כל אוהב, חובב ומסמפט יין חייב לשבת בשיעור של קווין זריילי. זו פשוט חוויה שאין כמותה לשמוע את אחד האנשים החשובים בתעשיית חינוך היין מרצה, וכשמשלבים אותו עם ייננית מוכשרת ועם הטופ של הטופ מיינות קליפורניה התוצאה היא ערב בלתי נשכח.

הוזמנתי לגמרי במקריות (ובחינם. הפסדתי שיעור בשביל זה) למה שהוגדר כ-Master Class בכיכובו של זריילי והייננית הראשית של היקב והאחראית על סדרת הפרייבט קולקשן מאז 1978, ג'נביב ג'נסנס.

ג'נביב הגיע לקליפורניה לאחר שסיימה לימודי ייננות בבורדו ורצתה לייצר יין באיזור שלא יגביל אותה עם חוקים נוקשים ומסורת ארוכת שנים, ובאותה תקופה קליפורניה הייתה בדיוק מה שהיא חיפשה, במיוחד לאחר ההלם שעולם היין היה שרוי בו לאחר התוצאות של תערוכת היין בפריז (צריכים תזכורת?)

הטעימה נעשתה בחדר (יותר כמו אולם אירועים) בקומה השניה של מסעדת Maloni and Porcelli, אחת ממסעדות הסטייק האוס המכובדות במנהטן.
השיעור כולו היה מחווה לרוברט מונדבי. קצת קשה לי לקרוא לזה שיעור מכיוון שלצידי ישבו Master of Wine ו-Master Sommelier ממסעדות יוקרה ומבתי המכירות סות'ביס וכריסטיס.
אפשר לאהוב או לשנוא את מונדבי, אבל אי אפשר להשאר אדיש לאור מה שאדם אחד עשה לתעשיית היין המודרנית.

לאחר קבלת פנים ושטיפת גרונות עם הפומה בלאן ריזרב 2006 (עוד המצאה של מונדבי) התחילה ההצגה.
עשרה בצירים, בסדר יורד, של רוברט מונדבי קברנה סובניון ריזרב.
התחלנו מהבציר שבו ג'נביב ג'נסנס התחילה לעבוד ביקב, 1978 ואחד הבצירים האחרונים בהם מונדבי בעצמו היה אחראי באופן ישיר על יצור היין.
אל תצפו לרשמי טעימה על היינות, לא לקחתי רשמים ואני בטח לא זוכר אותם. המטרה הייתה לטעום להעריך ולכבד את פועלו של מונדבי.
רק אומר שהיין חי ויכול להחזיק מעמד עוד עשר שנים בקלות. אחרי 30 שנים בבקבוק הקברנה הקליפורניים המפלצתיים שנמזגים בקומה מתחתינו מחווירים לעומת יין שהתישן בצורה כל כך אלגנטית. חוויה בכוס.
לאחר מכן הגיעו בצירים קצת פחות מרגשים כמו 1989, 1994 ו-1996.  כולם טובים, פשוט לא מרגשים.
1997 כבר מביא בשורה אחרת. לאחר מכת פילוקסרה (שוב) נשתלו הכרמים מחדש וכרם הדגל של היקב, To Kalone, נוקה מזנים לא קשורים כמו שנין בלאן ונשתל כמעט בכולו קברנה סובניון עם אחוזים קטנים של קברנה פרנק ומרלו.
בניגוד לאמונה הרווחת, כרמים צעירות מסוגלות לתת פירות איכותיים ביותר, ראה מקרה Stag's Leap Wine Cellar בציר 1973, וזה גם המקרה עם בציר 1997. תנו לו עוד 30 שנים בבקבוק וגם ה-1978 ישתחווה בפניו.
אחריו באו והלכו 1999, 2001, 2003, 2004 וקינחנו ב-2005. שלושת האחרונים היו היחידים שנמזגו מדיקנטר והתפלאתי שלמרות גילם הצעיר הייתי שותה אותם בכיף עם איזה סטייק טוב, אבל קצת עצוב שלא היו הבדלים גדולים ביניהם, אבל זו קליפורניה ואין יותר מדי מה לעשות.

היה ערב ארוך ומהנה. את הדרך השונה והשיטה הכמעט ייחודית בה זריילי טועם יינות אי אפשר להעביר דרך בלוג. זה לא שהוא המציא את הגלגל מחדש, פשוט הפך אותו ליותר נגיש ופשוט מצד אחד ומספיק מפורט כך שמאסטר אוף ווין עדיין מוצא אותו מעניין, במיוחד עם הוא הוציא 325$ על כרטיס.

