אבל לא ממש בשבילי.
אני אוהב שמפניה. מאוד אוהב.
כסף לקנות שמפניה אין לי, אבל כשאפשר אני אשתה.
תוך כדי משמרת יום שישי משעממת להחריד (יורד גשם) נתקלתי בבקבוק Moet & Chandon Rose Imperial שנפתח ולא ערב לחיך הלקוח.
מאוה שנדו היא השמפנייה הנמכרת ביותר בעולם. ישר נוצרת אצלי המשוואה הכי נמכר=מדבר לכולם= כנראה המוצר לא באמת כזה טוב.
כנראה שאני גם צודק. הרוזה אימפריאל אליה נגשתי בציפייה מאוד גבוהה והתאכזבתי. התאכזבתי מאוד.
צבע ורוד סלמון, מעט חיוור. בועות קטנטנות ויפייפיות. באף מרגישים תפוז, נקטרינה, מתיקות שכבר מורגשת.
בשמפניית ברוט מותר להיות בין 5 ל-14 גרם סוכר לליטר. אני לא יכול להגיד לכם בדיוק כמה יש ברוזה אבל זה לא מעט בכלל. מאוד אמריקאי בטעם. ממש לא הטעם שלי. שמפניה טובה, אין ספק. אבל לא בשבילי.

למרבה הנוחות באותו יום קיבלנו בקבוקים של השמפניה החדשה לכוסות. Moet & Chandon White Star בחצי בקבוקים. שוב אותו סיפור. הכל טוב ויפה למראית עין ולניחוח אף. אבל המתיקות. אוי המתיקות…
פשוט הורסת את כל המרקם העדין הזה.

קצת פחות מתוקה אבל עדיין לא לרוחי היא השמפניה בכוס היוצאת שלנו. Veuve Clicquot Yellow Label.
השמפניה הבסיסית של האלמנה שהפכה את השמפניה למה שהיא היום.
למי שלא בקיא הנה הסיפור בקצרה: בעלה של האלמנה קליקו היה יצרן שמפניה. באותם ימים השמפניה הייתה משקה עכור ונטול האלגנטיות של היום. לאחר מותו השתלטה אישתו על העסק ושכרה מאות עובדים כדי לשפר את תהליך הייצור ולהפוך את השמפניה לצלולה. השאר הסטוריה.
השמפניה הזו היא כבר סיפור קצת אחר. הנוזל עצמו יותר צהבהב מאשר המואה שנדו. באף אגוזים, אדמתי עם לימויות מסוימת. משום מה הבועות גדולות יותר מאשר במואה. פחות מתקתקה אבל עדיין יותר מדי בשבילי.

עוד שבועיים יגיעו ארגזים של קרוג. זה כבר הדבר האמיתי.
אני עדיין אוהב שמפניה ויינות מבעבעים בכלליות. יודע מי שקרא את הפסקה האחרונה בפוסט על טעימת הרוזה.
רק חבל שהשלוש האחרונות שמגיעות מבתים מאוד נחשבים וגדולים איכזבו אותי. אבל זה רק הטעם שלי.

ימים קשים עוברים על כוחותינו בגלות.
יום הזיכרון זה אף פעם לא קל, במיוחד כשאתה כל כך רחוק. העברתי את רובו מאחורי הבר. בראנץ' של יום ראשון אביבי. מימוסה ובליני נמזגו כאילו הם בחינם. עוד סממן תרבות אמריקאית שלא מובן לי.
שתי דקות דומייה שלי עם עצמי, אבל מה שבאמת צבט בלב היה לקרוא את הפוסט הקצרצר הזה.

