קוראים לי אור, ואני מגמגם.

07/30/07

מה שקראתם.
יש פוסטים שכשקוראים אותם הם מזכירים לך משהו. משהו שאני לא ממש שם לב אליו כי הרבה זמן אני כבר חי איתו, למדתי להתמודד ולמדתי למנוע אותו.
הכתיבה של רותם על הדיסלקציה שלה הזכירה לי את הגמגום שלי.
תרשו לי לצטט קטע קטן בשביל אלו מכם שלא יקראו את כל הפוסט המצוין שלה:
"יש ימים שאני מקללת את זה, את הבעיה הזאת, קצת קשה להיצטער על משהו שנולדת איתו ושהוא לא באשמתך, אבל הוא משהו שמקשה לך על החיים כל יום".
אז אולי הגמגום שלי לא מקשה לי על החיים כבר, אבל כן, היו תקופות שנמנעתי מלהרים טלפון, לפתח שיחה, להתחיל עם בחורה או להצביע בכיתה. אפילו בליל הסדר עם המשפחה. האנשים שאתה אמור להיות איתם הכי טבעי ושמן הסתם אוהבים אותך.
זה בא והולך. תלוי בעיקר במצב נפשי ומושפע מלחצים טבעיים שקיימים בחיים של כולנו ומוצאים את דרכם לעולם הפיזי. אצלי זה מתבטא בשיבושי דיבור.
אני לא יכול לשים את האצבע על התקופה או הדבר שגרם לי לשנות את הגישה בעניין. אני מניח שזה קרה איפשהו בין התיכון לצבא.
רותם מסיימת את הפוסט שלה במשפט הכל כך נדוש וכל כך נכון "אין לא יכול, יש לא רוצה".
אז רציתי להיות מפקד בצבא, אז פיקדתי. עם או בלי גמגום. תחשבו על המפקד שלכם מהטירונות. עכשיו תלבישו עליו את כל הבדיחות על מגמגמים. לא ממש דמות פיקודית הא? ק-ק-קדימה הסתער?
אז זה העניין, שאני לא יודע איך ולמה, אבל זה עבד. אפשר לומר שניצחתי את זה. לא ב-100%. לפחות לא את הפן הפיזיולוגי של הגמגום, אבל בהחלט ניצחתי את הפן הפסיכולוגי שהשפיע עלי ושלט בחיי כל כך הרבה שנים.

במקצוע כמו שלי שבו אתה מרכז הבמה, מרכז תשומת הלב והכל (כמעט) סובב סביבך אין מקום למגמגמים.
אז לפעמים זה מגיע, בעיקר בשיחות ארוכות עם לקוחות או כשאני צריך להסביר משהו מאוד טכני, בעיקר בענייני אוכל. כשזה מגיע לאלכוהול אין בעיות.
ברמן צריך להיות אדם בטחון עצמי בשמיים בשביל להראות שגם בלחץ הכי גדול הוא שולט בעניינים ועסקים כרגיל. בטוח לא לגמגם.
תמיד ישאר בתוכי אותו ילד קטן שלא ממש רצה לקרוא בכיתה, אבל הוא שותק. ולא רק בגלל שהוא מגמגם 🙂 .

מודעות פרסומת

17 תגובות to “קוראים לי אור, ואני מגמגם.”

  1. almost30 Says:

    פוסט נהדר.

  2. רותם Says:

    מי אוהב אותך יותר ממני

  3. עדי Says:

    אני.

    מעולם לא הפריע לי הגמגום שלך, זה ממש בקטנה, כשאתה נלחץ… 🙂

    סחטיין על הפוסט.


  4. כבוד על הפוסט. ולא רק בגלל שבני הבכור מתמודד עם מצב דומה. מגמגם מגמגם, אבל אתה כותב כמו מלך

  5. חנן כהן Says:

    יש איש אחד שכותב בלוג שאני מאד אוהב. העבודה של הבנדם זה לדבר עם אנשים. פעם פגשתי אותו ואז נדהמתי לראות שהוא מגמגם.

  6. חנן כהן Says:

    חיפשתי. הוא כתב על זה.

    http://www.notes.co.il/assi/28351.asp

  7. ori Says:

    הכרתי פעם שדר רדיו שגימגם בכל פעם שסגר את המיקרופון וגם זמר שגימגם בכל פעם שהניח את הגיטרה.

    שניהם אף פעם לא ראו בגימגום איזושהי חולשה או משהו שימנע מהם להגשים את חלומותיהם.

    אני שמח שידעת להבחין שיש בך כל כך הרבה מעבר לפגם הפצפון הזה

    נהנתי לקרוא

  8. Islay Says:

    "אין לא יכול, יש לא רוצה" – לי לקח הרבה זמן ללמוד (אמנם לא מגמגום אלא ממשהו אחר) שלפעמים דוקא יש "לא יכול", וגם זה בסדר. וללמוד את זה היה קשה לא פחות מה"לא לוותר" ההירואי. (:

    מעריכה את היכולת שלך להיחשף ככה בבלוג.


  9. תודה על התגובות החמות.
    תהיתי מה תהייה התגובה לפוסט שכזה.

    יאיר, בהצלחה לבן שלך עם "ההתמודדות". פתאום מוזר לי לקרוא לזה ככה.

    רותם, עדי באמת אוהבת אותי יותר 😀

    חנן, ברוך הבא לבלוג ותודה על הקישור.

    אורי, בהחלט פגם פצפון. בראייה לאחור עשיתי הרים מגבעות.

    איילי, חלק מבגרות של אדם זה לדעת גם מה הוא לא יכול למרות שהוא רוצה. כנראה בגלל זה זה לקח הרבה זמן. מזל טוב, את אדם בוגר.

  10. Islay Says:

    טוב, זה היה מזמן. (: בכלל, נראה לי שהחל מהיום הולדת האחרון, אני כבר לא על תקן בוגרת אלא על תקן זקנה. (:


  11. אין מצב לשכנע אותך שאת רק משתבחת הא?

  12. Islay Says:

    זה בסדר, אני סתם מקטרת להנאתי. משבר הגיל חלף בערך שבוע וחצי אחרי יום ההולדת, וכוחותינו שבו בשלום. אבל זה חלילה לא צריך להפריע לך להגיד לי שאני רק משתבחת. (:


  13. כמו ויסקי בחבית. כמו יין בבקבוק. את רק משתבחת.
    טוב?

  14. Islay Says:

    טוב. (:

  15. ציפי רכס Says:

    אני כשקראתי את הפוסט שלך בכיתי (מה לעשות …פולניה )אבל זה היה בכי של הערכה לך הילד הקטן שגדל והפך לחבר שלי ןלאדם שאני מעריצה !כמה שמחתי לקרוא את התגובות של האנשים שסביבך שחלקם חברים וחלקם אולי חברים חדשים . תמשיך להיות מה שאתה והעולם יהיה קטן עליך

  16. אור Says:

    גם לי קוראים אור, וגם אני מגמגם, ואני עולה עכשיו

    לכיתה י'.

    רציתי מאוד לדעת איך נפתרת מהבעיה הזאת. היא באה

    והולכת כפי שאמרת. לפעמים יותר קשה , ולפעמים כמעט ונעלמת.אני מעריץ אותך על היכולת
    להתמודד עם זה בצורה כזאת. גם אני בליל הסדר הייתי
    מאוד בלחץ כשכולם קראו והגיע התור שלי לקרוא.
    דרך אגב, לא קראתי. צור קשר בבקשה.

  17. משתמש אנונימי (לא מזוהה) Says:

    גם אני מגמגם


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: