אמנם באיחור של כמעט שבוע, אבל לאדם המיוחד הזה מגיע שאני אכתוב עליו פוסט. זה המינימום שבמינימום שאני יכול לעשות בשביל איש שבלי הספרים והביקורות שלו לא הייתי יודע הרבה בנושא בירה וויסקי.
Islay כבר כתבה פוסט אודותיו ולכן לא ארחיב בנושא החיים של מר ג'קסון, אלא רק על איך הוא השפיע עלי.

לפני כמעט שנתיים, בתחילת דרכי בניו יורק לא ידעתי מילה בטרמינולוגיה אלכוהולית באנגלית.
עולם הויסקי ממש לא חדש לי, אבל עולם הבירה על שלל סוגיהן ומינהן היה לי זר בזמנו. במיוחד בירות מיוחדות כמו שבעת הטרפיסטיות, בירות קנדיות ובירות צרפתיות שישנן כאן בשפע.
הייתי צריך חומר קריאה ממצה ובאנגלית. מכיוון שאני לא סובל לקרוא ממסך המחשב האופציה הברורה הייתה לגשת לסניף בארנס אנד נובל ולקנות ספר. בהמלצת המדריך שלי מקורס ברמנים קניתי את ספר הבירה של מייקל ג'קסון.
הספר היה בדיוק כל מה שהייתי צריך. הסברים מפורטים באנגלית על דרך הייצור, הסגנונות השונים, בירות עונתיות, מכל מקום בכל העולם והכל עם הסברים מפורטים, תמונות ואפילו התאמה לאוכל.
ליום הולדת 22 אחותי קנתה לי את The Ultimate Whisky מאת מייקל ג'קסון. בספר יש פירוט מדויק על כל (אבל כל) מזקקה פעילה בסקוטלנד ואירלנד, כולל רשמי טעימה של ויסקים נבחרים ועוד ויסקים קנדיים, אמריקאים, יפנים, גרמנים ואפילו שוויצרים.
דרך הכתיבה הקלילה של ג'קסון הקנתה לו מכורי קריאה רבים ואני בינהם.

אני בטוח שהרבה אנשים שתו כוס ויסקי לכבודו של ג'קסון. אני וחברי החלטנו לשתות לכבודו בירה. שתי בירות למען האמת.
הראשונה היא Saison Dupont.  אייל בלגית עונתית המיוצרת בחווה פרטית אי שם בדרום בלגיה.
בירת חיטה, יותר כבדה מבירות חיטה בלגיות אחרות. יותר קרובה בסגנון לדונקל וייזן גרמנית.
הבירה השניה הייתה Inns & Gunn. אייל סקוטי, שהמיוחד בה הוא שהבירה מיושנת 77 ימים בחביות אלון שבעבר שימשו ליישון גלנפידיך 15.
לבירה צבע חום ענברי, טעמי קלייה, צימוקים, אגוזים, מתיקות עדינה וסיום מעט מעושן שמקורו בחביות האלון.
לכבודו של ג'קסון היה יותר נאות לשתות בירה אמריקאית. אחרי הכל הוא זה ששם את הבירות האמריקאיות "על המפה" ונתן להן את הכבוד הראוי. אני לא מדבר פה על באדוויזר, קורס וכל שאר השתן האמריקאי.
אני מדבר על מבשלות בוטיק, בעיקר מאזור אורגון, אבל על כך כדי לכם לקרוא בבלוג של מרק, Beermaster.
הוא מבין בנושא הרבה יותר ממני.
לכבוד איש ששינה את עולם האלכוהול, לכבוד איש שלימד כל כך הרבה דברים כל כך הרבה מהעוסקים בתעשייה, לעבוד איש שהיה האורים ותומים בנושאים רבים וללא עוררין.
לכבוד מייקל ג'קסון.