יום העצמאות עבר בשלום. משמרת ראשונה ומאוד קשה בבר החדש אבל לאחר מכן "על האש" מסורתי (ולא, לא על האי תנועה בטיימס סקוור) עם הרבה מאוד גולדסטאר וקצת גולדסטאר לייט. כמובן שמברכים "בורא פרי הגולדסטאר" על כל אחת מהן. בכל זאת יום העמצאות לא?
ימים שלישי ורביעי היו נוראיים. 70 מעלות בחוץ (פרנהייט כן?), העיר מוצפת תיירים, המסעדה מפוצצת, הבר מלא, המדפסת בונים מקיאה כמו ילדה בת 16 אחרי "תהילה"  והבר באק החליט להתפטר.
מכירים את הפרסומת של ברטנדר? הברמנית עם שש ידיים? ככה נראיתי רק בלי שיער ארוך ושדיים.
טירוף כזה לא ראיתי מימיי. הקיץ רק התחיל וכבר אני צריך חופש.

ביום חמישי נפתחה גלריית האומנות שאחותי אוצרת. את מי נידבו למזוג יין וסודה לאורחים ומכובדים?
צדקתם.
סובניון בלאן צ'יליאני נוראי. מחוספס, חמצמץ בצורה מגעילה. לא נעים בכלל.
 איכשהו נגמרו 4 ארגזים.
בדרך הביתה, רצוח מהימים האחרונים, עברתי מול חנות Best Cellars ליד ביתי וגיליתי שהערב יש טעימה מודרכת של יינות רוזה לכבוד האביב (גם כן אביב, עכשיו 5 מעלות צלזיוס ויורד גשם). 
5 דולרים תמימים תמורת 6 יינות רוזה, רוזה מבעבע ושמפניית רוזה מלווים בהסברים וכיבוד קל ואיכותי. מה לא ניכנס?
הטעימה הייתה מאוד לא רשמית. באמצע החנות, היינות על שולחן עגול מסביבינו וכולם עומדים. בדיוק מתאים לקוספט של החנות. מבינים גדולים ביין לא היו שם. רק אנשים שרוצים לבוא ולשתות יין טעים מלווה בהסברים עליו.
דרך אגב, על הבקבוקים שמו פוררים בדיוק כמו על כל בקבוק אלכוהול רגיל.

את הערב פתחנו על הרוזה המבעבע. מרקיז דה לה טור מבית רמי פנייה (Remy Pannier) שבעמק הלואר. רוזה מקסים, תות ופטל באף, צבע ורוד סלמון. בועות קטנות ורמנטיות שכיף להתסכל עליהם מטפסות באלגנטיות במעלה הכוס. פתיח מצוין לערב ולכל ארוחה באשר היא. לאחר שכל המאחרים הגיעו, המשכנו ליינות. 9 דולר דרך אגב. משתלם מאוד.
Domaine Houchart Rose, Cote De Provence
כמו שאתם בטח מנחשים, רוזה מפרובנס. בלנד של 35% גרנאש, 25% סירה, 20% סינסאול (Cinsault),
10% קברנה סובניון, 5% מורבדר ו-5% ענבים אחרים. בקיצור אחד הבלנדים הכי בלנדים ששתיתי אי פעם.
יין מעוד רענן. ורוד סלמון (אל תיכנסו איתי להאם זה סלמון אטלנטי, נורווגי וכו'). גרגירים אדומים, מינרלים. סיום חלק וקצר.
זה היין היחיד שקניתי. רק מכיוון שאותו היום גנבו לי את הארנק וזה כל מה שהיה לי בכיס. 12 דולר.

Bacaro – Pinot Grigio Rose
היין הזה בלבל אותי. פינו גריג'יו הוא ענב לבן. אז איך עושים ממנו רוזה? טוב לא ממש רוזה. מוגדר כבלאש.
מה למדתי זה שפינו גריג'יו (גרי בצרפתית. אפור) הוא ענב אפרפר-אדמדם. כלומר יש לענב פיגמנטים בקליפה ואם התירוש יושרה בקליפות הוא יקבל צבע. רק בשביל זה היה שווה להכנס.
היין מגיע מעמק ונטו שבאיטליה. אותו עמק בו שוכן הכפר ולפוליצ'ילה עם היינות המעולים שלו.
ורוד חיוור. ריח של תות לא ממש בשל. פירות הדר חמוצים. מרגיש מעט שמנוני בפה. אני אשאר עם פינו גריג'יו לבן.
11 דולר.

