כמנהגי בקודש, אתחיל מהסוף.
אף פעם לא הייתי חסיד של מקאלן (סליחה, "המקאלן") ואני עדיין לא חסיד שלו. זו גם הפעם האחרונה בפוסט שאני אקרא לו "המקאלן".
ויסקי עדין מדי, מתחנף מדי, ספייסייד מדי. אין לי בעיה עם מאלטים יחסית עדינים, אבל גם בקטגוריה הזו אני באמת חושב שאני מעדיף את הגלנמורנג'י 10 על מקלאן 12 Fine Oak או את השרי פיניש על פני המקאלן Sherry.
מה לעשות, אני אוהב את המאלט שלי קצת יותר קשוח ופחות מתחנף. אני בכלל חסיד של Isly.

פונים אליך באמייל, מזמינים אותך לאירוע חינמי שסגור למספר מצומצם של אנשים ואומרים לך שאתה הולך לטעום ויסקי ולשמוע הרצאה של מנהל המותג העולמי, לא תלך? ברור תלך.
האירוע התקיים באחד האיזורים הכי שנואים עלי במנהטן. רחוב 29 על השדרה החמישית. בלילה האיזור הוא פשוט עיר רפאים וביום הוא בעיקר איזור מסחרי של סחורה מפוקפקת לתיירים. ממש לא מקום שניו יורקי אמיתי (אני?) יסתובב בו מבחירה אישית.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אלרגי לתורים. אם אני רואה תור של יותר משלושה אנשים, במיוחד אם הוא עובר את פינת הרחוב, אני פשוט מסתובב והולך. מכיוון שהייתי לבדי ולא היה מי שישפיע עלי, החלטתי הפעם לעמוד בתור. אחרי הכל הבטיחו אירוע סגור ומצומצם ולכן לא חששתי מחלל עמוס, צפוף ומיוזע למעלה. השתלם.
התור התקצר במהרה ומצאתי את עצמי בדלת רק כדי לגלות שהשם שלי לא ברשימת המוזמנים.
חיוך קטן, מילה טובה למארחת\דוגמנית ואני בפנים. אז איך בדיוק זה אירוע סגור? נו שוין.

טיפוס במעלית לקומה ה-11, יוצא וישר מגיעה לידי כוס של מקאלן 10 Fine Oak (להלן: פיין אוק).
המאלט היחיד כל הערב שהייתי מוכן לשלם כסף בשביל לשתות אותו. צבע קש חיוור, מעט פירות ודבש באף עם מורכבות נעימה. בפה מרגישים שמדובר בסינגל מאלט, ה-Golden Promise (השעורה בה משתמשים במקאלן) במיטבה ומאוד מורגשת. כנראה בגלל שנות היישון היחסית קצרות יוצא מאלט יותר מעניין ופחות פירותי.

לאחר מינגלינג קצר וכמה חטיפים מתחילה ההרצאה. ההסטוריה של הויסקי, בקטע הזה קצת התעצבנתי מכיוון שלפי המקורות הויסקי לא הומצא בסקוטלנד אלא באירלנד.  הסבר על ההבדל בין סינגל מאלט לבלנד, האיזורים בסקוטלנד, איך בכלל מייצרים ויסקי בדגש על השיטות של מקאלן. הידעתם שמקאלן משתמשים בדודי הזיקוק הקטנים ביותר בסקוטלנד? אני לא. גם ההסבר על ההבדלים בין חביות העץ הספרדי לאמריקאי תרמו לידע שלי.
משם עברנו לטעימות עצמן. התחלנו עם הפיין אוק 15. לפני כל טעימה הוקרן תקציר של מה קרה לפני 12 שנים. סתם שנדע מה קרה בעולם בזמן שהויסקי נכנס לתרדמת בחבית.
מכאן התחיל הקטע המשעמם של הערב, וכן, אני מדבר על הויסקי עצמו. פשוט לא אהבתי אף אחד מהם.
הדבר היחיד שהיה מעניין הוא לראות מה עוד שנתיים בחבית עושות לאותו הויסקי. ההבדל בין ה-15 ל-17 הוא עצום.
ה-15 מושך יותר לכיוון השוקולד, צימוקים ותפוז וה-17 כבר יותר רך ועשיר, פרחוני ואפילו הייתי אומר אקזוטי.
אם לבחור בין שניהם אז הטעם האישי שלי בוחר ב-15. ה-17 לא הצליח לרגש אותי.