מודעות פרסומת

"כשנותנים לך תיקח, כשמרביצים לך תברח". איפשהו באזור חטיבת הביניים שמעתי את המשפט הזה. מאוד מסכים עם החלק הראשון, פחות עם החלק השני.
מסתבר שבניו יורק יש לחברות האלכוהול שבועיים חופש בדיוק באמצע הקיץ, מה שאומר שצריך להצטייד באלכוהול ויין לשלושה שבועות הקרובים.
24 שעות ו-20,000 דולר אחרי אני מוצא את עצמי עם 140 ארגזים שמישהו צריך למצוא להם מקום. המישהו הזה זה אני.
ביומיים הכי חמים בשנה, 10 שעות כל יום אני עסוק בלפרוק ארגזים ולסדר על המדפים תוך כדי מיפוי וספירה על מנת לעקוב ולדאוג ששום דבר לא יעלם בבלגן.נקודת האור היחידה בכל הבלגן הזה הייתה יום שלישי בערב. ידידה השיגה כרטיסים  להקרנה VIP, יום לפני כולם של הסרט החדש של הארי פוטר. לא שאני אוהד, לא קראתי אף ספר של הארי פוטר ואת הסרטים יצא לי לראות ממש במקרה. אבל זה חינם וזה VIP. אז לקחתי. זנחתי את כל הבקבוקים במקומם, הם יצטרכו לחכות למחר. האולם קולנוע ברחוב 42 היה מלא בבדיוק מה שחשבתי שהוא יהיה מלא. אוהדי הארי פוטר נלהבים לבושים בגלימות, משקפיי הארי פוטר, צלקות על המצח וצעיפים בצבעי גריפינדור (או איך שלא קוראים לקבוצה של הארי פוטר). ילדים? בערך עשרה בכל האולם. כיאה להקרנת VIP היה בופה מלא במאכלים כמו "ההמבורגרים של האגריד", "אצבעות עוף מכושפות", גלידה עם כל התוספות האפשריות, פופקורן וממתקים כיד המלך. כמו כל אלכוהוליסט טוב, אני דבר ראשון ניגש לבר. בירות מקומיות (בעיקר בירות לייט), יין זול, מים, קופסאות מיץ וקופסאות גדולות, שנראות כאילו יצאו מסרט מדע בדיוני. לקח לי קצת זמן אבל מהר מאוד הבנתי מה יש בתוכם וההתקף לב לא איחר לבוא. קוקטייל מקופסא.קוסמופוליטן, מוחיטו ואפל מרטיני, שפשוט מוזגים לכוס. לא צריך אפילו קרח, הקופסאות מקוררות. חילול הקודש בעיני. בתור ברמן ששם לו למטרה לעזור להפיץ את בשורת הטריות לבר הייתי מזועזע קלות. איפה המיץ הטבעי שנסחט רק כמה שעות לפני הכנת הקוקטייל? איפה המרכיבים האלכוהוליים? איך אני אמור לדעת מה יש בפנים? איפה השקשוק או המזיגה? איפה נמצא הברמן או הברמנית שיוסיפו את המגע האישי שלהם?הכל כבר נעשה בשבילך. רק תמזוג. קוקטיילים מפס ייצור מוקפד יותר או פחות. פתרון אידאלי למסיבות גדולות או אירועים לא רשמיים אבל בסופו של דבר תחליף זול ולא ממש ראוי לברמן שיודע את העבודה.
אני חייב לציין שהקוקטיילים לא רעים בכלל, אבל כמו שציינתי, אין תחליף לחומרים איכותיים וכמה שיותר טריים. ככה קוקטייל צריך להיות.

אני שתיתי מה שאני שותה כל פעם שאני רואה שהבר לא רציני מספיק. בירה.

אביב זו תקופה שמביאה עמה שינויים. במיוחד כשאין עוד הרבה זמן לאביב והקיץ כמעט פה.
 במקרה של הבר זה אומר עוד שינויים ברשימת הקוקטיילים.

הסנונית הראשונה שבשרה את בא האביב היה הליקר St Germain עליו דיברתי בעבר.
הפעם הוא השתלב נהדר עם הסנונית השניה של האביב והאורחת החדשה בספיד רק שלי, פינלנדיה אשכולית.
לאחר כמה נסיונות עם פלחי אשכולית, סגירה\הרמה עם פרוסקו ועוד כל מיני המצאות הגענו לנוסחה המנצחת שגם לא מעיקה ע"י חיתוך והכנה של עוד פרי למשמרת וחוסכת את זמן המעיכה של האשכולית הטריה.
La Pamplemousse
בהייבול עם קרח:
45 CC פינלנדיה אשכולית
30 CC ליקר St Germain
מיץ אשכולית אדומה עד הסוף
ספלאש קרנברי
לגלגל ולהגיש עם ליים ודובדבן

עוד קוקטייל מרענן לקיץ הוא גרסה שונה ומעניינת למוחיטו שכבר קצת נמאס, מוחיטו ליצ'י.
שוב אחרי כמה נסיונות הגענו לתוצאה הזו:
בשייקר
6 עלי נענע
15 CC מיץ ליים
30 CC מחית ליצ'י
60 CC ליקר ליצ'י (סוהו)
לנער את כל התכולה לתוך הייבול ללא סינון
לסגור עם סודה