Chateau De Campuget
רוזה מעמק הרון. 60% סירה 40% גרנאש. רוזה בהגדרה, יין אדום בתחושה.
ללא ספק הרוזה הכי כבד בכל הטעימה. צבע ורוד עמוק. תות ופטל באף. אפילו Black Currant. הפירות מרגישים יותר טריים מאשר בשאר היינות. יתכן שזה בגלל שהיין כבר בן שנה. היחיד מבציר 2005. ממלא את הפה פירות טריים, אפילו מרגישים מעט טנין. סיום ארוך ומתקתק. כבר אמרתי שזה יותר קרוב לאדום מאשר לרוזה? 15 דולר.

Brampton
בלנד מסטלנבוש, דרום אפריקה. קברנה, מרלו ופינוטאז'. זה הזמן לציין שזו הפעם הראשונה שאני שותה פינוטאז' כלשהו. לא ממש אידאל להכרות ראשונית עם הענב. ורוד בוהק. מאוד צלול. תות, גרגירים עם ניואנסים של עישון וכבדות בגלל הפינוטאז'. כולם מאוד אהבו והתלהבו מהיין. אני ממש לא. בדיוק ההפך ממה שאני מחפש ברוזה. היין היחיד שלא סיימתי לשתות. 10 דולר.

הוטעמו גם הרוזה של רמי פנייה שמוגש באחד הברים כרוזה הבית ו-Shim Estate מלונג איילנד שהוא רוזה על בסיס מרלו. אין שום דבר מעניין להגיד עליהם.

לסיום (קינוח?) פתחו בקבוק של Charles Lafite. שמפניית רוזה אמיתית. תאווה לחך. פטל. גרגירים אדומים. מעט אגוז מוסקט. פה מלא טעמים נפלאים. הרגשה מלכותית משהו שמשרה עליך המשקה הזה.

אולי מבחינת מזג אויר האביב עוד לא ממש החליט אם הוא הגיע או לא, אבל מבחינת ארון המשקאות האביב כאן ובענק.
סוף שבוע נפלא לכולנו.

בדרך הביתה בסאבווי תפסה את עיני פרסומת לג'יימסון (כמה מפתיע….)
לא זוכר איך היא הלכה בדיוק אבל הרעיון הכללי הוא שהברמן מעריך מאוד את מי ששותה ג'יימסון ומפנק אותו בעוד סיבוב, פיצוחים וכו'.
מה שישר העלה אצלי את השאלה כיצד אני רואה את הלקוחות שיושבים מולי וכיצד הם חושבים שאני רואה אותם?
ישב היום על הבר בחור צעיר ששתה בייליס עם קרח באחת בצהריים.
מן הסתם בייליס זה טעים לו, הרי בייליס זה טעים. אבל תמיד עולה השאלה איזה גבר לעזאזל מזמין את זה?
באופן כמעט אוטומטי אני לא ממש מתיחס ללקוח הזה. אין לי שום עניין לפתח איתו שיחה. הרי יש לי לקוח ששותה ויסקי ממש לידו (בתאוריה כן?). תכלס אני מעדיף להמשיך לחתוך לימונים. בתאוריה יש מצב שאני מפסיד כי אולי הוא ישתה עוד סיבוב, אולי גם יזמין משהו לאכול. אולי הוא גם משאיר טיפ נדיב (דרך אגב, באחוזים הוא השאיר 33% טיפ).
 בפועל אני ממש רוצה שהוא ילך. מה זה רוצה. מת שהוא ילך. למה?
ישנו לקוח קבוע שכל יום בחמש אחה"צ מתישב על הבר ומזמין אפל מרטיני. אפל מרטיני? מה יותר בחורתי מלהזמין אפל מרטיני?
הרי גבר ישראלי בחיים לא יזמין את זה ואם כן הברמן והסובבים יסתכלו עליו בעין קצת (הרבה) מוזרה.
אז למה פה מותר? מה שונה פה?
למה פה יש גברים ששותים מילר לייט ונשים ששותות בואומור 17?

