וידויים של מח מסובב

פוסט חגיגי לחנוכה!
לא סתם, עוד פוסט כרגיל.
עוד ערב של ה-Kosher Wine Society, הפעם לא יכולתי לוותר.
8 קברנה סובניונים שונים, אחד לכל נר בחנוכיה, בטעימה עיוורת שהייתה קצת יותר מדי חברתית ומעט מדי מקצועית, אבל בסופו של דבר היה כיף.
בתחילת הערב היו מולי 8 כוסות מלאות, בסופו היו מולי 8 כוסות ריקות וטבלת טעמים וציונים מלאה.
אני לא אלאה אתכם בפרטים מיותרים, את רשימת היינות המוטעמים אני אביא בהמשך, אבל בואו אני אחסוך לכם את הסקרנות ואגיד שהמנצח האישי שלי בטעימה הזו היה קברנה סובניון ישראלי.
הנה היינות לא לפי סדר הטעימה אלא לפי הציונים המשוקללים שנתנו להם, מהכי גרוע (והוא היה ממש גרוע) להכי טוב (הוא היה ממש טוב).

8Lan Zur Cabarnet Sauvignon 2005, Valle del Maule, Chile. 7$
7. Herzog Special Reserve 2004, Alexander Valley, California. 28$
6. Baron Herzog, Jeunese 2006, Central Coast, California – Half Dry! 13$

5. Hagafen, Napa Valley, California 2003 36$
4. Rothberg, Paarl South Africa, Winemakers Reserve, 2004 20$
3. Ella Valley Vineyards, 2003, Judean Hills, Israel 28$
2. Tishbi Special Reserve, Kerem Ben Zimra, 1999, Galil Israel 40$
1. Chateau Haut-Vigneau, Pessac Leognan, 2003 40$

אז מה אני אגיד לכם?
שהתשבי הוא המנצח שלי?
שהבורדו הוא המנצח שלי?
אני יכול להגיד את זה, אבל אז יצא שאני משקר.
אין דבר שאני סומך עליו יותר מטעימה עיוורת, ובעוד שאת 4 היינות הראשונים פסלתי עוד בשלב ההרחה ועוד יותר בשלב הטעימה, בין 4 האחרונים היה לי ממש קשה להחליט.
הבורדו היה פשוט מעולה, בורדו-אי מאוד. ישר ניחשתי שהוא בורדו בגלל האדמתיות, הטחב ובעיקר בגלל החבית הצרפתית הכל כך בולטת. מה לעשות, אני פרנקופיל.
את הרוטברג פסלתי לאחר כמה השוואות לאחרים, הוא טוב אבל ממש לא באותה הליגה.
התשבי, למרות שהיה אחד מחביבי הקהל, לא דיבר אלי. אני בכלל ניחשתי שהוא ג’וקר ובכלל לא קברנה סובניון. הצלחתי גם להוכיח למעביר הטעימה לאחר מכן למה חשבתי ככה. היין כבר לא בשיאו ולמרות שהוא לא מראה סימני גיל בצבע הוא בהחלט מתפרק אחרי כמה דקות בכוס.
המנצח האישי שלי בטעימה הזו היה הקברנה של עמק האלה. אני בכלל נחשתי שהוא קברנה קליפורני מאזור פאסו רובלס והייתי מאוד שמח וגאה שהתבדיתי.
קברנה איכותי, מהודק, קלאסי, עם פלפל וקסיס באף, דובדבנים חמוצים, אוכמניות שחורות והרבה תבלינים בפה וסיום שוקולדי-קרמלי נהדר.
אם הוא לא היה עולה פה 28 דולרים (מה לעשות, יין מיובא) הייתי קונה ארגז.
נגמרה הטעימה, כולם לוחצים ידיים ויוצאים ל 5- מעלות צלזיוס שבחוץ.
אבל אני רוצה עוד יין. כולה 10 בערב והלילה עוד צעיר. תוסיפו לזה את העובדה שאני עובד כל ערב בספ”ש ותקבלו שאין לי הרבה זמן לבילויים רציניים.
אז חציתי את הכביש ונפגשתי עם ידידה בבר יין איטלקי וטרנדי שנפתח לא מזמן.
פתחתי ב- Poggio L’aiole,Castelio di Modanella 2001 מטוסקנה.
בחרתי את היין משתי סיבות. האחת, הוא עשוי מענבי Caniolo שלא טעמתי יין שעשוי מהם לעולם.
השניה, היין מיושן במשך 5 שנים בבטון. לא חבית, בטון.
לא ממש ידעתי איך להגדיר את היין הזה. הגוף קליל, יין קיצי מושלם (להזכירכם, כמעט יורד שלג בחוץ), מאוד יבש, המון ציפורן באף ובפה חוץ מזה לא הרבה. לא בדיוק כוס היין שלי אבל אין ספק שמדובר בעוף מיוחד בעולם היין ושמחתי לשתות אותו.
היין השני ששתיתי היה Gutturino, il Poggiarello 2001, Emila Romagna.
בלנד של Barbera ו- Bomarda. מפלצת של יין. להגיד שיש לו גוף מלא זה להעליב את היין, אני לא רוצה להגיד שהוא מסריח, המילה Funky הרבה יותר מתאימה פה. איזון מושלם בין פירותיות לחמצמצות איטלקית שאת האהבה שלי אליה אני ממש לא משתדל להסתיר. יין שמשאיר את הפה מתחנן לעוד. לא לחינם שתיתי שתי כוסות.
לקינוח ולסיום הערב, שתיתי Vareij, Hilberg-Pasquero, 2005 מפיאמונטה (האיזור האהוב עלי באיטליה, כבר אמרתי?).
100% ענבי Barchetto. שוב, ענב שלא שמעתי עליו בחיים.
יין מתוק. הייתי מגדיר אותו כיין קינוח ואם אני לא טועה (כי אני אומר את זה על סמך אינטואיציה ולא על סמך ידע) הוא משמש כמרכיב עיקרי ביינות המוסקטו הפיאמונטיים. מה לעשות, טעיתי.
קליל ומלא חיים. מתקתק, המון אוכמניות, ריבתי וקליל כאחד. פשוט מוסקטו אדום. כיף חיים של יין!

