בור לגמרי בתחום הן מבחינת מותגים (חוץ מהמוכרים ביותר) והן מבחינת איכויות המשקה.
אחרי הכל הארמניאק קיים יותר זמן מהקוניאק למרות שהוא נחשב נחות ממנו. יצאתי לברר האם אכן הדבר או האם המשקה ראוי לקצת יותר כבוד ממה שהוא זוכה לו.

אני לא אתחיל לפרט כאן את ההסטוריה והחוקים של מחוז ארמניאק.
בחרתי טעימה של 8 ארמניאקים שונים בסגנונם, איכותם ודרגתם. מכיוון שאני כותב תוך כדי טעימה, אין לי איך לומר לכם עכשיו אם נהניתי או לא. פשוט תצטרכו להמשיך לקרוא.

Larresingle VSOP – צבע נחושת. אגוזים, מוקה ועוד תבלינים שלא ממש הצלחתי לזהות.
גוף בינוני. בפה יש מעין מלחמת חמוץ-מתוק. סיום ארוך עם עוד אגוזים. פתיחה טובה לטעימה הזו.

Loubere Napoleon – האלכוהול הרבה פחות מורגש מאשר בקודם. אפרסק עולה לראש דבר ראשון עם אזכורים לגלידת וניל לא איכותית במיוחד (אוי הפלצנות). רך ונעים בפה. ללא ספק ארמניאק למתחילים, שלא לומר לילדים.

Duffau Hors D'age – מבירור קטן עולה שמדובר בארמניאק אורגני. מאוד עשיר עם עץ אלון מלפנים, שזיף, מוקה וצימוקים. בפה הוא מרגיש כמו סוכריית טופי מכוהלת. מאוד אהבתי.Laubade XO – הרבה יותר סגור באף. קצת נאבקתי בלנתח אותו, בעיקר בגלל ניחוח אלכוהול.
קרמל חזק. חבית אלון צרפתי ווניל. בפה הוא לא מרגש וממשיך את האפיונים של האף. סיום מעט מתקתק. יש לציין שהוא נחשב לאחד הארמניאקים המשווקים והמצליחים ביותר בעולם.

Delord Napoleon – דובדבן. הרבה הרבה דובדבן. עשבי טיבול וקפה. גוף קליל. בפה מורגשות סוכריות, מעט מנטה ובסיום שוב הרבה דובדבן. מעבר להיותו ארמניאק מעניין מצאתי אותו כתזקיק מעניין ושונה בים התזקיקים מיושני אלון.

Cles des Ducs Napoleon  פרחוני. נהדר. יסמין. יחסית כבד ושמנוני. מאוד עשיר ומאוזן. סיום אגוזי.

D'Ognoas XO – כבד. עשבוני. איזכורים של ציפורן. דוקא בפה הוא די קליל, מאוד עשיר עם סיום בינוני , חלק וללא איפיונים שאפשר לשים עליהם אצבע (אני לפחות). פשוט מעולה!
נ.ב – הארמניאק הכי טוב בטעימה הנוכחית.

Gelas 10  פירות הדר. מנדרינה וטיפה אשכולית. מורכב ביותר על מנת לנתח כמו שצריך.
הכניס אותי להלם טוטאלי מאחר והוא שונה לחלוטין מכל השאר. כמה רמות מעל. גדול עלי.
אז לאחר ניתוח כל הממצאים אני מכריז בזאת על הארמניאק כשווה ערך לקוניאק. לפחות ברמות היחסית פשוטות (XO ומטה). סקאלת טעמים וניחוחות שלא נופלת המויסקי רק מאיזור קטן פי כמה.

אין ספק שאני חייב להרחיב את הטעימה. פעם הבאה אני אלך על הטעימה של ארמניאק 60. כל האמרניאק זוקק בשנות ה-60!. מיותר לציין שמאוד נהניתי מהטעימה.
ארמניאק יתפוס מהיום מקום של כבוד בהיררכיית התזקיקים שלי, אבל עם כל הכבוד, ויסקי הוא עדיין השליט הבלתי מעורער.

החדר האינטימי שלי. המקום שאני מוכן לעבור לגור בו. אתן הכל בשביל לעבוד בו ואמכור את נשמתי בשביל לטעום את כל מה שיש בו.
Brandy Library בטרייבקה הוא המקום האהוב עלי בניו יורק נכון לימים אלו, וכנראה גם לעתיד הקרוב והרחוק.
רק מבט בתפריט העצום שלהם (שימו לב לכמות הויסקי) ואני התאהבתי.
המקום מעוצב בקפידה עם תאורה עמומה, ספות עור ובד נוחות, צוות ברמנים ומלצרים בעניבות ושלייקעס (כן כן, שלייקעס) עם ידע מעורר קנאה ולאורך כל הקירות מדפים עמוסי בקבוקים נדירים יותר ופחות.
קבעתי שם בעשר בערב עם שתי ידידות, כמובן שאני מדייק והן דפקו איחור אופנתי של 50 דקות.
בזמן הזה ישבתי לבד על הבר, ספגתי מהאוירה המיוחדת, מהשירות המפנק וקראתי את כל התפריט, מכריכה לכריכה כמו שאומרים באנגלית, בליווי קליינליש 14 שהיה פתיח מעולה לערב זה. מאלט מהיילנד, לא עדין מדי אבל לא גס וחורך גרון. מאוד מינרלי ואפילו מצאתי מעט מליחות ים. מאוד שונה מהשכן שלו, גלנמורנג'י.
אחרי שהידידות הגיעו החלטנו ללכת על אחד ממגשי הטעימות שלהם.
בחרנו ב- Scotch Connoisseur שכלל את המאלטים הבאים לפי הסדר:

