Whisky Fest 2007

10/31/07

 

הייתי בתערוכת והויסקי השנתית של המאלט אדבוקט. זו השנה העשירית ברציפות שהמגזין המכובד עורך את התערוכה ומדי שנה היא זוכה להצלחה גדולה עם עשרות מציגים מכל המדינות המייצרות וויסקי והרצאות בנושאים שונים ממיטב העוסקים בתחום.

115 דולר עלתה הכניסה. למזלי גם בעיר הכי מנוכרת בעולם מצאתי אנשים שאכפת להם ממני והשיגו לי הזמנה לאירוע חינם אין כסף. ומזל שזה היה חינם. לא בגלל שלא הייתי משלם בלי להתלבט בככל, אלא בגלל שבאמת לא נהניתי.מי שקרא את הפוסט על התערוכה הקודמת בה הייתי, Whisky Live, בטח יודע שהייתה תערוכה עשירה, מעניינת, חינוכית ובכלליות מאוד מאוד נהניתי בה. זה ממש לא היה המצב בתערוכה הנוכחית.

יש הרבה סיבות למה לא נהניתי מהתערוכה. הראשונה היא הגודל לעומת הצפיפות.

כשאנשים משלמים 115 דולר לכרטיס מצפים לקצת יותר מרחב תנועה ואולי, השם ישמור, גם אפשרות לדלות קצת מידע על הויסקי מהמטעימים בתערוכה. כל זאת לא היה אפשרי עקב כמות האנשים והצפיפות בין דוכני הטעימה. הייתי מראה לכם תמונות אבל הם יצאו כהות מדי.

אולי הסיבה שבגללה גבו 115 דולר לכל כרטיס (155 לכרטיס VIP) היא שהטעימות היו חופשיות. בתערוכה הקודמת היו דירוגי מחיר לכל וויסקי ע"פ שנות היישון אבל היה יותר מבחר מכל ויסקי ונמזגו מנות יותר נדיבות. מה גם שרוב המטעימים לא דרשו את שוברי הטעימה.

עכשיו נגיע לסיבה העיקרית שבגללה לא נהניתי.
מאז התערוכה הקודמת טעמתי עשרות ויסקים, בעיקר סינגל מאלט מסקוטלנד. את רוב הוויסקים בתערוכה טעמתי בעבר בכל מיני הזדמנויות, בעיקר בברנדי לייבררי, וגם מבחר גדול לא היה (הכוונה למבחר וויסקים מכל מזקקה שונה). הויסקי הכי מבוגר שאני מצאתי היה הגלנפידיך 21 שלא מצאתי אותו מהנה או מעניין במיוחד.

האם באמת יכול להיות שאין שום דבר בכל התערוכה שיכול לרגש אותי? לחדש לי משהו בעולם שכנראה הוא לא גדול כמו שחשבתי?

בכל זאת טעמי כמה דברים, אך מרוב שעמום, וגם קצת התבאסות על האירוע לא טרחתי לרשום רשמי טעימה מסודרים. דוקא בתחום הזה התערוכה הייתה הראשונה בה קיבלתי ספרון רשמי טעימה עם כל המזקקות לפי סדר הופעתם בתערוכה. דוקא אותו שכחתי שם.

אני מניח שעל כך כל מה שנותר לאמר זה כגודל הציפייה כגודל האכזבה. חיכיתי לתערוכה הזו הרבה זמן ומאוד התלהבתי כשגיליתי שהיא נערכת רק יום לפני היומולדת שלי.

דרך אגב, מזל טוב לי. אני בן 24. מחר נחגוג עם הרבה יין טוב, שלשום חגגתי עם המון סטולי תפוז עם טוניק.

מודעות פרסומת

כמנהגי בקודש, אתחיל מהסוף.
אף פעם לא הייתי חסיד של מקאלן (סליחה, "המקאלן") ואני עדיין לא חסיד שלו. זו גם הפעם האחרונה בפוסט שאני אקרא לו "המקאלן".
ויסקי עדין מדי, מתחנף מדי, ספייסייד מדי. אין לי בעיה עם מאלטים יחסית עדינים, אבל גם בקטגוריה הזו אני באמת חושב שאני מעדיף את הגלנמורנג'י 10 על מקלאן 12 Fine Oak או את השרי פיניש על פני המקאלן Sherry.
מה לעשות, אני אוהב את המאלט שלי קצת יותר קשוח ופחות מתחנף. אני בכלל חסיד של Isly.