היה ערב ארוך, מאוד. אבל מאוד מהנה ולא פחות חשוב, למדתי עוד דבר או שניים על היצור הנפלא הזה שנקרא יין. חג חנוכה שמח לכולם!

חורף זו תקופה מיוחדת בחייו של חובב אלכוהול.
אפשר להוציא מהארון את היינות האדומים, הויסקים הכבדים, הקוניאקים המחממים.
אפשר להפסיק לשתות קוקטיילים צבעוניים, משקאות מעורבבים עם המון קרח וכמובן את הקוקטיילים הקפואים.
ברור לכולם שיש משקאות של חורף ויש משקאות של קיץ. יש בירות של חורף ויש בירות של קיץ. יש יינות של חורף ויש יינות של קיץ. ויש קוקטיילים של חורף ויש קוקטיילים של קיץ.
החלק היפה ביותר בקוקטיילים של חורף הם הקוקטיילים החמים.
ישנם קוקטיילים קלאסיים כמו גרוג, Hot Toddy וקפה אירי שהיו ויישארו לעולם.
לכל אחד יש את הדרך לשדרג לעצמו את הקפה או התה, אם זה אייריש קרים, ליקר קפה, ליקר קקאו, ויסקי, קוניאק או שאר תוספות מעניינות.
אחת התוספות המעניינות ביותר שנתקלתי בהן לאחרונה הוא ליקר איטלקי חדש בארה”ב שנקרא Faretti Biscotti Famosi.

הליקר הוא ליקר ביסקוטי, אותם עוגיות איטלקיות נהדרות שריחן נישא למרחוק בכל בוקר איטלקי ממוצע.
ללא ספק אחד הליקרים המיוחדים שיצא לי לטעום, עולה בקנה אחד הם ב-St Germain, רק שיש פחות דברים לעשות איתו. אני מסוגל לחשוב רק על להוסיף אותו לקפה שלי ולשדרג את המאפים שכנראה לעולם לא אאפה.