כל כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב עליהם, כל כך מעט מקום בבלוג, שלא לדבר על זמן…

אז דבר ראשון מגיע לי מזל טוב. עברתי את הקורס בהצטיינות יתרה בציון הכי גבוה שאפשר ובקרוב אני מתחיל בלימודי תעודה (Diploma) כדי להיות באמת מדופלם.

האירוע הבא הסב לי הרבה כבוד. לא כל יום פוגשים אישיות חשובה בעולם היין, ומכיוון שאת רוברט מונדבי כבר לא יצא לי לפגוש נאלצתי "להסתפק" במייקל, הבן שלו, שהגיע לארוחת ערב ידידותית עם שני מנהלים בכירים בחברת השיווק של היינות שלו.
מעבר לשותפות באמפרייה המשפחתית, מונדבי הוא נשיא חברת Folio המייבאת יינות מכל רחבי העולם שמרכיבים חלק ניכר מרשימת היינות שלי. מייקל וחבריו כמובן שתו את היינות שלו, אלבריניו 2006 של פילבואה שהוא האלבריניו הכי זול והכי טוב שיש לי ברשימה (42 דולר) וקלו דומיניק 2004 מפריורט (105 דולר), שעד אתמול היה הפריורט הכי טוב שטעמתי (פרטים בהמשך).
בקברנה סובניון ריזרב של היקב המשפחתי הוא לא נגע, רק התרשם שיש לי את בצירים 97, 99, 2000 ו-2001 (200-250 דולר).
כמובן שקיבלתי הזמנה לבוא לבקר בנאפה (באביב) ובכל יקב שהוא מיבא מרחבי העולם (מתישהו, רק לא בקרוב).

שלישי בצהריים. העיר מתרוצצת בקצב שרק היא מסוגלת לו. חם. לח. דביק.
אז אני שואל, מה יותר מתאים מללגום קרוג רוזה בבראנץ' אמצע השבוע במסעדה איטלקית? כי זה בדיוק מה שעשיתי. טעימה של מואה הנסי אסור לפספס.
אי אפשר ישר להתחיל עם קרוג, אז שטפתי את הקורנפלקס מארוחת הבוקר עם מואה שנדו מבציר 2000, גם הרגילה וגם הרוזה.
אחר כך התפניתי לאדומים. קברנה סובניון ממערב אוסטרליה, מלבק מכרמים מובחרים במנדוזה, שאטונף דו פאפ, Cheval der Andes (שיתוף פעולה בין שבאל בלאן ל-Terrazas de Los Andes) ועוד כמה ששכחתי את שמם ויש סיבה לכך.
התותחים האמיתיים חיכו בחדר האחורי.
התחלתי עם Monsanto Il Poggio, קיאנטי קלאסיקו כמובן, שהוצע בחמישה בצירים שונים, מחמישה עשורים שונים!
ה-1968 כבר היה עייף. החמיצות כבר לא ממש שם, הטנין כבר מזמן עזב, רק ריח לא מובן שהזכיר לי בראוניז ויין שמתפרק בכוס אחרי שלוש דקות בדיוק. קצת מאוכזב המשכתי ל-1977. סוכר חום (?), קרנברי, החמיצות שם, הטנין שם והוא די קטיפתי.
היין חי! אפשר להמשיך לטעום…
ה-1982 היה כוכב הטעימה. הצבע עדיין אדום בריק יפה, דובדבנים בברנדי, עלי תה, חמיצות ערה, טנין מורגש אבל לא מפריע, סיום שוקולדי מתקתק ושישה בקבוקים בדרך לרשימת יינות שלי.
את ה-1997 טעמתי כי מזגו לי לכוס, אני כבר הייתי חסר סבלנות להגיע לשולחן הבא בתור, אבל אם מזגו חייבים לטעום לא?
עור, עלי תה, דובדבנים חמצמצים, פטל. נו יופי. מה מעניין אותי יין בן 11 אחרי ה-1982? על ה-2001 ויתרתי.
ברולו וברברסקו. אין צורך להוסיף דבר. Ceretto הוא היקב, הכפרים מוכרים, הענב מוכר, עכשיו רק נותר לראות מה אנשי היקב יודעים לעשות. מהסתכלות על הבצירים כבר הבנתי שאני אצטרך לאסוף את השיניים שלי מהרצפה בסוף האירוע. למרות שהיו שם ברברסקו מבציר 98, אין שום סיכוי שה-2003, 2004 וה-2005 אפילו קרובים להיות מוכנים לשתייה. אבל אין ברירה לא?
הרבה על היינות אין לי מה להגיד. ה-2004 מראה יכולות טובות מה-2001  וה-2003 וה-2005 די דומים, רק בהפרש של שנתיים אחד מהשני. אחרי היין השני גם ככה לא הפה כבר גמור ואי אפשר לטעום כלום. החמיצות והטנין של היינות לא ריחמו עלי ונאלצתי לברוח למים ולאכול מה שהרס את הפלאט עוד יותר. היינות צריכים זמן, והרבה ממנו.

