יין אחד. יחיד. ומיוחד.

טוב, לא אחד, יש עוד שניים בדיוק כמוהו בארון.
אבל כמו שאומרים, תמיד זוכרים את הפעם הראשונה…
לא זו לא הפעם הראשונה שאני שותה שאטונף דו פאפ. יש לי די הרבה נסיון עם האפלסיון הזה.
זו הפעם הראשונה שאני שותה יין בגיל כזה.
רציתי לחכות עוד שנה, שהיין יהיה בגיל מצווה אבל אין לי איך לאחסן אותו בצורה ראויה וחבל על היין.
לא כל יום מקבלים 3 חצאי בקבוקים משנת 1995. רק לקרוא את המספר על התוית. בשנת 1995 הייתי בן 12. היין הזה בן 12!

ב-1995 נחתם הסכם ביניים על יהודה ושומרון, ארגון חדש נודע לעולם. אל קעידה שמו. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל, נרצח. אלו רק מקצת האירועים שאני שולף מהשרוול.
Comte De Lauze, Chateaunaf Du Pape, 1995
איך היה היין? מוזר. ממש ממש מוזר ודי מאתגר.
הצבע שלו נעלם. אדום הוא כבר ממש לא. יותר לכיוון החום-כתום. אטום ועכור במרכז וכתמתם בקצוות. מגניב דוקא.
בהרחה ראשונית הוא מריח בדיוק כמו הפורט שנמצא על המדף. מתקתק. ריח חזק של חבית ועץ. אין מה לדבר בכלל על פירותיות.  אחרי זמן מה מרגישים שהוא נפתח ומתחיל להתעורר. בכל זאת הוא היה בבקבוק איזה 10 שנים.
לקח לו בערך שעה וחצי להגיע לרמה שאני קורא לה "יין שנשם מספיק". לא שלא נהניתי ממנו עד כה, אבל זה היה יותר לצורך לימודי מתוך ידיעה שלא זה היין אותו אני אמור לטעום.
הריח של הפורט לא ממש עבר אלא פינה מעט מקום לשאר ארומות של פירות מבושלים ומסוכרים. בעיקר שזיף ואפרסק. איזכורים (ממש מאחורה מאחורה) של פלפל לבן ומעט מוקה. אני מוצא את עצמי מסובב ומריח ומסובב ומריח בשביל לנסות ולהבחין בניואנסינים קטנים שהיין שולח ואני משתדל לקבל. חושב ומנסה למצוא כל פרי ותבלין שאי פעם זיהיתי ביין אדום ובמיוחד אדומים מעמק הרון. לא קל היין הזה. אפילו קצת גדול עלי. עכשיו שאני חושב על זה, יכול להיות שהוא מקולקל או עבר זמנו ואני בכלל לא מבחין בכך. אבל אם עד לפני חודש היינו מוכרים אותו, כנראה שכוחו עדיין במותנו.

גם בפה היין מתחכם. טנינים "לעיסים". ממש בא לתת ביס לפה של עצמי. בפה אין כל זכר למתיקות שהייתה באף.
משאיר טעם של עוד. פשוט ככה. מעבר לזה לא יודע איך לתאר אותו. אני אוהב!
מדבריה של אחותי: "בא לתת ביס לצדדים של הלשון".

שלוש שעות מהפתיחה:
הארומה שהזכירה לי פורט די נעלמה. פינתה מקומה לעוד פירות מבושלים. הפעם התווסף גם משמש לחגיגה. התגלו ניחוחות עור והפלפל הלבן התחזק.
החלטה שהחלטתי זה עכשיו: אני שומר בקבוק אחד לחזרה לארץ. יקרה לו מה שיקרה לו. אם יום אחד אני אפגש עם חלק האנשים שקוראים את הבלוג הזה, זה היין שאני רוצה להביא למפגש הזה.

לאחר חשיבה עמוקה וניתוח בראש של היין, הגעתי למסקנה שהיין עייף. אולי כוחו לא במותנו כמו שחשבתי מקודם.
אני אשתדל להשיג את אותו היין משנת 99 ואערוך טעימה השוואתית. עד אז יש לי עוד שני בקבוקים כאלה לשתות.