רק 28% אלכוהול שלא מפריעים לאף לקבל את כל המאפיינים הרבים של הליקר הזה. מבחינת מורכבות הוא אחד המורכבים והיפים שטעמתי. אניס, אגוזים, קליפת תפוז, שקדים. כמו להכנס למאפייה מוקדם בבוקר כשהכל בדיוק יוצא חם מהתנור. אני מסוגל רק להריח אותו כל היום.

הטעם כמובן לא מאכזב.
כמו שאמרתי, הליקר ישדרג כל קפה של אחרי הארוחה (שלא לומר קפה של בוקר) ואפשר להנות ממנו גם נקי, עם קרח או בקוקטייל.
כן ירבו ליקרים כאלה, כי הם הופכים את הבר ליותר צבעוני ואת הבוקר ליותר טוב.

אני אוהב להיות קצת שונה. לא משהו רציני. אין לי בעיה לעשות מה שכולם עושים כל עוד יש לזה את הטאץ’ האישי שלי. אז החלטתי לפתוח את הבוז’ולה נובו, שבוע לפני כולם. כי אני מוכרח לשתות אותו, אני פשוט לא מוכן לשתות אותו עם כולם.

בערך בשעה הזו עוד שבוע יחגגו בכל העולם את חגיגות הבוז’ולה או היין הראשון מבציר 2007. בארה”ב יחגגו בפעם ה-25 ברציפות מאז הגיע הבוז’ולה לכאן לראשונה בשנת 1981.
דרך אגב, בוז’ולה הוא ממש לא היין הראשון מבציר 2007. המונח הנכון הוא היין האדום הראשון מאירופה. יינות מבציר 2007 מחצי הכדור הדרומי נמצאים כבר מזמן בשוק, בעיקר לבנים ובעיקר סובניון בלאן ניו זילנדי ואם זכרוני אינו מטעה אותי, מוסקטו ד’אסטי מפיאמונטה כבר אמור להיות בשוק.

אין לי כל כוונה להתחיל לכתוב על כל ההסטוריה וההסטריה שמאחורי החגיגות. אני פשוט לא אסתיר את העובדה שאני סולד לחלוטין מהחגיגות המיותרות הללו והסיבה שלי היא ממש ממש טובה: בוז’ולה זה חרא של יין (סליחה על הצרפתית שלי, זו פשוט המילה הכי נכונה).
גמאיי הוא לא ענב מעניין בכל רמותיו. תהליכי ייצור היין (התסיסה המיוחדת וכו’ וכו’) אמנם עושים לו טוב יחסית למוצר שהיה מתקבל אלמלא השיטות הללו, אבל זה עדיין לא הופך את היין לטוב. אפילו לא קרוב לזה.
וזה ממש לא בגלל שאין לי כבוד למסורת, אבל זה כבר הרבה מעבר למסורת מה גם שהסיבה לחגיגות הללו מחוץ לאזור הכפר עצמו נעוצות בהחלטות כלכליות ותדמיתיות נטו.

אז כאמור השנה החלטתי, בשבוע השני לחודש נובמבר, בשעה חצות בדיוק, שבוע לפני כולם, לפתוח בקבוק בוז’ולה נובו של Georges Dubeuf, בציר 2007 כמובן.

נתחיל מהבקבוק עצמו. ליינות בוז’ולה נובו יש נטייה להיות צבעוניים ושמחים במיוחד לאור החגיגתיות שבפתיחתם.
כבר חיסרון מבחינתי. אני אוהב את התוית שלי חלקה, עניינית ומעניינת אבל לא בצורה שתגרום לי להתקף אפילפסיה קטן.
עוד נקודה למחשבה: הגיע הזמן שיתחילו לשווק את היינות הללו עם פקקי הברגה. אין כל סיבה לטרוח ולפתוח בקבוק עם פקק סיליקון בשביל היין הזה. העבודה פשוט קשה מדי.