שבוע וחצי עבר. אני עדיין כותב את הפוסט הזה פה ושם, אבל מתווספים עוד יינות ואירועים מעניין לכתוב עליהם. אז ממש בקצרה:
טעימה של 8 יינות של Laroche ב-11 בבוקר, ממש במקרה (הסוכן עצר לקפה ואני במקרה הייתי במסעדה). כולל גראן קרו כן?
טעימת הפורטפוליו השנתית של מרטין סקוט. הטעימה הסתיימה בשש בערב, אני הגעתי בחמש וחצי. רצתי בין השולחנות מחפש את היינות הטובים ביותר והיקרים ביותר שאפשר למצוא. נתקעתי מול השולחן של מונטילי. בין היתר:
DEux Montille Soeur et Frere (Montagny Blanc Les Coeres 2006, Pernand Vergelesses Blanc Sous Fretille 06)
Domaine de Montille (Beaune 1er Cru Les Greves, Volnay 1er Cru Les Taillepieds 2006)
Domaine Leflaive( Mersault 1er cru, Sous le dos d'Ane 2006)
Chateau de Puligny-Montrachet (Chassagne Montrachet 06, Nuits Saint George Clos des Grandes Vignes 06)
Domaine Michel Gros (Vosne-Romanee 1er Cru Clos des Reas, Monopole 2006)
אלה היינות החשובים שטעמתי והשלמת חוסרים לא קטנה במאגר הטעימות שלי. לצערי בחצי שעה אפשר לטעום הרבה מאוד יינות, אבל אי אפשר להעריך יינות כמו שצריך וליינות של היקבים האלו מגיע יותר.
כולם תינוקות, אבל לכולם עתיד מבטיח ביותר.

מה עוד אפשר לספר?
שלשום התחלתי לימודי תעודה. יהיה בסדר.
עוד אירוע יחצני של קטל 1. אחלה וודקה. זהו.
היום אני מוזמן להשקה של הוויסקי החדש של גלנמורנג'י. יקח שבועיים שלושה עד ששוב יהיה לי זמן לשבת ולכתוב אבל תזכרו שאני חייב לכם רשמי טעימה.
שבועיים וחצי לקח לי לכתוב את הפוסט הזה. הגיע הזמן שאני אסיים אותו אבל אני עדיין מרגיש שיש משהו אחד חשוב ששכחתי. כנראה שזה לא עד כדי כך חשוב.

כבר אין דרך חזרה. שילמתי. על הכל.

ב-9 לספטמבר זה מתחיל. לימודי תעודה של שנתיים בעולם היין.

שיהיה לנו בהצלחה. קל זה לא הולך להיות.

איזה כיף להיות סומלייה!
אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם זה שאני לא צריך לרוץ לטעימות בכל רחבי העיר. אני פשוט מרים טלפון לסוכנים והם מגיעים עד אלי בשעות שנוחות לי. אבל לפעמים שווה לצאת מהמסעדה בשביל לטעום יינות, במיוחד אם מישהו אחר משלם על זה.

ביום שני בבוקר קיבלתי ס.מ.ס שאומר לי להגיע ביום רביעי  למסעדת Del Posto לארוחת צהריים מיוחדת.
לא ממש ידעתי מי ומה, אבל אם אומרים לי להתיצב לארוחת צהריים במסעדה של מריו בטלי, אני מגיע בלי לשאול שאלות.
המטרה הייתה לטעום את היינות הגבוהים של פרסקובלדי.
את היינות הפשוטים טעמתי כבר בברבוניה (המסעדה שבה אני עובד) שבוע שעבר וחוץ מהסובניון של Attens לא התלהבתי במיוחד.
על מנת לטעום את היינות הכבדים של היקב התאספנו מספר סומלייה (סומלייה-אים?) וקניינים בדל פוסטו על מנת לטעום את היינות בשיתוף עם הסומלייה של המסעדה עצמה, נציג היבואן ונציג חברת השיווק.

לאחר קבלת פנים קצרה והיכרות התישבנו לשולחן והיינות התחילו לזרום, לא לפני שהונחה על השולחן מה שנבחרה לסלסלת הלחם הכי טובה בעיר לשנת 2007.
היין הראשון היה Cicinis, Attens, Collio 2005.  גפנים בוגרות, 80% סובניון, מעט פינו ביאנקו והשאר מה שנקרא בתרגום מאנגלית "בלנד שדה". אמנם יין איטלקי, אבל הכרם עצמו נמצא מעבר לגבול, בסלובניה. הכרם מוגדר כ-Virtualy Organic. אין חותם רישמי על כך שהוא אורגני אבל אין שום צורך להשתמש במדשנים או ריסוסים שונים.
מה שיפה ביין זה שכולו הותסס בחביות, רובן צרפתיות ומעט סולבניות, מה שנותן ליין את כל הארומות הטיפוסיות לסובניון יחד עם ארומות של לחם קלוי וחמאתיות שמשתלבות עם הטרופיות והחמיצות המאוזנת. 24$ לבקבוק ואני עדיין שוקל אם לקנות או לא לקנות. את ה-Attens הרגיל כבר קניתי.