הפסקה קצרה ועברנו לטעום את סדרת השרי.
הוטעמו ה-12 וה-18 שאת שניהם אני מוכר במסעדה. את ה-18 במחיר שערורייתי של 32 דולר לשוט מה שהופך אותו למשקה הכי יקר בבר (Blue Label עולה 30 דולר).
כבר בצבע רואים את השפעות חבית השרי. מצבע קש עברנו למאלטים בעלי צבע זהב בדרגות שונות. גם דרגת המורכבות עלתה.
ב-12 שולט הוניל עם פירות יבשים שמקורם בחבית השרי. הפה גם הוא עבר שידרוג עם החלקות שכל כך מזוהה עם מקאלן. עוד פירות יבשים (תאנים וצימוקים) תבלינים ואפילו קצת עשן. מעולה, אבל לא בשבילי.
ה-18 הוא סיפור קצת אחר. אני לא יכול להתעלם מכל הפרסים והתארים שמעטרים אותו.
הצבע מדהים (מהגוני), שוב המון פירות יבשים וג'ינג'ר באף שמשתלבים עם וניל וקינמון ברקע. בפה שוב מעט עשן של עץ שרוף ותפוז. הסיום הוא מה שהופך את המאלט הזה לגדול. הוא פשוט עדיין שם למרות שהוא כבר לא שם הרבה זמן ומשאיר אחריו טופי, עוד עשן ועוד פירות יבשים. עקביות לאורך כל שלבי הטעימה של המאלט.
שוב, מעולה, אבל לא בשבילי.

אני אף פעם לא מסרב לטעום דברים שלא טעמתי וללמוד עוד, גם אם אני לא מת על מה שאני טועם.
אני מבין לחלוטין למה מקאלן נחשב לרולס רויס של המאלטים ומדוע הוא זוכה לכבוד לו הוא זוכה, אני עדיין העדפתי להכנס לבר שכונתי ולבקש מהברמן טליסקר (סליחה, "הטליסקר").

מיוחד לשנה החדשה, ארגון היין כשר של ניו יורק הביא 20 יינות חדשים דנדשים במיוחד לשנה החדשה.
כמובן שאני חייב להיות שם ולא רק בגלל גולת הכותרת של הטעימה, אלרום וקצרין.
לא חשבתי שאי פעם יזדמן לי לטעום את שני היינות האלה והנה, הביאו אותם לניו יורק ואפילו טרחו לפתוח אותם לטעימה.
היו עוד יינות בטעימה, מגוון תבור שזו השנה הראשונה ליבוא שלהם לארה"ב עם לא פחות משבעה יינות בטעימה כולל המסחה והמסחה קינוח, דלתון עם הויונייה 06 (מזעזע), סירה ריזרב (10% ויונייה, לא מרגש בעליל) והעלמה החדש (בלנד של קברנה ומרלו. שום דבר שראוי לדבר עליו), תישבי אסטייט שיראז, יקב כנרת, יקב קטלב עם מחירים גבוהים (המון עץ ומעט ענבים), יקב רימון עם כל המבחר המעולה שלהם, כרמל לימיטד אדישן 04 (סגור מאוד, צריך הרבה זמן להפתח) ועוד יינות כשרים מרחבי העולם. אפילו שאטונף דו פאפ כשר היה שם.