מאוחר יותר היום הדרמתי לרחוב הכי דרומי במנהטן ושמו כן הוא, South Street. מסתבר שקצת מזרחית לרחוב פולטון השוקק תיירים וה-South Street Seaport מסתתרת חנות היין, Pasanella & Son, Vinters, שזכתה לתואר אחת מחנויות היין הטובות במנהטן ע"י Food & Wine וע"י New York Magazine לשנת 2007.
החנות אירחה תערוכת צילומים של Massimo Vitali, אחד המאומנים העכשווים החשובים ביותר הידוע בצילומי החופים והנוף הגדולים והמפורטים שלו. התערוכה הייתה בחסות HK Photographs.
הוטעמו שני יינות איטלקיים, לבן ואדום.
Tenuta Cocci Grifoni, Offida ,Pecorino 2004
פקוריני הוא היין הלבן מבין השניים, למי שלא יודע. אני לא ידעתי. פעם ראשונה שאני טועם פקוריני.
היין לא יושן בחביות בכלל. אני אומר את זה דבר ראשון כי הוא מבציר 2004.
צבע היין ירוק. לא קרוב אפילו לזהוב או כל גוון שלו. פשוט ירוק. גם באף הוא מזכיר אך ורק פירות ירוקים עם תפוח ירוק בראש וליים שלא מאחר להגיע. בטמפרטורה נמוכה היין טעים וחמצמץ, מרגיש קצת ריק אבל יכול ללוות מנות פתיחה קלילות בלי שום בעיה ואפילו לשתייה בפני עצמו. הבעיתיות התחילה לאחר כמה דקות בהן היין התחמם. היין פשוט התרוקן מכל התכונות הנעימות שלו ונשאר סתם חמוץ. תפוח ירוק אבל ממש לא בשל.
היין לא יושן כלל בחביות ולכן אני מעט מתפלא שהוא שורד 3 וחצי שנים מהבציר. לדעתי היין היה צריך להשתות כבר לפני שנה ואפילו לפני.
ב-15 דולר אפשר להשיג משהו הרבה יותר טוב.

Rosso Pceno Superiore, Tenuta Cocci Grifoni, Vigna Messier 2003
בלנד של נגרואמרו, קברנה סובניון וסנז'ובזה. צבע אדום כהה, אף דחוס וכבד מלא בפרי שחור וחבית שהולמים באף בעוצמה לא נעימה. לא ממש שונה בפה. כבד, גס ולא נעים.
לפי המוכר האזור ממנו מגיעים היינות רק מחכה שיגלו אותו, אני אומר שיש דברים שעדיף לא לגלות. ואם כבר מגלים, לתת לאחרים להחליט מה לייצא ומה לא.  אבל את שני היינות האלה לא!

לסיום היום הייתי בהופעה ה-100 של מיומנה ביוניון סקוור ואחריה הדבר הכי טוב בכל היום הזה, Oatmeal Stout מה- Heartland Brewery יחד עם עוגות סרטן (נשמע מעפן בעברית), פופקורן שרימפס (נשמע עוד יותר מעפן בעברית),  אצבעות מוצרלה (נחשו מה?) וסטייק גדול ומדמם.
הייתי אומר שהלקח הוא להמשיך ולשתות את מה שמכירים ואוהבים, אבל מה מעניין בזה?

ביום שני יש את תערוכת הברים של ניו יורק וסדנת הקוקטיילים של דייל דגרוף. צפו לפוסט ארווווווך מאוד.