את המנות הראשונות (סלטים קיציים, גבינות עיזים מדהימות, פסטה וראגו בולונז ושאר ירוקים) ליווה ה-Benefizio.
98% שרדונה מטוסקנה. Pomino DOC. שני האחוזים הנותרים הם בלנד שדה שרובו מורכב מטרמינר. לא טעמתי בצירים קודמים אבל בבציר 2006 ויתרו לחלוטין על התסיסה המלולקטית והתוצאה מדהימה. היין מרגיש כמו פוליני מונטרשה צעיר אבל ברבע מחיר. היין נותר בכוס לכל אורך הארוחה וכל פעם שחזרתי אליו הוא השתנה עד שנעצר על ארומה של פופקורן. 25$ לבקבוק.

לפני שהגיעו המנות העיקריות והאדומים העיקריים טעמנו בזריזות את הבורדו בלנד של , Montesodi, Mormoreto 2005.
קברנה-מרלו-קברנה פרנק-פטי ורדו. לא לקחתי רשמי טעימה מדויקים אבל פויאק הוא לא. יש בו יותר עדינות מרגו-אית ואין ספק שהוא צעיר עוד זמן בבקבוק על מנת להחליט מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה גדול.

העיקריות הגיעו (אל תשאלו, לא כשר… אבל מזה טעים) ואיתם גם היינות הגדולים, אבל לפני היינות, מילה על הכוסות.
בדל פוסטו משתמשים בכוסות עבודת יד בעיצוב של אלק מוביה, המנהל הנוכחי של יקב מוביה. כמו הכוסות בורדו מסדרת סומלייה של רידל, רק יותר יפות. אפשר להכניס 4\3 פנים לתוכן ולמרות שהן דקיקות יש להן משקל טוב וכמובן שהן מאפשרות לסחרר את היין כמו שאף כוס אחרת לא מאפשרת. חוויה!

שני בצירים של Montesodi מרופינה נמזגו לכוסות. 2001 ו-2005. ה-2005 הוא בדרגת ריזרבה מכיוון שהוא זכה לעוד 6 חודשיי ישון במרתפי היקב. ה-2001 היה בונוס כי כבר אי אפשר להשיג אותם בארה"ב אבל הוא נמזג כדי להראות שיהיה ל-2005 מה להציע בעתיד.
שניהם היו ביישנים בחמש דקות הראשונות אך לאחר מכן התעוררו ולא סתמו את הפה לשניה. כמו בחיים, הבוגר אמר דברים לעניין, מאופק ואלגנטי יותר. עור, זיתים ופירות אדומים בשלים. הצעיר מתנהג כמו צעיר. מתרוצץ ללא מנוחה ממקום למקום ולא ממש סגור על מה שהוא רוצה לעשות. פטל, דובדבן שחור, וניל, טבק, מוקה, הכל בא והולך וחוזר ושוב הולך ושוב חוזר. כרגע הגיל והנסיון מנצחים את הנעורים, אבל כמו בכמעט כל דור, סופו של הצעיר להוכיח שהוא יותר טוב מאבותיו, רק תנו לו קצת זמן.
32 דולר לבקבוק של 2005.

אוכל כבר לא נשאר בצלחות, אז בזמן שאנחנו מחכים לקינוחים (המעולים) ולקפה (המזעזע) טעמנו עוד שני יינות.
Lamaione, Montalcino Merlot מבצירים 2004 ו-2003. לשניהם ציון של 94 נקודות מווין ספקטטור ומחירים בהתאם.
הפה כבר עייף ועמוס בטעמים, אבל אחרי הכל התכנסנו לצרכי עבודה אז חייבים לטעום ולהעביר חוות דעת כלשהי.
ה-2003 עמוס תבלינים ושזיף שחור. עדיין טאני ובעל חומציות חדה. למרבה הפלא ה-2004 לא שונה בהרבה. עשן, פירות כהים, כמעט מבושלים, חומציות גבוהה, טנינים קשים וסיום שמשאיר לך את הפה יבש יותר מהסהרה באמצע הקיץ.
אולי זו הייתה השעה, אולי זה אני, אולי זה האוכל, אבל אני לא הבנתי על מה כל הבלגן.