מהיינות העולמיים היחיד ששווה לדבר עליו היה השרדונה הארגנטינאי, Byblos 2006. היין לא ראה חבית ואם הייתי טועם אותו בטעימה עיוורת הייתי בטוח שהוא סובניון בלאן ניו זילנדי בגלל כל הטרופיות שבו. לא הייתי אומר שיש עתיד יפה באופק לשרדונה הארגנטינאי אבל ההווה בהחלט לא רע.

הנקודה שעליה בחרתי לדבר היא אופן הטעימה. אמנם טעמתי את האלרום והקצרין, ואפילו לקחתי רשמי טעימה מהיינות הלא מתקשרים האלה, אבל כל זה לא משנה.
בעולם מושלם הייתי רוצה לטעום אותם לצד יינות דומים להם ושונים מהם לגמרי. בכל רמות המחיר ובכל רמות האיכות. אני לא חושב שיש בכלל טעם בלטעום יינות בטעימה לא עיוורת.
אני אסביר.
ברגע שנמזג הקצרין לכוס, כמובן לכוס שטופה, נקיה ויבשה. הלכתי הצידה, התישבתי על כסא ונתתי ליין את כל הכבוד ותשומת הלב לה הוא ראוי. ידעתי שיש לי בכוס את אחד היינות הטובים ביותר שאי פעם יוצרו בארץ. ממש לא רציתי לדעת את זה. איך אני אמור באמת, אבל באמת, לדעת אם היין הוא טוב כשכל מה שרץ לי בראש זה כל מה שאמרו עליו לפני וכל הבאזז התקשורתי בעולם היין הישראלי. טעימת יין צריכה להיות סוביקטיבית לחלוטין, ללא תלות במה שאמרו לפני והדרך היחידה שאני מסוגל לעשות זאת זה בטעימה עיוורת.
כל זה לא אומר שהיין הוא לא שירה מבוקבקת, זה פשוט אומר שהיה עוד משהו חוץ מהטעם האישי שלי שהוביל לידיעה שהיין שיש לי בכוס הוא יצירת אומנות ולא סתם עוד יין ישראלי חדש.
מקווה שהצלחתי להעביר את המסר כמו שצריך, אני בכל זאת אחרי טעימה של כמעט 20 יינות…

לא עושה לכם לפעמים הרושם שאין שם סתם ברנדי?
לרוב אני כותב משם על וויסקי, לאחרונה על ארמניאק, והשבוע על קוניאק.

ההכרות שלי עם קוניאק מתחילה מגיל 8 בערך. שלוק ראשון מרמי מרטן VSOP שהוביל לאהבה אלכוהולית ראשונה.
כשהגעתי לגיל שתייה והתעניינות באלכוהול קוניאק היה משקה של זקנים וראפרים בעיקר. חוץ מקוניאק שהיה בבית והיה מיועד בעיקר לבישול לא יצא לי לשתות קוניאק וחבל שכך. מדובר במשקה מדהים באיכותו ובמורכבותו.
ניצלתי את שבוע הקוניאק בברנדי לייבררי ואת הטעימות חינם הרבות שהיו בו על מנת להעשיר את הידע ואת חוש הטעימה שלי.