אתמול…

05/24/07

פוסט שני מתוך שלושה.
אתמול התיצבתי בתשע וחצי בבוקר כדי לעמוד בתור כניסה ל-Radio City Music Hall כדי להכנס לטקס סיום הלימודים של אחותי. תענוג נכון?
הצטיידתי בקפה אמריקאי (פילטר) בלי חלב (שכחתי לשים) וקרואסון חמאה מ-Dean and Deluca וחיכיתי שעה בחום בשביל להכנס לאולם היפייפה הזה (תמונות בפליקר)
אחרי 3 שעות של נאומים ארוכים מדי וזריקת כובעים שחורים באויר הלכנו לאכול צהריים ב-Heartland Brewery
שאולי זכורה לכם מהפוסט הזה.
היינו ארבעה אנשים ושתינו ארבע בירות שונות.
Grateful Red, בירת אמבר עונתית עם טעמים חזקים של שעורה קלויה וקרמל אך מתוקה מדי לטעמי.
Razebrrey Champagne, בירה עונתית בסגנון למביק שמתובלת בפטל, רימון ומעט ג'ינג'ר ומוגשת בכוס גבוהה על רגל המזכירה כוס שמפניה. צבע אדום בוהק, גוף קליל ואיזון נהדר בין כל טעמי הפירות.
ידיד של אחותי הזמין את ה-Oatmeal Stout עליה כתבתי בפוסט הקודם והצהיר עליה שהיא פשוט מעולה ובצדק.
אני הזמנתי את הבירת חיטה של המבשלה, Harvest Wheat Beer. הבירה עשויה משני סוגי חיטה שונים ולא מסוננת. היא בעלת צבע קש ועכורה מאוד מכיוון שהיא לא מסוננת. מעט פירותית עם טעם עדין של חיטה. בירה קלילה ומרווה מאוד. אידאלית ליום אביב חמים והמבורגר בפאלו.

אירוע היסטורי קרה אתמול, הייתי לראשונה בחיי במשחק בייסבול. לא סתם משחק בייסבול אלא יאנקיז נגד בוסטון רד סוקס. יריבות רבת שנים שמקורה עוד בימי בייב רות'. למי שלא מעודכן (ואני מניח שזה כולכם) במשך 86 שנים היאנקיז היו המכשול היחיד של הרד סוקס בדרך לאליפות. מכשול שנפרץ לפני כמה שנים.
מכיוון שהכרטיסים שלי היו באיזור שבו אסור לשתות אלכוהול עקב מושבים משותפים לאוהדי שתי הקבוצות וגם בגלל שלא מתחשק לי לשם 8 דולר בשביל Coors Light בכוס פלסטיק הלכתי לשתות לפני המשחק בפאב ה-Uptown בשדרות לקסינגטון פינת 88. מכיוון שהתחלתי את היום עם בירת חיטה המשכתי לסם אדמס White Ale. מעין משחק מילים בין White ל-Wheat. בירה קלילה ללא יומרות מיוחדות, במיוחד לאור העובדה שלסם אדמס יש בירת חיטה עונתית שעולה עליה בהרבה ועליה כתבתי בפוסט הקודם.
סתם לידע הכללי שלכם, היאנקיז הפסידו.

כמיטב המסורת היהודית בערב שבועות לא ישנים אלא לומדים תורה כל הלילה. הגרסה החילונית\ניו יורקית לעניין היא לילה שלם של תרבות יהודית וישראלית ב-Jewish Community Center שבאפר ווסט סייד.
חוץ מהופעה של קובי עוז ושידורים חוזרים של "בטיפול" הלכתי לשמוע הרצאה של שושנה פילן, דתייה חרדית וסומלייה. ההרצאה הייתה די קצרה ורצופה בטעויות קריטיות לגבי יינות ישראלים אבל לפחות יצא לי לטעום דברים שמעולם לא טעמתי וממזמן רציתי לטעום.
הירדן בלאן דה בלאן 2000 נכנס לנעליים מאוד גדולות אחרי ההצלחה של בציר 99. אמנם לא אותו יין נתזים איכותי כמו קודמו אך ליקב רמה"ג אין במה להתבייש וגם השנה התוצאה נהדרת עם הרבה אגוזים באף וחמצמצות וקריספיות בפה.
היוגב קברנה-זינפנדל רוזה היה פשוט מזעזע. חסר גוף לחלוטין, שטוח ומשעמם. פשוט מיץ ענבים אלכוהולי ויקר.
הפתיע אותי התשבי אסטייט קברנה סוביניון 2003 עם הרבה פרי שחור באף, טנינים עדינים. בתור מישהו שמשתדל להמנע מהיינות של תשבי הופתעתי מהיין הזה שהיה פשוט וטוב.
את הסירה של יקב חברון (או רמת חברון) אני רוצה לטעום כבר הרבה זמן. בציר 2003 מראה הרבה פלפל שחור ועוצמתי באף שדי מכסה את שאר הארומות, עץ אלון צרפתי עדין וסיום ארוך ומעט מריר. מאוד אהבתי את היין ולדעתי הוא נמצא כרגע בשיאו. חבל שזה חג הגבינות ולא חג הסטייקים. ממש רציתי אחד באותו רגע.
אחרון חביב שגם נמצא אצלי ברשימה הרבה זמן הוא הברקן רזרב פינוטאז' 2002. מוכרח לומר שהתאכזתי. היין מאוד מעושן, חמוץ-מתוק, המון חבית (20 חודשים) ומרגיש תעשייתי למדי. אני לא שופט פה את הענב. אמנם הכרות ראשונה איתו אבל אני אתן צ'אנס לדרום אפריקאים בהזדמנות. אבל את הפינוטאז' של ברקן סיים אצלי את הקריירה עוד לפני שהוא התחיל. כגודל הציפייה כגדול האכזבה.
חג שמח לכולם!
עכשיו תרדו קצת למטה ותקראו על מה שהיה היום…