גילית את האהבה שלי לקיץ הקרוב. המרענן הרישמי כמו שהפרסומות אוהבות להשמיע בזמנים אלו.
סוף סוף משהו שונה לחלוטין.
למביק זו בירה מאוד ייחודית שמיוצרת במחוז פיוטנלנד בבלגיה, דרומית לבריסל. מייצרים למביק גם מחוץ לאזור הזה אבל לא כותבים עליה שהיא למביק. מתוך כבוד לאזור ולא מתוך חוק כתוב.
בניגוד לאייל או לאגר שמיוצרות עם שמרים מתורבתים ובבקרה מוחלטת, הלמביק תוססת באמצעות שמרים פראיים.
הבירה מיוצרת מ-70% שעורה מלותתת ו-30 חיטה לא מלותתת.
עוד הבדל הוא השימוש בכישות. בבירות רגילות הכישות משמשת למתן טעם. בלמביק, בגלל התסיסה הארוכה והבירה שמתקבלת מאוד מרירה ולכן משתמשים בכישות מיובשת שאיבדה את רוב המרירות שלה. השימוש בכישות הוא לא למטרות טעם אלא למטרות שימור.
לאחר מכן הבירה עוברת ליישון בחביות פורט או יין למשך שנה עד שלוש שנים.
הבירה שמתקבלת בשלב זה מוגדרת בעיני רבים כמגעילה. פשוט כך.
בירה מרירה, מרקם גבינתי, משקעי שמרים בגלל התסיסה השניה. לא משהו לצרכן המצוי אבל חגיגה לאוהבי הבירה.
אבל לא זה מה שאני אשתה בקיץ הקרוב.

עוד סוג של למביק, הסוג המעניין באמת הן הלמביק בטעמים, ולא, ממש לא כמו וודקה בטעמים. פה משתמשים בפירות טריים.
בזמן היישון מוסיפים לחביות פירות טריים. דובדבנים חמוצים, פטל, תפוח, אפרסק, לימון, שזיף, אננס, בננה ומה לא.
הבירות שמקבלות פשוט נהדרות. מעט מרירות שלא משתלטת על טעם פרי בשל וטעים.
בזמן כתיבת שורות אלו אני מתענג על למביק אפרסק לבן (Peche) ותפוח ירוק (Pomme).
פחות אהבתי את האפרסק, באופן כללי אני לא ממש אוהב אפרסק. אפטר טייסט קצת מריר ופחות מדי אפרסק.
התפוח מדהימה. צבע ירוק זרחני יפה ועכור, ריח של תפוח ירוק בשל וטעם גם עדן. יותר טוב מרוב התפוחים הירוקים שאכלתי בחיי.
שיגיע כבר הקיץ, אני כבר הזמנתי ארגזים שלמים.