פונים אליך באמייל, מזמינים אותך לאירוע חינמי שסגור למספר מצומצם של אנשים ואומרים לך שאתה הולך לטעום ויסקי ולשמוע הרצאה של מנהל המותג העולמי, לא תלך? ברור תלך.
האירוע התקיים באחד האיזורים הכי שנואים עלי במנהטן. רחוב 29 על השדרה החמישית. בלילה האיזור הוא פשוט עיר רפאים וביום הוא בעיקר איזור מסחרי של סחורה מפוקפקת לתיירים. ממש לא מקום שניו יורקי אמיתי (אני?) יסתובב בו מבחירה אישית.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אלרגי לתורים. אם אני רואה תור של יותר משלושה אנשים, במיוחד אם הוא עובר את פינת הרחוב, אני פשוט מסתובב והולך. מכיוון שהייתי לבדי ולא היה מי שישפיע עלי, החלטתי הפעם לעמוד בתור. אחרי הכל הבטיחו אירוע סגור ומצומצם ולכן לא חששתי מחלל עמוס, צפוף ומיוזע למעלה. השתלם.
התור התקצר במהרה ומצאתי את עצמי בדלת רק כדי לגלות שהשם שלי לא ברשימת המוזמנים.
חיוך קטן, מילה טובה למארחת\דוגמנית ואני בפנים. אז איך בדיוק זה אירוע סגור? נו שוין.

טיפוס במעלית לקומה ה-11, יוצא וישר מגיעה לידי כוס של מקאלן 10 Fine Oak (להלן: פיין אוק).
המאלט היחיד כל הערב שהייתי מוכן לשלם כסף בשביל לשתות אותו. צבע קש חיוור, מעט פירות ודבש באף עם מורכבות נעימה. בפה מרגישים שמדובר בסינגל מאלט, ה-Golden Promise (השעורה בה משתמשים במקאלן) במיטבה ומאוד מורגשת. כנראה בגלל שנות היישון היחסית קצרות יוצא מאלט יותר מעניין ופחות פירותי.

לאחר מינגלינג קצר וכמה חטיפים מתחילה ההרצאה. ההסטוריה של הויסקי, בקטע הזה קצת התעצבנתי מכיוון שלפי המקורות הויסקי לא הומצא בסקוטלנד אלא באירלנד.  הסבר על ההבדל בין סינגל מאלט לבלנד, האיזורים בסקוטלנד, איך בכלל מייצרים ויסקי בדגש על השיטות של מקאלן. הידעתם שמקאלן משתמשים בדודי הזיקוק הקטנים ביותר בסקוטלנד? אני לא. גם ההסבר על ההבדלים בין חביות העץ הספרדי לאמריקאי תרמו לידע שלי.
משם עברנו לטעימות עצמן. התחלנו עם הפיין אוק 15. לפני כל טעימה הוקרן תקציר של מה קרה לפני 12 שנים. סתם שנדע מה קרה בעולם בזמן שהויסקי נכנס לתרדמת בחבית.
מכאן התחיל הקטע המשעמם של הערב, וכן, אני מדבר על הויסקי עצמו. פשוט לא אהבתי אף אחד מהם.
הדבר היחיד שהיה מעניין הוא לראות מה עוד שנתיים בחבית עושות לאותו הויסקי. ההבדל בין ה-15 ל-17 הוא עצום.
ה-15 מושך יותר לכיוון השוקולד, צימוקים ותפוז וה-17 כבר יותר רך ועשיר, פרחוני ואפילו הייתי אומר אקזוטי.
אם לבחור בין שניהם אז הטעם האישי שלי בוחר ב-15. ה-17 לא הצליח לרגש אותי.

הפסקה קצרה ועברנו לטעום את סדרת השרי.
הוטעמו ה-12 וה-18 שאת שניהם אני מוכר במסעדה. את ה-18 במחיר שערורייתי של 32 דולר לשוט מה שהופך אותו למשקה הכי יקר בבר (Blue Label עולה 30 דולר).
כבר בצבע רואים את השפעות חבית השרי. מצבע קש עברנו למאלטים בעלי צבע זהב בדרגות שונות. גם דרגת המורכבות עלתה.
ב-12 שולט הוניל עם פירות יבשים שמקורם בחבית השרי. הפה גם הוא עבר שידרוג עם החלקות שכל כך מזוהה עם מקאלן. עוד פירות יבשים (תאנים וצימוקים) תבלינים ואפילו קצת עשן. מעולה, אבל לא בשבילי.
ה-18 הוא סיפור קצת אחר. אני לא יכול להתעלם מכל הפרסים והתארים שמעטרים אותו.
הצבע מדהים (מהגוני), שוב המון פירות יבשים וג'ינג'ר באף שמשתלבים עם וניל וקינמון ברקע. בפה שוב מעט עשן של עץ שרוף ותפוז. הסיום הוא מה שהופך את המאלט הזה לגדול. הוא פשוט עדיין שם למרות שהוא כבר לא שם הרבה זמן ומשאיר אחריו טופי, עוד עשן ועוד פירות יבשים. עקביות לאורך כל שלבי הטעימה של המאלט.
שוב, מעולה, אבל לא בשבילי.