נעבור ליין עצמו.
מה אני כבר יכול להגיד על היין שלא הסגרתי בפסקה הראשונה? אני לא אהבתי אותו, לא אוהב אותו ולא אהב אותו בעתיד.
האף שטוח ולא מעניין, הפה מלא פירותיות חד מימדית והסיום מר. כל כך מר שגם אחרי ש-20 דקות לא לגמתי ממנו אני עדיין מרגיש אותו בעומק הגרון אפילו באופן מעט צורב. סיום ארוך זה טוב או לא?
פשוט מתחשק לי להעביר אותו לשקית אלומניום, לתקוע קש בקצה ולדמיין שאני שותה טרופית ענבים מאיכות ירודה במיוחד.

אז למה לשתות את היין הזה?
באמת שאני לא יודע. אז אני אעשה איתו משהו אחר לחלוטין שאני יודע לעשות. לשלב אותו בקוקטיילים!
שני הקוקטיילים הבאים נוצרו במיוחד לחגיגות הבוז’ולה הראשונות שלי, לפני שנתיים. אמנם לא יצרתי אותם אבל אני בהחלט שמח להביא אותם לפניכם.
נובו פיז:
1 בוז’ולה נובו
1 ג’ין
1 מי סוכר
3\2מיץ לימון
5 ענבים אדומים
יש למעוך את הענבים בשייקר, להוסיף את שאר המרכיבים, לנער ולסנן להייבול עם קרח. לסגור עם סודה ולקשט עם שני ענבים.

נובו מרטיני:
0.5 בוז’ולה נובו
1 ג’ין
0.5 ליקר גראנד מרינייה
3\2 מיץ לימון
3\2 ריבת ענבים
לנער בחוזקה בשייקר, להגיש בכוס מרטיני מקוררת.

עוד שבוע, כשבכל העולם “יחגגו” את היין הראשון של הבציר, אני אשתה יינות טובים. יינות מעולים. לא כי יש סיבה. בדיוק כמו שאין סיבה לחגוג את הבוז’ולה. סתם. כי אני יכול, וכי אני רוצה.
חג בוז’ולה שמח!

החורף סוף סוף הגיע לניו יורק מה שאומר שהעונה התיירותית די נגמרה והמסעדה עוברת לתרדמת חורף.

יש הרבה מאוד זמן פנוי וזמן פנוי צריך לנצל על מנת להבנות ולהתפתח בתור ברמן.
אפשר לטעום יין, אפשר לטעום ליקרים, קוניאק, ווסקי ואפשר לטעום בירה, אבל הכי כיף זה לערבב בינהם.
לאחרונה נמאס לי מהאספרסו מרטיני הישן והמוכר שאני מכין.
שוט אספרסו
1.5 וודקה וניל
0.5 בייליס
דאש פרנג’ליקו (ליקר אגוזים מעולה)

הנוסחה הישנה והמוכרת עובדת היטב, וגם אחרי שינויים מותאמי לקוח כמו בייליס בטעם קרמל, קלואה פרנץ’ ונילה או דאש סמבוקה במקום הפרנג’ליקו עדיין הגיע הזמן למשהו שונה לגמרי.
מכאן נולד, בעזרתה יש ידידה טובה עם הרבה נסיון מאחורי הבר, ה-מרטיני 50 פולי קפה (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
במקום קוקטייל מסובך ועתיר מרכיבים המרטיני צומצם למשהו מינימליסטי אך משובח.
בשייקר:
50 פולי קפה (אפשר גם 40, העיקר שיש ממש הרבה)
3 מנות וודקה וניל
דאש פרנג’יליקו
דאש אמרטו
את הכל יש לנער חזק חזק עם מעט קרח יחסית ולסנן סינון כפול על מנת שכמה שפחות פולי קפה יגיעו לכוס.
הוודקה מקבלת טעם עדין של קפה וכל זאת מבלי להעמיס עליה. הפרנג’ליקו והאמרטו הם רק אופציה אבל לטעמי הם מוסיפים מימד נוסף לקוקטייל.