אז מה היה לנו?
שלוש שעות, שני לבנים, חמישה אדומים, ארוחת צהריים של שלוש מנות במסעדת שלושה כוכבים, 4 סומלייה בחליפות ועוד אחד עם ג'ינס ונעלי אול סטאר (נחשו מי…). מזל שלפחות לבשתי חולצה מכופתרת (מחוץ למכנסיים).
כבר ציינתי כמה אני נהנה מהעבודה שלי?

מוזר איך שלפעמים פרטים קטנים לגבי החיים שלנו מתחבאים באיזו פינה נסתרת במח וצריך שמישהו אחר יחפור שם ויגלה אותם.

אחרי שבוע בלי שינה, כשהדיאטה שלי מורכבת בעיקר מפיצה (בצק דק כמובן), קפה נמס לא טעים במיוחד וקורנפלקס עם המון סוכר, סוף סוף סיימתי את הקורס יין.
לפני הפסיכומטרי לא הייתי לחוץ כמו שהייתי לחוץ לבחינה הזו. בכל זאת כמות מגוחכת של חומר לימודי דחוסים לתוך ארבעה וחצי חודשים. התחיל רגוע בגישת ה"יהיה בסדר" הכל כך ישראלית והסתיים בהאנגובר אחרי החגיגות שאחרי.
אז מה היה לנו שם?
אחרי המפגשי למידה, כמו חובבי יין אמיתיים, סיימנו לפחות בקבוק בערב. אמרונה, שמבול מוסיני (ניקולס פוטל, 2004), קברנה קליפורני (כמעט תמיד טוב), סובניון בלאן ניו זלנדי (תמיד טוב), שנין בלאן דרום אפריקאי (מה הם חושבים לעצמם שם?), ריזלינג גרמני (ריינגאו, כרם יחידני, בציר 1990) ועוד ועוד. הכל מהכל. בהתחלה כתירוץ, "זה לצרכי לימוד", ואחרי זה סתם כדי לשחרר קצת לחץ.
הימים התארכו, הלילות התקצרו, הגעתי לבחינה עם ידיים רועדות ויצאתי אחרי שעתיים וחצי עם חיוך מאוזן לאוזן.

הטעימה העיוורת הייתה קלה בצורה מעוררת חשד, את ה-50 שאלות האמריקאיות סיימתי תוך רבע שעה וגם בשאלות הפתוחות לא ממש נתקלתי בקשיים אמיתיים, ככה זה ככשואלים על צרפת, שמפנייה ואיטליה ולא על בולגריה, רומניה ויוון. השאלת חיבור לוקחת זמן והיא תמיד קשה, לא יעזור כלום.

ואז התחילו החגיגות.
בקבוקים נפתחו בזה אחר זה.
רשימה זריזה:
וו קליקו רוזה
Chablis, Domaine Laroch, 2004 (שני בקבוקים)
Pinot Noir, Rozak Winery, Santa Rita Hills, California
Chassagne Montrachet, Domaine Ramonet, Burgundy, France, 1998
Saint Emilion, Chateau Puy-Blanquet, Bordeaux, France, 2005
ועוד איזה שיראז אוסטרלי מודרני ומוחצן. איפשהו בכל הבלגן הזה (והיה בלגן) היה גם שוט מיותר של ג'יימסון (איזו טעות…). התוצאה כאמור, האנגובר.
התוצאות האמיתיות יגיעו עוד 8-12 שבועות (לוקח ליונים הרבה זמן להעביר דואר לצד השני של האוקיאנוס וחזרה).

אז מה הוא הפרט הקטן עליו דיברתי בתחילת הפוסט?
שבדיוק לפני שלוש שנים, 23.6.2005, התקיימה בהאנגר תל-אביבי הבחינה המסכמת של קורס ברמנים מספר 1313 שכלל את עבדכם הנאמן. בדיוק השבוע מלאו לי שלוש שנים בצד הנכון של הבר כמו שאני אוהב לקרוא לו.
הרבה מים זרמו בירקון ובהאדסון בשלוש שנים הללו, והנה אני עומד שוב באותה סיטואציה, רק שהפעם אני עובר מבחירה מלאה לצד הלא נכון של הבר.
החליפה נקייה וחלקה, ככה גם הפנים שגולחו למשעי. העניבה נשארה בארון.
אני סומלייה מהדור החדש. בלי חליפת שלושה חלקים ועניבה, פנים חמורי סבר וגישה שדוגלת בחינוך הלקוחות למה שנכון ליין ולא בהכרח לארוחה ולחוויה.
סומלייה עם חולצה קצת פתוחה שחושפת קצת שערות חזה, ג'ל בשיער וחיוך על הפנים. סומלייה שבא לעזור ללקוח ולהעשיר את החוויה שביין ובאוכל במקום ללמד אותו מה נכון ומה לא נכון. סומלייה שבא להראות שיין זה לא דבר מפחיד כל כך ומתלוצץ עם לקוחות. ככה לפחות אני מקווה להיות.
עוד שעתיים משמרת ראשונה ואני שוב לחוץ, אבל כמו שהוכחתי לעצמי לא רק השבוע, אני בשיאי כשאני תחת לחץ.
אני כבר לא יכול לחכות.