אני אף פעם לא מסרב לטעום דברים שלא טעמתי וללמוד עוד, גם אם אני לא מת על מה שאני טועם.
אני מבין לחלוטין למה מקאלן נחשב לרולס רויס של המאלטים ומדוע הוא זוכה לכבוד לו הוא זוכה, אני עדיין העדפתי להכנס לבר שכונתי ולבקש מהברמן טליסקר (סליחה, "הטליסקר").

אמנם באיחור של כמעט שבוע, אבל לאדם המיוחד הזה מגיע שאני אכתוב עליו פוסט. זה המינימום שבמינימום שאני יכול לעשות בשביל איש שבלי הספרים והביקורות שלו לא הייתי יודע הרבה בנושא בירה וויסקי.
Islay כבר כתבה פוסט אודותיו ולכן לא ארחיב בנושא החיים של מר ג'קסון, אלא רק על איך הוא השפיע עלי.

לפני כמעט שנתיים, בתחילת דרכי בניו יורק לא ידעתי מילה בטרמינולוגיה אלכוהולית באנגלית.
עולם הויסקי ממש לא חדש לי, אבל עולם הבירה על שלל סוגיהן ומינהן היה לי זר בזמנו. במיוחד בירות מיוחדות כמו שבעת הטרפיסטיות, בירות קנדיות ובירות צרפתיות שישנן כאן בשפע.
הייתי צריך חומר קריאה ממצה ובאנגלית. מכיוון שאני לא סובל לקרוא ממסך המחשב האופציה הברורה הייתה לגשת לסניף בארנס אנד נובל ולקנות ספר. בהמלצת המדריך שלי מקורס ברמנים קניתי את ספר הבירה של מייקל ג'קסון.
הספר היה בדיוק כל מה שהייתי צריך. הסברים מפורטים באנגלית על דרך הייצור, הסגנונות השונים, בירות עונתיות, מכל מקום בכל העולם והכל עם הסברים מפורטים, תמונות ואפילו התאמה לאוכל.
ליום הולדת 22 אחותי קנתה לי את The Ultimate Whisky מאת מייקל ג'קסון. בספר יש פירוט מדויק על כל (אבל כל) מזקקה פעילה בסקוטלנד ואירלנד, כולל רשמי טעימה של ויסקים נבחרים ועוד ויסקים קנדיים, אמריקאים, יפנים, גרמנים ואפילו שוויצרים.
דרך הכתיבה הקלילה של ג'קסון הקנתה לו מכורי קריאה רבים ואני בינהם.

אני בטוח שהרבה אנשים שתו כוס ויסקי לכבודו של ג'קסון. אני וחברי החלטנו לשתות לכבודו בירה. שתי בירות למען האמת.
הראשונה היא Saison Dupont.  אייל בלגית עונתית המיוצרת בחווה פרטית אי שם בדרום בלגיה.
בירת חיטה, יותר כבדה מבירות חיטה בלגיות אחרות. יותר קרובה בסגנון לדונקל וייזן גרמנית.
הבירה השניה הייתה Inns & Gunn. אייל סקוטי, שהמיוחד בה הוא שהבירה מיושנת 77 ימים בחביות אלון שבעבר שימשו ליישון גלנפידיך 15.
לבירה צבע חום ענברי, טעמי קלייה, צימוקים, אגוזים, מתיקות עדינה וסיום מעט מעושן שמקורו בחביות האלון.
לכבודו של ג'קסון היה יותר נאות לשתות בירה אמריקאית. אחרי הכל הוא זה ששם את הבירות האמריקאיות "על המפה" ונתן להן את הכבוד הראוי. אני לא מדבר פה על באדוויזר, קורס וכל שאר השתן האמריקאי.
אני מדבר על מבשלות בוטיק, בעיקר מאזור אורגון, אבל על כך כדי לכם לקרוא בבלוג של מרק, Beermaster.
הוא מבין בנושא הרבה יותר ממני.
לכבוד איש ששינה את עולם האלכוהול, לכבוד איש שלימד כל כך הרבה דברים כל כך הרבה מהעוסקים בתעשייה, לעבוד איש שהיה האורים ותומים בנושאים רבים וללא עוררין.
לכבוד מייקל ג'קסון.