הקוקטייל הבא בתור הוא משהו שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן וקראתי עליו בחוברת מתכונים. יותר נכון מאז מאי האחרון שבו טעמתי לראשונה St Germain וגם כתבתי עליו.
Chimney Creek 2007, הסובניון בלאן הניו זילנדי שמוגש במסעדה בכוס, חבר ל-St Germain יחד עם כמה עלי נענע, מיץ ליים ומי סוכר ויצר מוחיטו עם גוון ניו זילנדי.
חופן עלי נענע
1 יין לבן
1 St Germain
0.5 מיץ ליים
0.5 מי סוכר
את הנענע יש למעוך בעדינות יחד עם הליים, להוסיף את שאר המרכיבים, קרח ונער מספר שניות ואת כל התכולה להעביר לכוס ללא סינון. לסגור עם סודה.
הטרופיות החמצמצה המאפיינת את הסובניון בלאן הניו זילנדי משתלבת עם הטרופיות המתוקה של הליקר בצורה מושלמת ויחד עם הנענע, הליים והמי סוכר יוצרים את הורסיה האחרונה שלי למוחיטו שלאט לאט תופס מקום של כבוד בפנתאון הקוקטיילים הקלאסיים.

בפעם הבאה שאני אכתוב על קוקטיילים יהיה מעורב בעניין יין אחר, הפעם אדום שלדעתי לא ממש ראוי לשתיה בפני עצמו אך עדיין ראוי לכבוד מינמלי. וכן, אני מדבר על הבוז’ולה נו-בוא. עוד שבועיים!

הייתי בתערוכת והויסקי השנתית של המאלט אדבוקט. זו השנה העשירית ברציפות שהמגזין המכובד עורך את התערוכה ומדי שנה היא זוכה להצלחה גדולה עם עשרות מציגים מכל המדינות המייצרות וויסקי והרצאות בנושאים שונים ממיטב העוסקים בתחום.

115 דולר עלתה הכניסה. למזלי גם בעיר הכי מנוכרת בעולם מצאתי אנשים שאכפת להם ממני והשיגו לי הזמנה לאירוע חינם אין כסף. ומזל שזה היה חינם. לא בגלל שלא הייתי משלם בלי להתלבט בככל, אלא בגלל שבאמת לא נהניתי.מי שקרא את הפוסט על התערוכה הקודמת בה הייתי, Whisky Live, בטח יודע שהייתה תערוכה עשירה, מעניינת, חינוכית ובכלליות מאוד מאוד נהניתי בה. זה ממש לא היה המצב בתערוכה הנוכחית.

יש הרבה סיבות למה לא נהניתי מהתערוכה. הראשונה היא הגודל לעומת הצפיפות.

כשאנשים משלמים 115 דולר לכרטיס מצפים לקצת יותר מרחב תנועה ואולי, השם ישמור, גם אפשרות לדלות קצת מידע על הויסקי מהמטעימים בתערוכה. כל זאת לא היה אפשרי עקב כמות האנשים והצפיפות בין דוכני הטעימה. הייתי מראה לכם תמונות אבל הם יצאו כהות מדי.

אולי הסיבה שבגללה גבו 115 דולר לכל כרטיס (155 לכרטיס VIP) היא שהטעימות היו חופשיות. בתערוכה הקודמת היו דירוגי מחיר לכל וויסקי ע”פ שנות היישון אבל היה יותר מבחר מכל ויסקי ונמזגו מנות יותר נדיבות. מה גם שרוב המטעימים לא דרשו את שוברי הטעימה.

עכשיו נגיע לסיבה העיקרית שבגללה לא נהניתי.
מאז התערוכה הקודמת טעמתי עשרות ויסקים, בעיקר סינגל מאלט מסקוטלנד. את רוב הוויסקים בתערוכה טעמתי בעבר בכל מיני הזדמנויות, בעיקר בברנדי לייבררי, וגם מבחר גדול לא היה (הכוונה למבחר וויסקים מכל מזקקה שונה). הויסקי הכי מבוגר שאני מצאתי היה הגלנפידיך 21 שלא מצאתי אותו מהנה או מעניין במיוחד.