יותר מדי אירועים, יותר מדי טעימות, יותר מדי עבודה, יותר מדי לימודים. אין זמן לכתוב על כולם, ובמקרה יש לי זמן לכתוב עכשיו.
אז בין טעימות פורטפוליו של יבואנים מצרפת, איטליה, יוון, גרמניה, ליקרים, וויסקי ובירות החלטתי לכתוב דוקא על הטעימה הכי מצומצמת.

נתכנסנו כולם בלאונג' של הסוהו גרנד, וכשאני אומר כולם אני מתכוון להרבה גברים בחליפות, שתי נשים בחליפות, שתי מלצריות יפייפיות, סוכנת יין אחת, יינן אחד, ורק אני בג'ינס, טי שירט ופנים שכבר שבוע לא הרגישו מגע תער.
היינן הוא Kim Crawford מיקב שקרוי על שמו בניו זילנד.
היינות כולם שייכים לסדרת העל של היקב, Small Parcels שמה. כל היינות מגיעים מכרמים יחידניים מכל רחבי ניו זילנד וכולם מיובאים בכמויות מינוריות (אזור ניו יורק קיבל 60 ארגזים מכל יין. ארגזים של 6 בקבוקים כל אחד).
רק חבל, וזה חבל מאוד גדול, שכל זה לא ממש נותן ערובה לאיכות.

התחלתי עם שני היינות ממרלבורו, איזור הגידול שהעלה את ניו זילנד למפת היין העולמית. מרלבורו ממוקם בצפון מזרח האי הדרומי, כשהרים ממערב מגינים עליו מהזרמים הקרים שמגיעים מאנטרקטיקה.
הראשון שטעמתי היה הריזלינג מבציר 2005 ,SP Anderson Vineyard, Bone Dry כמו שקוראים לו ביקב, כל זאת בזכות סוכר שיורי של 1.4 גרם לליטר. והוא אכן יבש.
הרבה לימון וליים באף בלי יותר מדי סיבות להתרגש מהפה. לי הוא הזכיר סאקה יבש. אם הפה היה מקיים את מה שהאף מבטיח, אולי בעזרת יותר סוכר שיורי אז היין היה קצת יותר טוב. כצפוי מריזלינג האסידיות הייתה גבוהה, אבל שוב, גבוהה מדי בלי סוכר שיאזן אותה.
לסיכום: הריזלינג היבש יבש מדי!
91 נקודות מרוברט פרקר, למקרה שזה מעניין מישהו.

המשכתי לסובניון בלאן בתקוה שהוא יציל מעט את המצב. מכיוון שהכרם נטוע על חורבות בסיס חיל האויר האמריקאי מימי מלחמת העולם השניה, היין קיבל את השם הכה מבטיח Spitfire. הבציר הוא 2006.
אש הוא לא ממש יורק, אבל גויאבה בהחלט יש והרבה ממנה. ברקע אפשר למצוא מאפיינים זניים יחד עם פסיפלורה, אשכולית ואננס. עשיר ביותר בפה עם חמיצות שמפילה אותך לקרשים, אבל במובן הטוב של המונח.
ההסתיגות היחידה שלי מהיין היא המחיר, שביחס לסובניון בלאן הרגיל של היקב (40 דולר אצלי ברשימה) מהווה תמורה הרבה יותר טובה.
לסיכום: יקר מדי.

ממשיכים צפונה, לאי הצפוני ולכרמים שסובבים את Gisborne. בתור חובב טריויה שמחתי לדעת שמדובר בכרמים המזרחיים ביותר בעולם והכי קרובים לקו התאריך הבינלאומי ולכן הם הכרמים הראשונים בעולם שזוכים לשמש של יום חדש, כל יום מחדש.
השרדונה מגיסבורן זכה לשם Kim's Favorite, השאלה היחידה שיש לי לשאול היא: למה?
שרדונה הוא ענב שמשקף בצורה פנטסטית את הטרואר בו הוא גדל, לכן אני אוהב לטעום שרדונה שונים מרחבי העולם.
על כן יש לי רק שתי מילים להגיד על השרדונה הזה: חוסר אחריות.
אני אסביר.
היינן לקח כרם מובחר, ענב אציל, תנאים אופטימלים, שפע טכנולוגיה ביקב עצמו, לכאורה תנאים אופטימלים ליצור יין ענב או לפחות שונה במקצת מכל השאר.
ומה הוא עשה? "תקע" 40% מהיין 6 חודשים בחביות חדשות על השמרים, תסיסה מלולקטית מלאה, ויצא שרדונה כמו כל שרדונה קליפורני שהשוק מוצף בהם ויותר חשוב, השוק שבע מהם. חוסר אחריות כבר אמרתי?
אמנם מדובר פה רק בדעה אישית שלי, אבל זה הבלוג שלי לא? לפחות המחיר לא נוראי.
לסיכום: קליפורני מדי!