3 תיבות דואר אלקטרוני פעילות. עשרות ולפעמים יותר אמיילים ביום. איפשהו בכל הבלגן הזה של הצעות לשפר את חיי המין שלי, מצגות עם כלבלבים ושלל הצעות לעשות המון כסף קל במעט במעט זמן אני אמור לסנן את האימיילים הבאמת מעניינים. תמיד כשהכותרת אומרת Brandy Library, מה לעשות, אני קורא.
האמייל השבועי עסק בשבוע מאוד מיוחד וקרוב לליבי. Peat Week או שבוע כבול לדוברי העברית שבינכם.
לידע כללי, כבול הוא חומר המצוי בשפע באדמת האי Isly שבדרום מערב סקוטלנד והוא האחראי לטעם והניחוח הכל כך מאפיינים את המאלטים שמגיעים ממנו, במיוחד הדרומיים שבניהם.
מעבר לטעימות מעניינות ושידוכים של ויסקי כבולי לגבינות ושוקולד, צד את עיני המשחק השבועי.
כל מי שיזמין מתפריט הויסקי של המקום, המונה יותר מ-300 מאלטים שונים, מאלט המכיל יותר מ-25ppm כבול (כלומר יותר מ-25 חלקיקי כבול מתוך מליון) יקבל 20% הנחה על סיבוב המשקאות הנוכחי.
התלבשתי יפה, לקחתי את אחותי עימי ושמנו פעמינו לספרייה.
כשאמרתי לברמן שהמשחק קל, הוא קצת צחק. אבל אם נחשוב על זה לשניה, זה באמת משחק קל.
כל חובב ויסקי מתחיל, או אפילו כל בוגר קורס ברמנים טרי יכול לחשוב על לפחות 5 מאלטים שמכילים יותר מ-25ppm כבול. הזמנתי מנה Ardbeg 10 אותו לא שתיתי כבר הרבה זמן והתחלתי לספור. מתוך 300 מאלטים בקירוב ספרתי 58 שאני בטוח שהם מעל 25ppm ועוד כ-30 שאני מתלבט לגביהם. משחק קל כבר אמרתי?
הארדבג 10 הוא מאלט מעולה. כבולי ומעושן "כמו שצריך" עם המון יוד, אצות ושאר ריחות ימיים ועדיין עם סיום עדין, מתקתק אפילו ולא חורך את הפה כמו שכניו לאי.
המאלט השני אותו שתיתי, גם הוא כמובן מעל 25ppm הוא Caol Ila 12. אמנם קצת צפוני אבל עדיין כבולי במידה.
לא לקחתי TN רשמיים אבל התאכזבתי. שתיתי אותו לפני יותר משנה וחצי וזכרתי אותו כמאלט מעולה. כנראה שהשתנה לי הטעם. הפעם הוא נראה שטוח, דלוח, עם יותר מדי עץ ומעט מדי עשן וכבוליות. אין לי הסבר לתופעה.

לפני כחודש וחצי, בזמן שיטוט בפורום של דניאל רוגוב, קראתי המלצה שלו לטעימת אורך של דלתון ריזרב הנערכת כבר פעם שניה בחסות ה-Kosher Wine Society. הטעימה הייתה יחסית אינטימית (30 איש) באחד ממרכזי הקהילה היהודית במנהטן.
אין לי הרבה נסיון עם דלתון, במיוחד לא עם סדרת הריזרב שלהם והיקב מאוד סיקרן אותי לאורך השנים במיוחד לאור הצלחתו (שנה הבאה הם מתכננים לעבור את המליון בקבוקים) והיותו אחד מיקבי הבוטיק הראשונים (נוסד ב-1995).
הוטעמו שרדונה ריזרב מהשנים 2003-2006, מרלו ריזרב 2000-2006 וקברנה סובניון ריזרב 1998-2006.
באדומים, שנת 2005 היא לפני בקבוק ו-2006 היא טעימת חבית.
אני לא אעבור פה על כל היינות. בכל זאת 19 יינות בערב אחד זה ממש לא מעט.
בשרדונה היה מאוד יפה לראות את היקב משתנה עם השנים בעקבות הטעם העולמי. אם ב-2003 המגמה הייתה לכיוון שרדונה קליפורני כבד, חמאתי שעבר תסיסה מלולקטית כמעט מלאה, ב-2006 היין כבר יותר רענן, הרבה פחות חבית והרבה יותר פירותיות.
במרלו אפשר לשים לב שהיקב ממשיך בעקביות לייצר כמעט את אותו היין לאורך השנים, עם שינויים קלים בעקבות החלפת יינן ב-01 ושינוי יצרן חביות ב-03. המרלו של היקב נשאר ריבתי, מעט ירוק (למעט 2004), בעלי גוף בינוני וסיום קצר. אי אפשר לומר שנפלתי מהכיסא אבל יפה לראות שגם ה-2000 אינו מראה סימני גיל והוא נמצא בשיאו.
דוקא את המורכבות הכי גדולה גילה ה-2005 שנמצא לפני ביקבוק. מאוד עסיסי, מאוזן ובעל טאנינים חזקים שאני מאמין שיעזרו לו להתפתח בצורה מעולה לאחר הבקבוק.
הציפייה הגדולה שלי הייתה לקברנה. לא כל יום יוצא לטעום יין ששם יקב שלם על המפה בטעימת אורך שכזו.
ה-98 וה-99 חיים. חיים מאוד אפילו. לא הייתי נותן להם להתישן עוד אבל בהחלט הייתי פותח ונהנה מהם.
הצבע ממש לא מראה את גילם. לאחר חידרור קצר הם נפתחים ומראים סימני עור, טבק, אקליפטוס ומעט שוקולד מריר ב-98. טאנינים רכים, מאוזנים. יין בעל גוף רחב שממלא את חלל הפה בהנאה ועם מורכבות מצוינת.
שאר הקברנה היו מצוינים, אבל שוב, לא נפלתי מהכסא וגם לא שאר משתתפי הטעימה.
דלתון הוכיחו שוב למה הם יקב מוצלח ומצליח. הרבה בעיקר יינות עולם חדש נגישים לכל ובמחירים לא מופרזים לעומת שאר יקבי הבוטיק. למרות זאת, לדעתי המתחרה הישיר של דלתון (ברמת המחיר), רקנאטי, עולה עליהם בכל פרמטר ובכל יין מהסדרות הגבוהות.
הנקודה שלי היא כזו, טוב לדעת שחלון שתייה של 9 שנים ליין ישראלי מסדרת ריזרב הוא בהחלט ריאלי. כשאני מספר לאנשים שבעבר מכרתי במסעדה שבה אני עובד קסטל גראן וין 96 ופטי קסטל 98 הם צחקו עלי שהיינות מתים. אבל אם דלתון מסוגל לחיות 9 שנים, אז קסטל גראן וין לא מסוגל לחיות 11?
אני נותן הרבה כבוד לדלתון על שהצליחו להעמיד טעימת אורך שכזו עם הרבה יינות טובים גם אם הם לא בדיוק הגאווה של ארצנו הקטנטונת. יין טוב יכול להיות שגריר מעולה של כל מדינה (אוסטרליה היא דוגמא מובהקת לכך) ודלתון בהחלט נמצאים על הדרך הנכונה. אבל כשיבואו אלי להמלצות על יין ישראלי כשר, דלתון לא יהיה הדבר הראשון שאני אחשוב עליו.
מעניין מה עוד מחכה לי בתיבת אימייל.