ביום הראשון הוטעמו קוניאקים של רמי מרטן וכמובן הייתי חייב ללכת.
הרמי מרטן שהוטעמו היו ה-XO, EXTRA וגרסה מיוחדת וחדשה הנקראת 1738.
מסתבר שב-1738 החליט נפוליאון, לראשונה בהסטוריה, לאפשר לרמי מרטן לשתול עוד גפנים ובכך הגדיל את אזור הגרנד שמפיין. הקוניאק שהתקבל מורכב מ-65% אחוז ענבים מהגרנד שמפיין והשאר מפטיט שמפיין.
קוניאק שמרגיש צעיר, פרחוני ונעים. טוב בהרבה מה-VSOP שכיום מרגיש לי קשוח ואלים. מיוחד לצד קוניאקים נחותים ממנו כמו קורבסייה VS ומרטל VS.
את ה-XO, שלא טעמתי מחיי מאוד התרגשתי לטעום. יש משהו טקסי בלטעום רמי מרטן XO בגלל ההילה והכבוד לו זוכה הקוניאק. הוא בהחלט מעולה וכרגע אני מצטער שלא לקחתי רשמי טעימה תוך כדי.
ה-EXTRA, קוניאק ה"ביניים" של רמי שממותג בין ה-XO ללואי ה-13 היה מעולה ולצערי אמרה לי נציגת החברה שהם לא מייצרים ממנו יותר ועוד שנתיים ייגמר המלאי לחלוטין. אם אתם מאוהבי הקוניאק הזה, לקנות ארגז ועכשיו!
באופן לא מפתיע יותר נהניתי מהקוניאקים שאני בחרתי לי ולידידה שליוותה אותי לאירוע (פדיחות ללכת לבד).
היא שתתה ABK6 XO, שאם נשמע לכם דומה מדי לאבוקסיס אז זה לא במקרה, שהיה מעולה ובעל צבע זהב עתיק, מאוד אגוזי באף ומאוד דחוס ועשיר בפה, עם פירותיות וחלקות כמו שהיית מצפה ש-XO יהיה.
אני שתיתי DELAMAIN בהמלצתו של מישהו שלא פגשתי מעולם, חלקכם מכירים אותי כמני מפורום תפוז.
בחרתי ב-XO Pale and Dry שהיה בדיוק כמו שהוא מוגדר על ידי החברה. על יד ה-ABK6 הוא נראה קצת חולה אבל הטעם, אוי הטעם. היישון במשך 25 שנים עשה לו רק טוב עם המון וניל ולצידו פירות בשלים עם סיום ארוך ורחב מלווה בליקריש האופייני לקוניאקים ברמה זו. הקוניאק מיוצר מ-100% ענבים מאזור גרנד שמפיין. מעולה.

היום, יום שישי ובזמן כתיבת שורות אלו אני שותה וויסקי. אני מודע לכך שזה שבוע קוניאק אבל לפעמים גבר צריך את הויסקי שלו. וכמה שיותר כבולי יותר טוב. בחרתי בלפרויג Quarter Cask בהמלצת הברמן והוא בהחלט פגע בול במה שאני צריך. אבל לפני ששרפתי את החיך שלי מעבר לכל הכרת טעמים, שתיתי קצת קוניאק.
היום היו טעימות של פרפין, Frapin, יצרן קוניאק די קטן המתמקד בגראנד שמפיין.
Frapin VSOP: מאה אחוז גרנד שמפיין, פרימיר גרנד קרו. מאוד מתקתק ומתחנף שלדעתי זה טוב. המבקרים הרצינייים כותבים שהקוניאק מזכיר להם ריח של כרמים בשלים ואני נאלץ להסכים. מתיקות לכל אורך הקוניאק והוא יהווה קוניאק נהדר למתחילים.
Château de Fontpinot: קוניאק המיושן בתנאי יובש, כלומר במרתף היישון אין בקרת לחות דבר הגורם לחבית להיות הרבה יותר יבשה ולקוניאק הרבה יותר אלים עם פירותיות דומיננטית לעומת החבית.
מזכיר במעט פורט, הרבה וניל ופירות יער יחד עם תפוז ןאפרסק. קוניאק כלבבי. מאוד מיוחד ושונה בנוף הקוניאק המוכר לי. ללא ספק אחזור לקוניאק הזה להכרות נוספת עם הזמן.
XO: אולי הבקבוק היחיד בכל המקום שאני יכול להגיד שיש לי בבית. אבל מעולם לא פתחתי אותו.
הקוניאק זכה במדליית זהב בקטגוריה שלו בלונדון בשנת 1997. זהב אמבר. קצת מאכזב באף, המון תבלינים שאני לא ממש יכול לזהות אבל שום דבר מרגש או שונה. הפה מאוד חלק אבל שוב, נופל מחמת חוסר עניין. הציונים שהוא מקבל בביקורות מעולים אבל אני לא ממש מצליח להבין מדוע.