אמנם שרדונה הוא הזן השולט בגיסבורן, אבל גם גוורצטרמינר לא חסר שם.
הגוורץ של קים קרופורד מגיע מהכרם של אן וכריס פרקר וקרוי על שמם, Parks LAne והוא מבציר 2005.
הענבים נאספו בחמש קבוצות שונות בהתאם לרמת הבשלות, שיטת הבציר ושיטת היצור. 20% מהתירוש תסס בחביות למשך 3 חודשים ולבסוף 75% מהתוצר נכנסו לבלנד הסופי.
כמה השקעה ביין אחד, רק חבל ששוב, התוצאות לא ממש טובות.
הצבע, לא ממש דומה לצבע של גוורצ. אני מצפה לצבע זהוב אפילו ביינות צעירים ולגוורצ הזה יש צבע של קש חיוור.
האף הוא הדבר היחיד שלא מאכזב ביין הזה ומראה מורכבות רבה עם ורדים, ליצ'י והרבה תבלינים מתקתקים.
הפה? אוי הפה. Medium sweet, חצי מתוק, חצי יבש, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל בלי חמיצות שתאזן את כל הסוכר הזה אי אפשר לשתות את הסירופ הזה. 9 גרם סוכר לליטר זה לא כל כך הרבה, אבל בלי חמיצות זה משתלט על הפה ולא נעים בכלל.
לסיכום: מתוק מדי!
91 נקודות מרוברט פרקר, שוב, אם זה מעניין מישהו.

מהכרמים הכי מזרחיים בעולם עוברים לכרמים הדרומיים בעולם. Central Otago שבדרום האי הדרומי שם הפינו נואר מצא בית ראוי והתוצאות מצוינות.
Rise and Shine Creek 2006 הוא היין הנבחר. 100% פינו נואר מחמישה קלונים שונים (שמות מדויקים יסופקו ע"פ דרישה) שיושנו 6 חודשים בחביות חדשות, בנות שנה ובנות שנתיים.
רובי עמוק משגע, אף נהדר עם הרבה אוכמניות, שזיפים, עץ קלוי ואגוז מוסקט. בפה יש איזון טוב בין פירותיות לעץ הקלוי, הטנינים עדיין חזקים אבל נסלח ליין. הבעיה היא בגל חום שמציף את הגוף ושורף את הפה. 14.5% אלכוהול זה הרבה מעבר למה שהמבנה של היין יכול לסבול והוא קצת מקלקל את החוויה, לא שיש הרבה לעשות בנידון.
לסיכום: קצת פחות אלכוהול והייתי מאושר.

אז מה היה לנו?
הסדרה הגבוהה של יקב יחסית גדול במימדים של ניו זילנד, הרבה אנשים בחליפות, אוכל לא רע, מלון מדהים וחובב יין צעיר שאולי מעביר הרבה ביקורת חצופה על פועלו של אדם אחר, אבל אם אני לא צודק, למה 2008 הוא הבציר האחרון שלו ביקב???