זו השנה השניה שאתר בקבוק עורך את תחרות הבלוגים שלו. אחרי התחרות הקודמת לא ממש עקבתי אבל ידעתי על קיומה. בעיות קטנות כמו שלא היה לי בלוג ומלחמת לבנון השניה מנעו ממני השתתפות.
נתחיל מהסוף כדי שלא יהיה מתח. בחרתי שלא להשתתף.
עכשיו אנסה להסביר למה.

כמו כמעט כל גבר ישראלי טיפוסי אמרתי לעצמי שאני חייב להשתתף וגם לנצח. תחרות זה תחרות.
אחד משכני לבלוגוספירה האיר את עיני לגבי אחד הסעיפי השתתפות. "נושא הכתבה צריך להיות מתחום המשקאות ולא, לדוגמא, חוויה אישית שמתרחשת בבר, פאב או יקב". ציטוט מדויק מאתר בקבוק.
בימים שלפני פתיחת הבלוג והסיבה העיקרית שהביאה אותי לכתוב בלוג הם החוויות האישיות מהשתייה.

אני לא מתיימר להיות פרקר או ג'קסון, המטרה שלי היא לא להיות האורים ותומים של עולם האלכוהול. המטרה בכתיבת הבלוג היא לחלוק את חוויותי מהאלכוהול אותו אני שותה ומהסיטואציות בהן אני שותה אותו יותר מאשר כמה עפיצות יש ליין או כמה פירותי הויסקי.
נכון, אם תדפדפו אחורה בבלוג תגלו כמה פוסטים עינייניים ומקצועיים לגמרי. אבל הפוסטים אותם אני אוהב, הפוסטים שמשכו הכי הרבה קוראים, תגובות וקישורים מאתרים ובלוגים אחרים הם הפוסטים האישיים. אלה הם הפוסטים שאני הכי גאה בהם כי ההצלחה שלהם גרמה לי להרגיש שהצלחתי להעביר את החוויה שבשתייה יחד או יותר מאשר בסיס הטעם של המשקה. אלה הם הפוסטים שגורמים לי לרצות ולהמשיך לכתוב.
עכשיו כשאני חושב על זה, אחד הפוסטים הכי נקראים הוא הפוסט "יין עם מישהי שאוהבים" שאין בו אפילו רשמי טעימה אבל קיבל המון תגובות בבלוג ועוד יותר תגובות במייל.
אני ממש לא נגד התחרות. להפך. אני בעד כל דבר שיכול לעזור לתרבות השתייה בארץ ולבלוגים הקשורים לאלכוהול, אבל אני לא רוצה פרס, אני רוצה לכתוב כל פוסט כמו שאני רוצה אותו. רק התגובות שוות לי יותר.