מנהטן עצומה. לא ממש מבחינת גודל פיזי אלא יותר מבחינת "המון דברים לראות במרחב יחסית קטן".
הפתרון שמצאתי "לבעיה" הזו הוא די פשוט. לקחת מצלמה, לעלות על אוטובוס ולרדת ממנו באופן שרירותי.
אתמול האוטובוס הוריד אותי בברודווי פינת צ'יימברס בשכונת טרייבקה ומשם המשכתי דרומה על ההאדסון פארק דרך גראונד זירו. אחרי יום רביעי סגרירי, יום חמישי היה נעים עם שמש מלטפת ורוח קרירה. יום מושלם לסיבוב צילום בעיר.
צלם מוכשר אני לא. אפשר להגדיר אותי בתור "צלם משתדל". מדי פעם יש תוצאה טובה. יש קישור לפליקר שלי בצד העמוד למתעניינים.
במהלך השיטוט מצאתי את עצמי ב-South Street Seaport. מעוז תיירות ובו ממוקם סניף של heartland brewery. מבשלת בירה מקומית שלה 6 סניפים ברחבי מנהטן. המקום עצמו מאוד "אולד פאשינד" באמריקאיות שלו.
בר מרובע מעץ, שולחנות גבוהים בפנים, שולחנות קטנים וצפופים בחוץ, מבחר בירות משגע ודיספליי ברבן איכותי.
הבירות הביתיות מיוצרות כולן על טהרת חומרים מארה"ב ומוגשות מקסימום שבועיים מזמן ההכנה.
ישנן 6 בירות אותן מכינים כל השנה ועוד בירות עונתיות שמתחלפות עם הזמן.
בין הבירות הקבועות ניתן למצוא בירה עם תירס מתוק, חיטה אדומה (?), אייל מישמש, אייל עם קרמל ועוד כל מיני דברים מוזרים אבל שנשמעים מעולה.
אני בחרתי לשתות את ה- Oatmeal Stout. צבעה שחור, ראש קצף קרמי, מרקמה חלק וקטיפתי והטעם הכללי שלה הוא שוקולד מריר ואספרסו. אולי טרם כתיבת הפוסט הזה הייתי צריך לכתוב על הבר האהוב עלי בכל ניו יורק ועל הגינס החלומית שנמזגת שם כדי שתבינו עד כמה אני אוהב גינס, אבל הבירה הזו בהחלט נותנת פייט מעולה לגינס ובטוח מנצחת כל סטאוט אחרת ששתיתי כולל מרפיז ובימיש. הבירה הזו פשוט מאוזנת בשלמות בין המרירות של הקפה לבין המתיקות של השוקולד. גינס מעט מרירה ממנה, מרפיז מתוקה בהרבה ממנה. כמובן שהאקזוטיקה בלשתות בירה משיבולת שועל מוסיפה להתלהבות שלי. 6 דולר לפיינט ממבשלה יחסית בייתית זה לא יקר, הייתי משלם גם 8 דולר בשבילה.
על שאר הבירות הבייתיות שלהם ויתרתי. לכל בירה יש תיאור ארוך ומפורט וכולן עשו רושם של מתוקות מדי לטעמי.