גלנליווט 18 – מאוד פירותי, עדין וחלק. לא מרגש.
ברורה 21 – עשן באף עם איזכורים ללילך (הפרח כן?), קרמי וקטיפתי בפה. סיום ארוך מאוד.
מקאלן 21 – אגוזי מאוד. הכי חלק בטעימה זו. להתענג על כל טיפה.
גלנפרקלס 21 – וניל כבד שמסתיר כל ניחוח אחר. כנ"ל בפה. מתקתק. לא התלהבנו.
Edradour 30 – ריח מייפל, פחם. רק ניחוחות חבית ברבן.
היילנד פארק 25 – כבר טעמתי בעבר ולא אהבתי. ה-30 יותר טוב.
בוואומור 25 – מעושן וכבולי אבל מאוזן מאוד עם ארומות החבית. די מכביד על החיך.
טליסקר 25 – פנינת הערב. שילוב של הכל מהכל. מעט עשן, מעט כבול, מעט פירותיות והכל מאוזן להפליא. המאלט הנבחר לערב זה.

למחרת הגענו למקום בחמש וחצי, הפעם אני איחרתי (דבר שאף פעם לא קורה). מה לעשות, נרדמים.
החלטתי לטעום משהו חדש ובחרתי בברויכלדי 15, סאוטרן פיניש. לא רשמתי TN רשמיים אבל מאוד נהניתי מהמאלט. ממש לא מאלט קלאסי מאיילה, לא כבולי ומעושן כמו חבריו הדרומיים אלא עדין ונינוח כמו שאר חבריו מצפון האי, אבל בלי לשכוח מאיפה הוא מגיע. וכמובן הפיניש המאוד מקורי.
מסתבר שכל שבת מחמש עד שבע וחצי יש במקום טעימות והסברים של בערך 4 משקאות, כולן בעלי מכנה משותף. השבוע המכנה המשותף היה סיום בחביות שרי.
לא סדנה, לא הרצאה. פשוט שיעור פרטי עם הברמן, שברגע שהוא הבין שיושבים מולו מביני עניין גם גלש מעט ונתן לנו לטעום עוד דברים.
גלנקדם – מאזור ההיילנד המזרחי. 15 שנים. אחד המרכיבים העיקריים בבלנטיין. מפוצץ בפרי ובהחלט מרגישים גם בחבית השרי. לאחר הוספת מים התגלו יותר טעמי מאלט.
לונגמורן 15 – הרבה פחות פירותי אך יותר מורכב.
גלנדרונך 12 – מעט כבולי. לא מורכב במיוחד. המאלט הספציפי הזה היה מחוץ להטעמה הרשמית. הוא נפתח בכדי לתת לנו דוגמא מושלמת למאלט למתחילים (לא בשבילי חלילה).
גלנרות'ס 1990, 14 שנים – קרמל ופרחים. אפילו מעט דבש. ספייסייד קלאסי.
בנריאך 15. פדרו חימנס פיניש – סוכריות וקרמל באף. ההפך הגמור בפה. מאוד נוקשה ועוקץ את החך. לא סתם הוא הוטעם אחרון. המאלט הנבחר מהטעימה הזו.
כמו כן הברמן נתן לנו להריח (בלי לטעום) את המאלט בעל ה-PPM הגבוה ביותר כרגע. 50 חלקי כבול למליון.

Kilchoman – פצצת כבול. הורג את האף ואחריו אי אפשר להריח כמעט כלום. לשם השוואה, בארדבג יוגידל יש 44 PPM. וכן, ה-6 הזה מאוד משמעותי. לצערי יש להם רק בקבוק של 150 מ"ל ולא התאפשר לנו לטעום.

מכיוון שאי אפשר לסיים את הערב בשבע, הלכנו לאכול ארוחת ערב בסושי סמבה שם פירקנו שני בקבוקי ניגורי סאקה וכמובן כוס לה שוף ואחריה כוס לף בראון לקינוח בפאב הצמוד.
המשמרת הבוקר הייתה כיפית מתמיד. אני כבר לא יכול לחכות לשבת הבאה.