עכשיו אפשר לעבור לחוויה של הערב. טעימת גלנפרקלס בברנדי לייבררי.
את הטעימה העביר ג'ורג' גרנט בכבודו ובעצמו ודייויד "לא זוכר מה השם משפחה" שהוא מנהל השיווק בניו יורק.
הוטעמו גרסאות ה-12, 17 (ייחודית לארה"ב ולאסיה), 21 וחוזק חבית.
טעימה לא רשמית, בעמידה תוך דיבורים על הא ודא. במקרה ההא ודא היה וודקה (יש לי מה להגיד בנושא), מרתפי יין פרטיים (מה לי ולזה?) ולאט לאט, ככל ששתינו יותר, התחילו שיחות על חוויות מהקולג', מלחמת החוף המזרחי-חוף מערבי בראפ של שנות ה-90 (פאף דדי נגד 2PAC) ומצב המים במזרח התיכון.
ג'ורג' ודייויד הזמינו אותי ועוד זוג לכמה מתאבנים על חשבונם (סושי, כבד אווז ומאפים ממלואים בגבינת קממבר) ואיכשהו השיחה גלשה למועדוני קריוקי, סושי ומוזיקת פופ משנות השמונים.
חשוב לציין שבמקום מוזיקת הג'אז הקבועה ברקע, בימי שני יש פסנתרן שנראה כאילו לקחו אותו מסרט אילם של שנות העשרים שמנגן להיטים קלאסיים מכל הזמנים ומקנה אווירה מאוד "צ'רלי צ'פלינית" לסיטואציה המוזרה שאני מצוי בה.
כרגע כולם התפזרו, רק אני נשארתי על הבר כותב את הפוסט הזה עם כוסית דלוויני 15.
בברנדי לייבררי המדפים שמאחורי הבר שייכים ללקוחות פרטיים שמאכסנים שם את הבקבוקים שלהם. את עיני צד בקבוק דלוויני 15 עם תווית קטנה שכתוב עליה "Flava Flav", מי שראה את תוכנית הריאליטי "טעם האהבה" או פשוט מכיר אותו יודע על מה אני מדבר. מה שטוב בשבילו כנראה טוב גם בשבילי.
הויסקי דרך אגב, לא מלהיב במיוחד.

גלנפרקלס 12 – צבע ענברי, מאוד עשבוני ואדמתי. איזון טוב בין חבית השרי לברבן (מאוד קשה להשיג את האיזון הזה). מעט עשן. ויסקי קצת קשה יחיסת לספייסייד.
גלנפרקלס 17 – צבע כהה יותר (יותר זמן בחבית = פחות אלכוהול = מוסיפים לו פחות מים). עדיין עשבוני אבל עם תוספת פירות. חבית השרי דומיננטית יותר. וניל וטבק. סיום אגוזי (לא אגוזי של עלית כן?).
גלנפרקלס 21 – פעם קודמת שטעמתי אותו לא התלהבתי. הוניל הסתיר את כל שאר הטעמים. בטעימה בכוס נכונה יותר ועם יותר ויסקי גיליתי עשן ואגוזיות חזקה. עדיין לא מלהיב אותי.
גלנפרקלס חוזק חבית (אין לי עוד פרטים) – 60% אלכוהול. כשהוא נקי לחלוטין הויסקי מאוד סגור ועוקץ את הלשון והחיך ללא רחמים אבל בצורה מענגת. לאחר הוספת מעט מים הויסקי נפתח ומגלה מאלטיות משולבת עם חבית שרי עוצמתית. הרבה אגוזים וקרמל. לא משהו יחסית ל-17 שהוא המנצח של הטעימה הזו.
הגיע הזמן לחזור הביתה.

עכשיו תגידו את האמת, הפוסט הזה מסוגל לנצח בתחרות? 😉

יש משהו קסום במנהטן בקיץ. עם זה יסכימו איתי כולם. העיר מתעוררת מתרדמת חורף ארוכה (מדי) וזורקת עליך אירועים תרבותיים שווים יותר ופחות, אבל בעיקר הרבה הופעות בפארקים השונים כשבשיאם הפילהרמונית בסנטרל פארק. כבר פעמיים רצינו ללכת לפילהרמונית ולאופרה אבל לגשמי קיץ היו תוכניות אחרות בשבילנו.
השבוע סוף סוף היה מזג אויר יפה ואפילו קצת קריר. אז התאספנו אני, אחותי, ועוד אלפי ניו יורקרים אחרים כדי לראות את הפילהרמונית מנגנת ב-Great Lawn שבמרכז הסנטרל פארק.

img_7508.jpg

ואלה הם רק האנשים שהיו מלפנינו.