חציתי את הכביש ונכנסתי ל-Pier 17. מעין קניון קטן לתיירים עם חנויות מזכרות, חנות הגאדג'טים Sharper Imageקומת מזון על טהרת מזון מהיר סיני וכמובן עגלות של ישראלים שמוכרים מוצרי "ים המלח" (עלק) וכריות מתחממות.
אבל בקצה קומת המזון ישנו בר קטן שמנהל כבר עשרות שנים אותו זקן נחמד שמוכר בירות תעשייתיות ומוכרות לתיירים שרוצים להצלות במרפסת מול גשר ברוקלין.
אבל יש לו בירה אחת ומיוחדת. טוב לא מיוחדת בשביל כולם אבל מאוד מיוחדת בשבילי. הבירה אותה שתיתי בפעם הראשונה שפגשתי את הבחורה שלימים הפכה להיות חברה שלי. Sam Adams Summer Ale.
בירה עונתית שמיוצרת רק בקיץ (נראה לי שאת זה הבנתם לא?).
בירת חיטה בסגנון בלגי. שונה מהמקור, במיוחד בגרסת הבקבוק שלה, אבל בחבית הבירה פשוט מושלמת לאחר צהריים חמים עם הרעננות הלימונית וקצת מרירות שמבדילה אותה משאר הבלגיות. אני אבחר אותה כל יום על פני הוגרדן, Kira, ויינשטפן ו-blue moon. רק פאולנר עולה עליה בטעם. כי הגרמנים פשוט עושים את זה טוב יותר, במיוחד הבווארים.
מכירים את זה שאתם שיכורים בארבע אחרי הצהריים?
זה הזמן לשחרר את הפטיש הצילומי. הפטיש הצילומי שלי הוא מנופים. מה לעשות.

שלוש בצהריים. אני מחתים כרטיס עבודה במכונה שנראית כמו מסרט של צ'רלי צ'פלין. נגמרה עוד משמרת בוקר של מיץ תפוזים ושלוש כוסות יין. מה לעשות, גם זה חלק מהעבודה. לא רק קוקטיילים ושמפנייה כל היום. עזבתי עצבני מסיבות שאני אשמור לעצמי, ואין כמו להוציא עצבים ע"י צעקות על מסך הטלויזיה בזמן משחק של ליגת האלופות. לצערי אין לי את כל ערוצי הספורט בחבילת הכבלים שלי לכן נאלצתי למצוא בר שפתוח בארבע אחה"צ ומעדיף לשדר ליגת האלופות מאשר משחק פוטבול אמריקאי. מזל שיש אחד כזה. כנראה שיש סיבה שהוא קיים משנת 1952. לאחר עשר דקות נכנס בחור, מתישב לידי ושואל "How much, How Much?" במבטא כבד ומוכר. תמיד אפשר לסמוך על זה שאם לא תמצא מישהו לראות איתו את המשחק ה מישהו הזה ימצא אותך. צ'לסי – ליברפול. חצי גמר ליגת האלופות. בר אמריקאי טיפוסי, שני ישראלים ובירה מעולה. Boddington Cream Ale היא בירה אותה אני רוצה לנסות כבר הרבה זמן. אני לא מבין למה חיכיתי כל כך הרבה זמן לנסות משהו כל כך טוב. הבירה נמזגת כמו גינס אבל בשלב אחד. כלומר בלי זוית של 45 מעלות ויישור הכוס לקבלת ראש קצף. פשוט מוזגים אותה והיא כבר מסתדרת לבד. גם נוח לברמן וגם נראה ממש טוב. לבירה צבע זהב עמוק יפייפה והיא צלולה לחלוטין. ראש קצף עבה וקרמי שלא נעלם. כאילו היא יפה מדי בשביל לשתות. כמו בגינס, אתה יכול לדעת בדיוק מתי לקחת כל שלוק מהבירה. לא מרירה מדי, לא מתוקה מדי, בדיוק מה שאני אוהב בבירה. מעין "גינס בטעם וניל". 6 דולר לפיינט.