הטמפרטורות עולות והאביב בפתח. העצים בסנטרל פארק מתחילים ללבלב.
בעיני זה אומר שהגיע הזמן לסיים את רוב היינות האדומים שבארון ולפנות מקום ללבנים מרעננים לקראת הקיץ.
משימה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. ואיזה אירוע יותר מתאים לכך מליל הסדר אצלי בדירה?
בהתחשב בעובדה שאף אחד מהאורחים לא מבין גדול ביין ושכשרות היין (תסלחו לי כאן) לא ממש חשובה לנו החלטתי לעשות סדר בסימן Nuits Saint George. ליתר דיוק, חלקות הפרימיר קרו של נואי סיינט ג'ורג', או לפחות השלוש השונות שיש לי.
אם הרוב לא מבינים ביין אז זה לא משנה אם פותחים בקבוקים במאה דולר או בעשרה דולרים, אז למה לא לפתוח את הקבוקים הטובים? הרי יין תמיד יותר טעים כשהוא נשתה בחברה טובה.
פתחתי שני בקבוקים של שרדונה מוושינגטון של יקב Red Diamond כדי שלא יהיה יבש בגרון עד שמתחילים את הסדר (בכל זאת סדר ישראלי) ואז הגענו לתותחים הכבדים של הערב:
Nuits Saint Georege, "En Rue de Chaux", Bernard Ambroise, 2000
"Les Vaucrains", Bernard Ambroise, 2001
"Les Pruliers", Philippe et Vincent Lecheneut 2001
אמנם לא כולם מאותה שנה, אותו יצרן או אותה חלקה, אבל עדיין מרתק לגלות כל פעם מחדש אילו יינות שונים מתקבלים מחלקות במרחק מאות מטרים האחת משניה.
לא לקחתי רשמי טעימה מדויקים (בכל זאת ארוחה עם חברים) אבל אספר שה-En Rue de Chaux היה הנעים מכולם לשתייה עם איזון מושלם בין פירות, מעט חבית ואזכור קל לאנומליות.
ה-Les Vaucrains היה אנומלי מאוד, כבד, עם ארומה שהוגדרה ע"י אחד מהחברים כחזה אווז מעושן. אני מאוד אהבתי אותו אבל הדעות מסביב לשולחן היו חלוקות.
ב-Les Pruliers היה הכבד מכולם. הסובבים הגדירו אותו כיין אלים ומעט מר. אני זיהיתי בו עודף חבית בשביל יין ב-7, מעט מאוד פירות והמון תבלינים. היחיד שהייתי אומר שצריך עוד זמן בבקבוק כדי להתבגר.
המשכנו לעוד שני יינות איטלקיים וקינחנו בבקבוק מוסקטו של רמת הגולן. אמנם הוא לא מוסקטו ד'אסטי קלאסי אבל נאמן מספיק למקור ומשכיח לרגע את ערמות הכלים שצריך לשטוף בסוף הארוחה.

על מנת שאוכל להמשיך את ריקון המקרר מיינות אדומים שלא נועדו ליישון החלטתי להביא בקבוק יין לסוף שיעור ספרד ופורטוגל ביום שני. תכננתי לכתוב פוסט "אמצע קורס" אבל השיעור היה כל כך ארוך, מייגע ובעיקר משעמם שהחלטתי לכתוב דוקא על הרגע היותר מעניין של הערב.
אז אחרי כל ה-Riax Baixas, הפריורטים, ריוחות (גראן ריזרבה משנת 1996), ריברה, Altejano (יין שיוצר בשיתוף עם שאטו לאפיט) וה-Dao נשארנו כמה חברים קרובים בכיתה ופתחתי ולהם יין ישראלי, שידעו שגם בישראל יודעים לייצר יין, ועוד כשר!

היין שנבחר למשימת הייצוג הוא מרלו ירדן מבציר 2000. אני לא יודע אם עוד ניתן להשיג אותו בארץ ובאיזה מחיר אבל כאן בהמנהטן הוא עולה 18 דולר. מחיר זול באופן שערורייתי שגורם לך לרצות לקנות ארגז (אם רק היה איפה לשים אותו).
לאחר הסבר קצר על הגולן, האקלים והאדמה הבקבוק נפתח. אמנם לא ציפתי לכך אבל היין פיתח משקעים. סימן טוב? סימן רע? אתם תחליטו. אנחנו התלהבנו מעובדה זו, אבל יותר התלהבנו מהיין. מרלו שהתבגר בצורה נהדרת עם אף מלא באפרסקים ושזיפים בשלים, זיתים שחורים וניחוחות תבלינים כמו אגוז מוסקט וציפורן. כמובן שכל פרט כזה מנותח אצלנו לרמות הקטנות ביותר והחלטנו שמדובר ביין שהתישן בחביות צרפתיות ברובן, כנראה חדשות (מישהו יכול לאשר את הטענה הזו?).
בפה יש עדיין חמיצות וטנינים עדינים שהשתלבו בצורה מקסימה ביין. אחוז אלכוהול מעט גבוה אבל מורגש רק בחמימות שהוא משאיר בפה יחד עם מעט מוקה (חבית אמריקאית?). מוכן לשתייה אבל מסוגל להתישן עוד, השאלה אם יש לו לאן להתפתח.
5 מתוך 5 אנשים החליטו שמדובר ביין מצוין. אני לא יודע כמה הוא שווה היום בארץ אבל ב-18 דולר הוא עולה על כל מרלו קליפורני בן 8 שאפשר למצוא בחנויות. הוא ללא ספק עולה על הרקנאטי מרלו ריזרב 2000 ששתיתי לפני כמה חודשים שכבר היה בסוף חייו ועצוב שכך.

נראה לי שאני אתחיל מסורת חדשה של להביא בקבוק יין לסוף כל שיעור ולשתות אותו עם אנשים שאפשר לדבר איתם שעות על כל ניואנס לא משנה כמה קטן או בלתי מורגש.
אני לא יודע איזה יין יפתח שבוע הבא, מה שבטוח,אחרי הבחינה עוד 8 שבועות פותחים את השמפניות.