יש דברים שפשוט הולכים יד ביד.
כמו חומוס צ'יפס סלט חריף בצד.
בלילה סגרירי וגשום, אחרי יום קשה בעבודה ועוד יותר קשה בחדר כושר.
אחרי ספירת מלאי של כל היין במסעדה. אחרי ארגון מחדש של רשימת השמפניות. אחרי ויכוחים עם הבוס. אחרי משא ומתן לגבי עבודה חדשה. קבלה לעבודה חדשה.
אחרי התמודדות עם העיר הזאת וכמות האנשים הלא נחמדים שיש פה. כמובן שכל זה בקור פיזי וקרירות ניו יורקרית טיפוסית.
מה כבר בנאדם רוצה?
רק לשבת מול הגשם והשלג לסירוגין עם ויסקי סקוטי, עדיף סינגל מאלט כשברקע המוזיקה הכי מתאימה שיש.
למוזיקה נבחר האלבום Leaders of the free world של להקת Elbow הבריטית. למדוכאים או סתם לאוהבי הדיכאון שבינכם, שווה. ביותר. כמו קולדפליי רק בלי השמחת חיים.
בניגוד למוזיקה, בויסקי אין לי יותר מדי ברירה.
כשעברתי לניו יורק שנה שעברה קניתי בדיוטי פרי Balvinie Double Wood 12 שנגמר הרבה לפני שחשבתי בכלל לפתוח בלוג. נשארתי עם הבקבוק השני. Cragganmore 12 שקניתי בהימור. הימור שהצליח.
למרות שרובכם מכירים או לא מכירים את הקראגנמור מבלנדים שבראשם הג'וני ווקר הירוק שבו הקראגנמור משמש כבסיס העיקרי. הלב, בשפת הויסקי.
גם בתור מאלט ה-12 מספק את הסחורה בנעימות ועדינות ספייסיידית אופיינית.
ויסקי פרחוני. הת'ר, דבש, אפילו סיגליות הייתי אומר. בפה הוא לא ממש נעים, מעט מחוספס בשביל ספייסייד אבל זה בדיוק מה שאני צריך כרגע שהויסקי שלי יהיה. סיום בדיוק כמו שצריך. לא ארוך מדי ולא נעלם כעבור שניה. כנראה שיש סיבה למה הוא החזיק מעמד שנה וחצי והבלווני אפילו לא חודש וחצי. חשוב לציין את ההבדל שבין לטעום את הויסקי בכוס אולד פאנשינד לבין כוס טעימת הויסקי המקצועית שקיבלתי בתערוכה. משהו פשוט יותר מסתדר בכל המבנה של הויסקי בכוס המקצועית.
הקנייה שלו הייתה הימור ובתור הימור הוא היה מוצלח. אבל לבקבוק יקח עוד הרבה זמן להיגמר.
שיהיה לכולנו סופשבוע מוצלח ומלא אלכוהול איכותי.

זה היין ששתיתי אתמול.
למה זה חשוב?
כי לא אני בחרתי את היין, הוא נבחר בשבילי ולפי הטעם שלי.
לפני שבועיים כתבתי פה על חנות יין עם קונספט מכירה אחר. שלשום נכנסתי במטרה לקנות בקבוק.
לאחר שהיינות שהיו בטעימה לא היו בדיוק מה שחיפשתי, פניתי בדיוק לאותם מדפים שלפי תוצאות המבחן שבאתר החנות אני אוהב ובחרתי יין באופן כמעט עיוור. רק הסתכלתי על התוית, ראיתי שהיין איטלקי ובמחיר שאני יכול לעמוד בו ושילמתי.
התוצאה הייתה בדיוק מה שרציתי ובדיוק מה שאני מחפש ביין יומיומי פשוט ולא מתוחכם.
פתחתי את היין אתמול בזמן ארוחת ערב מאוד לא רשמית עם חברים. כמובן שלא ציפיתי ליותר מדי מהיין, בכל זאת יין ב-9 דולר.
היין נכנס לקטגוריית Juicy שלפי חנות נמצאים בה יינות ישירים, לשתייה מיידיתו פירותיים. וזה גם בדיוק מה שקיבלתי.

 IL BORGO MONTEPULCIANO D'ABRUZZO 2005
ליין צבע יפה. סגול כהה אטום במרכז שהופך לאדום לכיוון הקצוות. גוף בינוני.
ארומות של דובדבנים, מעט פלפל שחור. בפה היין מתפרץ עם פירותיות וממלא את הפה בחמצמצות נעימה ואופיינית לענב המונטפוליצ'יאנו. 10 דולר כולל מיסים. יין נהדר בשביל כל כך מעט כסף.
Il Borgo 2005

אני פשוט שמח שהחנות והיין שלה עמדו בציפיות שלי. חנות מושלמת למי שלא מחפש מותג יין אלא פשוט יין שקולע בול לטעם האישי שלו.