נחזור ללפרויג שלי. חבית בגודל רבע מגודל חבית רגילה. וויסקי שאהוב עלי מאז קורס ברמנים אבל לא הזדמן לי לטעום את הגרסה הספציפית הזו וחבל שכך. כבר הרבה זמן לא נהניתי כל כך מוויסקי שבעקרון קצת לא מובן איך ניתן להנות ממנו. ציפיתי לפצצת כבול וחבית, במקום זה גיליתי וויסקי מרתק. כן, הוא כבולי מאוד כמו כל הלפרוייגים, אבל עם שינוי מסוים. פירות טרופיים באף, ריחות חזקים של חבית שמשתלבים עם הריחות המסורתיים של לפרויג (אצות, מלח, יוד, כבול ועשן). פשוט וויסקי מאוזן ויפייפה. אני התאהבתי. יותר מארדבג 10, יותר מלגבולין 12, יותר מכל וויסקי אחר מהאי. אם מדובר בוויסקי צעיר, הלפרויג הוא הבחירה שלי.

אתם יודעים יותר טוב ממני מה אתם מאחלים לעצמכם לשנה החדשה, אני פשוט אאחל לכם שהכל יתגשם.
שנה טובה וכבולית.

אמנם באיחור של כמעט שבוע, אבל לאדם המיוחד הזה מגיע שאני אכתוב עליו פוסט. זה המינימום שבמינימום שאני יכול לעשות בשביל איש שבלי הספרים והביקורות שלו לא הייתי יודע הרבה בנושא בירה וויסקי.
Islay כבר כתבה פוסט אודותיו ולכן לא ארחיב בנושא החיים של מר ג'קסון, אלא רק על איך הוא השפיע עלי.

לפני כמעט שנתיים, בתחילת דרכי בניו יורק לא ידעתי מילה בטרמינולוגיה אלכוהולית באנגלית.
עולם הויסקי ממש לא חדש לי, אבל עולם הבירה על שלל סוגיהן ומינהן היה לי זר בזמנו. במיוחד בירות מיוחדות כמו שבעת הטרפיסטיות, בירות קנדיות ובירות צרפתיות שישנן כאן בשפע.
הייתי צריך חומר קריאה ממצה ובאנגלית. מכיוון שאני לא סובל לקרוא ממסך המחשב האופציה הברורה הייתה לגשת לסניף בארנס אנד נובל ולקנות ספר. בהמלצת המדריך שלי מקורס ברמנים קניתי את ספר הבירה של מייקל ג'קסון.
הספר היה בדיוק כל מה שהייתי צריך. הסברים מפורטים באנגלית על דרך הייצור, הסגנונות השונים, בירות עונתיות, מכל מקום בכל העולם והכל עם הסברים מפורטים, תמונות ואפילו התאמה לאוכל.
ליום הולדת 22 אחותי קנתה לי את The Ultimate Whisky מאת מייקל ג'קסון. בספר יש פירוט מדויק על כל (אבל כל) מזקקה פעילה בסקוטלנד ואירלנד, כולל רשמי טעימה של ויסקים נבחרים ועוד ויסקים קנדיים, אמריקאים, יפנים, גרמנים ואפילו שוויצרים.
דרך הכתיבה הקלילה של ג'קסון הקנתה לו מכורי קריאה רבים ואני בינהם.