boddington.jpg

לאחר שלוש כאלה סוף סוף נגמר המשחק, הטובים ניצחו, ואני יכולתי לחזור הביתה חצי מעולף ולישון שלוש שעות. כשהתעוררתי לנוכח העובדה שאני צריך לעזוב את הדירה לשעה וחצי בערך (שוב, סיבות אישיות) וזה נתן לי את האפשרות לשבת בבר של מסעדה שסעדתי בה בעבר. Calla Ocho. מסעדה קובנית בשדרת אמסטרדם על רחוב 81. הגעתי בערך שעה לפני הסגירה. המסעדה כבר אחרי הפיק של ארוחת ערב ולברמניות (המדהימות) יש זמן לעמוד ולפטפט עם לקוחות. תרשו לי להיות אלדד לוי לכמה דקות. למנה ראשונה הזמנתי סביצ'ה שרימפס וסרטן קלאסי במיצי לימון ומנגו עם מנגו ובצל. בהמלצת הברמנית ליויתי את המנה בויונייה ארגנטינאי, Pie De Palo 06, שהיה מושלם לליווי המנה. המנה הייתה מצוינת. שילוב בין חמוץ לחריף שטעמי הלימון והתפוח הירוק של היין התאימו להם בשלמות וניקו את הפה ביסודיות לקראת הביס הבאה. הסביצ'ה הגיעה עם פופקורן בצד. משהו שעדיין לא מובן לי אבל זה נחמד. ליין זה ממש לא מתאים. למנה עיקרית בחרתי את הקורדרו. טלה ארגנטינאי שהוגש במסטינג צבאי כשלכל חלק במנה יש את המקום שלו. בשר, ירקות, אורז, רוטב, פלפלים חריפים (לא נוגע) ובאמצע טורטיות שנאפות במקום כדי לארוז הכל ביחד. חות מהבשר שפשוט נמס בפה המנה לא הייתה מלהיבה מדי. היין שנבחר ללוות אותה היה Rotllam Priorat, Torojja Del Priorat 04. בלנד של קברנה, גרנאש וקריניאן. הכוס הראשונה שהזמנתי הייתה מקולקלת לחלוטין. לאחר טעימה מבקבוק חדש באמת התברר שזה היין ולא אני. ליין גוף בינוני, אפרסק ושזיף מבושלים באף עם מעט מוקה ועץ קלוי. ממלא את הפה במתקתקות עדינה עם טנינים רכים וסיום קרמלי. משאיר פה מעט יבש. היין כאילו נולד ללוות מנות טלה. תאווה לחיך. מחר עוד משמרת כפולה בשני מקומות שונים. 15 שעות במצטבר. כל עוד יש אלכוהול טוב יהיה בסדר.

ימים קשים עוברים על כוחותינו בגלות.
יום הזיכרון זה אף פעם לא קל, במיוחד כשאתה כל כך רחוק. העברתי את רובו מאחורי הבר. בראנץ' של יום ראשון אביבי. מימוסה ובליני נמזגו כאילו הם בחינם. עוד סממן תרבות אמריקאית שלא מובן לי.
שתי דקות דומייה שלי עם עצמי, אבל מה שבאמת צבט בלב היה לקרוא את הפוסט הקצרצר הזה.

יום העצמאות עבר בשלום. משמרת ראשונה ומאוד קשה בבר החדש אבל לאחר מכן "על האש" מסורתי (ולא, לא על האי תנועה בטיימס סקוור) עם הרבה מאוד גולדסטאר וקצת גולדסטאר לייט. כמובן שמברכים "בורא פרי הגולדסטאר" על כל אחת מהן. בכל זאת יום העמצאות לא?
ימים שלישי ורביעי היו נוראיים. 70 מעלות בחוץ (פרנהייט כן?), העיר מוצפת תיירים, המסעדה מפוצצת, הבר מלא, המדפסת בונים מקיאה כמו ילדה בת 16 אחרי "תהילה"  והבר באק החליט להתפטר.
מכירים את הפרסומת של ברטנדר? הברמנית עם שש ידיים? ככה נראיתי רק בלי שיער ארוך ושדיים.
טירוף כזה לא ראיתי מימיי. הקיץ רק התחיל וכבר אני צריך חופש.

ביום חמישי נפתחה גלריית האומנות שאחותי אוצרת. את מי נידבו למזוג יין וסודה לאורחים ומכובדים?
צדקתם.
סובניון בלאן צ'יליאני נוראי. מחוספס, חמצמץ בצורה מגעילה. לא נעים בכלל.
 איכשהו נגמרו 4 ארגזים.
בדרך הביתה, רצוח מהימים האחרונים, עברתי מול חנות Best Cellars ליד ביתי וגיליתי שהערב יש טעימה מודרכת של יינות רוזה לכבוד האביב (גם כן אביב, עכשיו 5 מעלות צלזיוס ויורד גשם). 
5 דולרים תמימים תמורת 6 יינות רוזה, רוזה מבעבע ושמפניית רוזה מלווים בהסברים וכיבוד קל ואיכותי. מה לא ניכנס?
הטעימה הייתה מאוד לא רשמית. באמצע החנות, היינות על שולחן עגול מסביבינו וכולם עומדים. בדיוק מתאים לקוספט של החנות. מבינים גדולים ביין לא היו שם. רק אנשים שרוצים לבוא ולשתות יין טעים מלווה בהסברים עליו.
דרך אגב, על הבקבוקים שמו פוררים בדיוק כמו על כל בקבוק אלכוהול רגיל.