אתם זוכרים שבוע שעבר את הפוסט על ה-18 שעות מאחורי הבר. איכשהו מצאתי את עצמי שוב פעם באותו סיטואציה ושוב 18 שעות מאחורי הבר.
בפרץ יצירתיות הכנתי כמה דברים שגרתיים יותר ופחות אבל בסופו של דבר מאוד מעניינים והם עברו את המבחן הכי חשוב, הלקוחות הזמינו עוד.
אז דבר ראשון סוף סוף יצא לי להכין את ה-ZENTINI. מרטיני מהליקר תה ירוק. התוצאה ממש טובה ולמרות פשטות הקוקטייל.
2 וודקה
1 ליקר ZEN
לנער ולהגיש בכוס מרטיני עם תיון תה ירוק.

הייתה שלישיית בנות שרצו שאט של משהו שהם לא שתו מעולם. החלטתי להכין להם משהו ששמעתי עליו בעבר אבל לא יצא לי להכין גם בגלל שאין לי מושג מה הכמויות. השאט נקרא Lemon Cheesecake אבל אין לו שום קשר לעוגת גבינה.
ספלאש נדיב של אבסולוט ציטרון
30 CC פרנג'ליקו
לנער קלות ולהגיש בשאט.
באמת דבר טעים ולא שגרתי.

לאחת הבחורות הכנתי טוויסט של קוקטייל שהכנתי לבחורה אחרת שבוע שעבר (זוכרים את מליסה?).
הקוקטייל הורכב מפרנג'ליקו, ליקר קקאו כהה, אמרולה (בייליס קרמל במקור), מעט וודקה וחלב.
לדבריה "בדיוק הדבר שחיפשתי לשתות הערב".

שולחן של 4 נשים מבוגרות קראו לי אליהן וביקשו שאני אכין להן פלירטיני. קוקטייל ששמעתי עליו אבל שום לא היה לי מושג איך להכין. לאחר בירורים קצרים מסתבר שהוא די מעניין:
0.5 וודקה
0.5 מיץ ליים
1 מיץ אננס
לנער לכוס מרטיני ולהרים עם שמפנייה עד הסוף.
אם יש קוקטייל אחד שתזכרו מהרשימה הזו כדי שזה יהיה זה.

לסיום, ביקשו ממני מאי טאי. המאי טאי שלומדים להכין בארץ והמאי טאי האמריקאי שונים לחלוטין. שלא לדבר על המאי טאי כמו שהוא באמת צריך להיות.
אילתרתי משהו מהראש:
2 רום מיושן (5 שנים)
0.5 מיץ ליים
ספלאש אמרטו
0.5 מיץ אננס
לנער להייבול עם קרח ולסגור עם גראנד מרינייה בהצפה. לא ממש מאי טאי כמו שהוא צריך להיות אבל כמו כל קוקטייל, המבחן הוא האם הלקוח מזמין עוד אחד. הוא (כן, הוא. לא היא) הזמין עוד שלושה.

למי שלא מעודכן במזג האויר בניו יורק, שזה בערך 99% ממי שקורא את הבלוג הזה, אז יורד פה גשם כבר שלושה ימים ברציפות. מה שאומר שאף אחד לא יוצא מהבית. מה שמוביל לזה שמאוד משעמם במסעדה בבוקר.
מה עושים כשמשעמם? טועמים יין כמובן.
רשמים על טעימה השוואתית בין 4 מרלו שונים (2 סיינט אמיליון, 1 בורדו בלי ייחוס וקליפורני) יבואו בהמשך.