אני בטוח שהרבה אנשים שתו כוס ויסקי לכבודו של ג'קסון. אני וחברי החלטנו לשתות לכבודו בירה. שתי בירות למען האמת.
הראשונה היא Saison Dupont.  אייל בלגית עונתית המיוצרת בחווה פרטית אי שם בדרום בלגיה.
בירת חיטה, יותר כבדה מבירות חיטה בלגיות אחרות. יותר קרובה בסגנון לדונקל וייזן גרמנית.
הבירה השניה הייתה Inns & Gunn. אייל סקוטי, שהמיוחד בה הוא שהבירה מיושנת 77 ימים בחביות אלון שבעבר שימשו ליישון גלנפידיך 15.
לבירה צבע חום ענברי, טעמי קלייה, צימוקים, אגוזים, מתיקות עדינה וסיום מעט מעושן שמקורו בחביות האלון.
לכבודו של ג'קסון היה יותר נאות לשתות בירה אמריקאית. אחרי הכל הוא זה ששם את הבירות האמריקאיות "על המפה" ונתן להן את הכבוד הראוי. אני לא מדבר פה על באדוויזר, קורס וכל שאר השתן האמריקאי.
אני מדבר על מבשלות בוטיק, בעיקר מאזור אורגון, אבל על כך כדי לכם לקרוא בבלוג של מרק, Beermaster.
הוא מבין בנושא הרבה יותר ממני.
לכבוד איש ששינה את עולם האלכוהול, לכבוד איש שלימד כל כך הרבה דברים כל כך הרבה מהעוסקים בתעשייה, לעבוד איש שהיה האורים ותומים בנושאים רבים וללא עוררין.
לכבוד מייקל ג'קסון.

אני כבר לא כותב על יין כמו בתחילת דרכי בבלוג. אני טועם הרבה יותר יין מאז, לא על הכל יש סיבה לכתוב ולא על הכל בא לי לכתוב. מעבר לכך שהבלוגרים השכנים שלי עושים עבודה יותר טובה בתחום היין.
אבל פעם בכמה זמן מגיע יין שפשוט מגיע לו שאני אכתוב עליו. הוא לא בהכרח יין יקר, גדול, מתוחכם או אקסקלוסיבי. הוא פשוט יין טוב. היין הבא הוא אחד מהיינות הללו.

יקב רופינו נתפס בעיני תמיד כיקב עצום, מסחרי מאוד ושאין סיבה ממשית לשתות את היין שלו. הרבה בגלל הקיטנטי הזול שלו שמשמש כיין הבית בהרבה פאבים בישראל שמחפשים יין תוצרת חוץ במחיר זול. אבל זה כמו לשפוט את יקב רמת הגולן על פי סדרת שיאון או מקסימום הר חרמון וגובל ברצח אופי כלפי היקב.
כמו לרמת הגולן, לרופינו יש את הסדרות הגבוהות שלו ואין שום סיבה נראית לעין לא לשתות אותם.
אז בארוחת ערב באיטלקית השכונתית החלטתי לתת הזדמנות לאחד היינות היותר מדוברים של היקב להוכיח את עצמו.
Ruffino Ducale Chianti Reserva Gold Label 2003.
אדום רובי עם שוליים בהירים. אני לא יודע אם השם קלאסיקו מגיע מכיוון שהיינות אמורים להיות בסגנון הקלאסי, אבל זה בהחלט קיאנטי קלאסי. היין מריח כמו שדה סיגליות בשיא הפריחה, שזיפים טריים, פלפל לבן ורמז למוקה.
מאסיבי אך אלגנטי בפה. טנינים מתקתקים ועדינים, אין ספק שהיין בשיאו. בפה שולט הפרי האדום עם סיום ארוך המלווה באגוז מוסקט וסיגליות. קלאסי כבר אמרתי?
אני לא נוהג לחלק ציונים ליינות אותם אני שותה, אבל Wine Advocat נתן ליין 90 נקודות.

בדרך כלל כשאני כותב על יין, כוס שלו מונחת לידי עם בקבוק חצי ריק לצידה. הפוסט נכתב יחד עם התפתחות היין בכוס.  היום הייתי צריך לכתוב על מפית את רשמי הטעימה. לא בדיוק הדרך האלנטית אבל צריך לזכור איכשהו.
האיטלקי הבא בתור יהיה האמרונה שלי. הגיע הזמן לפתוח אחד.