את הערב פתחנו על הרוזה המבעבע. מרקיז דה לה טור מבית רמי פנייה (Remy Pannier) שבעמק הלואר. רוזה מקסים, תות ופטל באף, צבע ורוד סלמון. בועות קטנות ורמנטיות שכיף להתסכל עליהם מטפסות באלגנטיות במעלה הכוס. פתיח מצוין לערב ולכל ארוחה באשר היא. לאחר שכל המאחרים הגיעו, המשכנו ליינות. 9 דולר דרך אגב. משתלם מאוד.
Domaine Houchart Rose, Cote De Provence
כמו שאתם בטח מנחשים, רוזה מפרובנס. בלנד של 35% גרנאש, 25% סירה, 20% סינסאול (Cinsault),
10% קברנה סובניון, 5% מורבדר ו-5% ענבים אחרים. בקיצור אחד הבלנדים הכי בלנדים ששתיתי אי פעם.
יין מעוד רענן. ורוד סלמון (אל תיכנסו איתי להאם זה סלמון אטלנטי, נורווגי וכו'). גרגירים אדומים, מינרלים. סיום חלק וקצר.
זה היין היחיד שקניתי. רק מכיוון שאותו היום גנבו לי את הארנק וזה כל מה שהיה לי בכיס. 12 דולר.

Bacaro – Pinot Grigio Rose
היין הזה בלבל אותי. פינו גריג'יו הוא ענב לבן. אז איך עושים ממנו רוזה? טוב לא ממש רוזה. מוגדר כבלאש.
מה למדתי זה שפינו גריג'יו (גרי בצרפתית. אפור) הוא ענב אפרפר-אדמדם. כלומר יש לענב פיגמנטים בקליפה ואם התירוש יושרה בקליפות הוא יקבל צבע. רק בשביל זה היה שווה להכנס.
היין מגיע מעמק ונטו שבאיטליה. אותו עמק בו שוכן הכפר ולפוליצ'ילה עם היינות המעולים שלו.
ורוד חיוור. ריח של תות לא ממש בשל. פירות הדר חמוצים. מרגיש מעט שמנוני בפה. אני אשאר עם פינו גריג'יו לבן.
11 דולר.

Chateau De Campuget
רוזה מעמק הרון. 60% סירה 40% גרנאש. רוזה בהגדרה, יין אדום בתחושה.
ללא ספק הרוזה הכי כבד בכל הטעימה. צבע ורוד עמוק. תות ופטל באף. אפילו Black Currant. הפירות מרגישים יותר טריים מאשר בשאר היינות. יתכן שזה בגלל שהיין כבר בן שנה. היחיד מבציר 2005. ממלא את הפה פירות טריים, אפילו מרגישים מעט טנין. סיום ארוך ומתקתק. כבר אמרתי שזה יותר קרוב לאדום מאשר לרוזה? 15 דולר.

Brampton
בלנד מסטלנבוש, דרום אפריקה. קברנה, מרלו ופינוטאז'. זה הזמן לציין שזו הפעם הראשונה שאני שותה פינוטאז' כלשהו. לא ממש אידאל להכרות ראשונית עם הענב. ורוד בוהק. מאוד צלול. תות, גרגירים עם ניואנסים של עישון וכבדות בגלל הפינוטאז'. כולם מאוד אהבו והתלהבו מהיין. אני ממש לא. בדיוק ההפך ממה שאני מחפש ברוזה. היין היחיד שלא סיימתי לשתות. 10 דולר.

הוטעמו גם הרוזה של רמי פנייה שמוגש באחד הברים כרוזה הבית ו-Shim Estate מלונג איילנד שהוא רוזה על בסיס מרלו. אין שום דבר מעניין להגיד עליהם.

לסיום (קינוח?) פתחו בקבוק של Charles Lafite. שמפניית רוזה אמיתית. תאווה לחך. פטל. גרגירים אדומים. מעט אגוז מוסקט. פה מלא טעמים נפלאים. הרגשה מלכותית משהו שמשרה עליך המשקה הזה.

אולי מבחינת מזג אויר האביב עוד לא ממש החליט אם הוא הגיע או לא, אבל מבחינת ארון המשקאות האביב כאן ובענק.
סוף שבוע נפלא לכולנו.