מכיוון שאנחנו היינו די ספונטניים בנוגע להחלטה ללכת לפארק לא היינו מצוידים כל כך.לכולם שם היו סלסלי פיקניק עם ארוחת 3 מנות בתוכם, בקבוקי מגנום (ליטר וחצי) של יין, צידניות עם בירות ואפילו שולחן וכסאות. אנחנו הסתפקנו בבקבוק סובניון בלאן ניו זילנדי, Drylands 2005 מאזור מרלבורו. יין עדין, עם ניחוח הליצ'י המפורסם אבל לא בעוצמות כמו ה-Cloudy Bay ששתיתי ביום שבת. ואני אומר את זה לטובה.
הרבה יותר מעודן, בעוד הקלאודי ביי ליווה את המנות הראשונות בצורה נפלאה, הדריילנס התאים הרבה יותר לשתייה בפני עצמו (אלא אם תפוצ'יפס וחטיף גרנולה נחשבים כארוחה שצריך להתאים לה יין).
בשביל הפרוטוקול, אני ומוזיקה קלאסית לא מסתדרים (מה ששמעת אבא). עם אופרה אני מסתדר אפילו פחות.
הסיבה היחידה שאני הולך היא בגלל שאני יכול ובגלל שאני אוהב לנסות דברים חדשים.
למזלי היה בקהל מישהו (אין לי דרך אחרת להגדיר אותו) שפשוט החליט לרקוד\לשחק לצלילי המוזיקה והוא גנב את כל תשומת הלב מהתזמורת.
תמונה שווה אלף מילים, ובאמת אין לי מילים להסביר את האדם הזה. היה מצחיק.

img_7582.jpg

ולנושא אחר לגמרי.
אתמול נפתחה לקהל הרחב המסעדה החדשה בחברה שבה אני עובד. הייתי שמח להגיד שהיה לי חלק בדבר כמו שחשבתי שיהיה לי אבל בסופו של דבר תפסתי פיקוד במסעדה שבה אני עובד כרגע אז המסעדה החדשה הייתה צריכה להסתדר בלעדיי.
אמנם הבר נראה מעולה, אבל כל התכנון של המיקומים והמקררים פשוט נעשה בחוסר חשיבה מוחלט.
אבל הכי גרוע זה ש, רחמנא ליצלן, יש בבר מכונת אספרסו. בבר החדש הברמנים הם אלו שמכינים אספרסו וקפוצ'ינו למורת רוחי. למזלי אחרי שעתיים מאחורי הבר שבהן אני כבר מתפקד יותר טוב מאשר הברמנים שעובדים שם בהרצה כבר שבועיים הגעתי איתם להסכם שאני לא נוגע במכונה. רק צריך שהמנהלים יסכימו (כאילו שמישהו באמת שואל אותם).
לאחר מכן הלכתי להפגש עם ידידה ב-Lower East Side לאיזה דרינק או שניים (או שלושה, מי סופר).
מצאנו בר ויסקי קטן ויפה עם Old Spekkeled Hen מהחבית אבל בעיקר עם מחירי ויסקי ברצפה.
למרות שלגבולין 16 עלה 10 דולר ולפרויג 15 עלה  14היא הלכה על הג'יימסון עם המון המון קרח המסורתי שלה ואני החלטתי לחזור למקורות ולשתות ג'וני ווקר שחור. גם בגלל שרציתי אבל בעיקר בגלל הדיון בפוסט הזה של שכני Drinking. שווה לקרוא את הדיון בתגובות.
אחרי שנים שלא שתיתי את הויסקי המדובר, ובעיקר לאחר שבשבועיים האחרונים השלמתי קצת פערים ושתיתי טליסקר 10,18 ו-25 שכולם קשורים לדיון המדובר.
אין מה להגיד. אני מת על הג'וני השחור. פשוט בלנד שיש בו הכל מהכל ובעיקר ייצוג של כמעט כל סקוטלנד בתוכו. החל מהאיים הדרומיים, דרך היבשה המרכזית ועד האיים הצפוניים. חדי הטעם שבינינו אפילו יכולים לדמיין את עצמם מטיילים בסקוטלנד עם כל לגימה וכל טעם שפתאום מתגלה. וככה בדיוק הויסקי הזה עובד, הוא פשוט פתאום מתגלה.
ללא ספק הבלנד הנבחר בקטגוריית 12 שנים בהשוואה לשיבאס הפופולרי, בלנטייס, דיוארס J&B .
צריך פעם לעשות טעימת "בת מצווה" ובאמת להשוות ראש בראש את כל הבלנדים הפופולריים.

בלוג חדש מתווסף לבלוגרול שלי, "היתוך קר למפגרים". מכיוון שאני חובב היתוך קר ולא מבריק במיוחד, הבלוג הזה תפור עלי. שווה בדיקה.

נסיים בתמונה של זיקוקי דינור מעל העיר

img_7623.jpg

החדר האינטימי שלי. המקום שאני מוכן לעבור לגור בו. אתן הכל בשביל לעבוד בו ואמכור את נשמתי בשביל לטעום את כל מה שיש בו.
Brandy Library בטרייבקה הוא המקום האהוב עלי בניו יורק נכון לימים אלו, וכנראה גם לעתיד הקרוב והרחוק.
רק מבט בתפריט העצום שלהם (שימו לב לכמות הויסקי) ואני התאהבתי.
המקום מעוצב בקפידה עם תאורה עמומה, ספות עור ובד נוחות, צוות ברמנים ומלצרים בעניבות ושלייקעס (כן כן, שלייקעס) עם ידע מעורר קנאה ולאורך כל הקירות מדפים עמוסי בקבוקים נדירים יותר ופחות.
קבעתי שם בעשר בערב עם שתי ידידות, כמובן שאני מדייק והן דפקו איחור אופנתי של 50 דקות.
בזמן הזה ישבתי לבד על הבר, ספגתי מהאוירה המיוחדת, מהשירות המפנק וקראתי את כל התפריט, מכריכה לכריכה כמו שאומרים באנגלית, בליווי קליינליש 14 שהיה פתיח מעולה לערב זה. מאלט מהיילנד, לא עדין מדי אבל לא גס וחורך גרון. מאוד מינרלי ואפילו מצאתי מעט מליחות ים. מאוד שונה מהשכן שלו, גלנמורנג'י.
אחרי שהידידות הגיעו החלטנו ללכת על אחד ממגשי הטעימות שלהם.
בחרנו ב- Scotch Connoisseur שכלל את המאלטים הבאים לפי הסדר:

גלנליווט 18 – מאוד פירותי, עדין וחלק. לא מרגש.
ברורה 21 – עשן באף עם איזכורים ללילך (הפרח כן?), קרמי וקטיפתי בפה. סיום ארוך מאוד.
מקאלן 21 – אגוזי מאוד. הכי חלק בטעימה זו. להתענג על כל טיפה.
גלנפרקלס 21 – וניל כבד שמסתיר כל ניחוח אחר. כנ"ל בפה. מתקתק. לא התלהבנו.
Edradour 30 – ריח מייפל, פחם. רק ניחוחות חבית ברבן.
היילנד פארק 25 – כבר טעמתי בעבר ולא אהבתי. ה-30 יותר טוב.
בוואומור 25 – מעושן וכבולי אבל מאוזן מאוד עם ארומות החבית. די מכביד על החיך.
טליסקר 25 – פנינת הערב. שילוב של הכל מהכל. מעט עשן, מעט כבול, מעט פירותיות והכל מאוזן להפליא. המאלט הנבחר לערב זה.

למחרת הגענו למקום בחמש וחצי, הפעם אני איחרתי (דבר שאף פעם לא קורה). מה לעשות, נרדמים.
החלטתי לטעום משהו חדש ובחרתי בברויכלדי 15, סאוטרן פיניש. לא רשמתי TN רשמיים אבל מאוד נהניתי מהמאלט. ממש לא מאלט קלאסי מאיילה, לא כבולי ומעושן כמו חבריו הדרומיים אלא עדין ונינוח כמו שאר חבריו מצפון האי, אבל בלי לשכוח מאיפה הוא מגיע. וכמובן הפיניש המאוד מקורי.
מסתבר שכל שבת מחמש עד שבע וחצי יש במקום טעימות והסברים של בערך 4 משקאות, כולן בעלי מכנה משותף. השבוע המכנה המשותף היה סיום בחביות שרי.
לא סדנה, לא הרצאה. פשוט שיעור פרטי עם הברמן, שברגע שהוא הבין שיושבים מולו מביני עניין גם גלש מעט ונתן לנו לטעום עוד דברים.
גלנקדם – מאזור ההיילנד המזרחי. 15 שנים. אחד המרכיבים העיקריים בבלנטיין. מפוצץ בפרי ובהחלט מרגישים גם בחבית השרי. לאחר הוספת מים התגלו יותר טעמי מאלט.
לונגמורן 15 – הרבה פחות פירותי אך יותר מורכב.
גלנדרונך 12 – מעט כבולי. לא מורכב במיוחד. המאלט הספציפי הזה היה מחוץ להטעמה הרשמית. הוא נפתח בכדי לתת לנו דוגמא מושלמת למאלט למתחילים (לא בשבילי חלילה).
גלנרות'ס 1990, 14 שנים – קרמל ופרחים. אפילו מעט דבש. ספייסייד קלאסי.
בנריאך 15. פדרו חימנס פיניש – סוכריות וקרמל באף. ההפך הגמור בפה. מאוד נוקשה ועוקץ את החך. לא סתם הוא הוטעם אחרון. המאלט הנבחר מהטעימה הזו.
כמו כן הברמן נתן לנו להריח (בלי לטעום) את המאלט בעל ה-PPM הגבוה ביותר כרגע. 50 חלקי כבול למליון.

Kilchoman – פצצת כבול. הורג את האף ואחריו אי אפשר להריח כמעט כלום. לשם השוואה, בארדבג יוגידל יש 44 PPM. וכן, ה-6 הזה מאוד משמעותי. לצערי יש להם רק בקבוק של 150 מ"ל ולא התאפשר לנו לטעום.

מכיוון שאי אפשר לסיים את הערב בשבע, הלכנו לאכול ארוחת ערב בסושי סמבה שם פירקנו שני בקבוקי ניגורי סאקה וכמובן כוס לה שוף ואחריה כוס לף בראון לקינוח בפאב הצמוד.
המשמרת הבוקר הייתה כיפית מתמיד. אני כבר לא יכול לחכות לשבת הבאה.