האם באמת יכול להיות שאין שום דבר בכל התערוכה שיכול לרגש אותי? לחדש לי משהו בעולם שכנראה הוא לא גדול כמו שחשבתי?

בכל זאת טעמי כמה דברים, אך מרוב שעמום, וגם קצת התבאסות על האירוע לא טרחתי לרשום רשמי טעימה מסודרים. דוקא בתחום הזה התערוכה הייתה הראשונה בה קיבלתי ספרון רשמי טעימה עם כל המזקקות לפי סדר הופעתם בתערוכה. דוקא אותו שכחתי שם.

אני מניח שעל כך כל מה שנותר לאמר זה כגודל הציפייה כגודל האכזבה. חיכיתי לתערוכה הזו הרבה זמן ומאוד התלהבתי כשגיליתי שהיא נערכת רק יום לפני היומולדת שלי.

דרך אגב, מזל טוב לי. אני בן 24. מחר נחגוג עם הרבה יין טוב, שלשום חגגתי עם המון סטולי תפוז עם טוניק.

להשתכר זה כמו לאכול במקדונלד’ס, זה נחמד אבל אחר כך אתה שואל את עצמך:

“באמת הייתי צריך את זה?”

אוסטרליה לא עלתה על מפת היין העולמית בגלל המרלו שלה.
היינות הללו בחיים לא יגיעו לרמה של השיראזים מעמק בארוסה ולבלנדים הנהדרים של שיראז וקברנה סובניון.אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ומסתבר שגם באוסטרליה אפשר למצוא מרלו מעולה, רק צריך לדעת איפה לחפש ומה לקנות.
שמתי ידי על שלושה בקבוקים של מרלו אוסטרלי מהשורה הראשונה, מקסימום שניה.

כרם Bird In Hand שנמצא בגבעות Adelaide, ב- Woodside שבדרום אוסטרליה.
הכרם נקרא על של מכרה זהב שפעל במקום בשנות החמישים של המאה ה-19.
הסדרה הגבוהה של היקב שבבעלות אנדרו נאגנט נקראת Nest Egg על שם המנהרה בעלת התפוקה הגבוהה ביותר במכרה.
היינות מסדרה זו מיוצרים בשנים נבחרות בלבד ומקבלים את תשומת הלב הראויה להם מהבציר ועד הבקבוק.
כל בקבוק בסדרה ממוספר. מהמרלו בוקבקו רק 3575 בקבוקים, אני פתחתי את בקבוק מספר 2257. בחירה ראנדומלית לחלוטין מבין שלושת הבקבוקים שברשותי.
יש אנשים שמחכים לאירוע מיוחד בשביל לפתוח בקבוקים, אני פתחתי בקבוק כי התחשק לי לשתות משהו עם השקשוקה ביום שישי בערב אחרי העבודה.

בהרחה ראשונית מיד לאחר הפתיחה מקבלים אגרוף של חבית אלון צרפתי עם המון טחב ואדמתיות.
ליין לקח בערך שעה להפתח ולהתמתן וגילה ארומות של שזיף, גרפיט (כמו עיפרון מחודד) ושוקולד מריר. ממש לא המרלו הקליפורני אליו אני רגיל או הבורדו-אים שאני מרשה לעצמי מדי פעם לקנות.
איפשהו על אמצע הדרך בין שזיף מיובש לבשל, דובדבן וקוראנט בפה. סיום ארוך, יבש עם אפטרטייסט של שוקולד מריר. טנין טוב אך עדיין קשה מעניק ליין אלגנטיות ואין ספק שהוא יוכל להתישן עוד כמה שנים למרות שאני מאוד נהנה ממה שהוא מראה לי היום. ניתן לשניים האחרים לנוח עוד כמה חודשים ונראה לאן הם מתקדמים.

מכיוון שזהו המרלו האוסטרלי הראשון שאני שותה אז אין לי אפשרות להשוות אותו ליין אחר.
נדמה לי שכאשר משקיעים כל כך הרבה ביין אין הרבה סיבה שהוא לא ייצא טוב, השאלה מה קורה עם הסדרות היותר נמוכות של היקב. לדעתי יקב נמדד ביינות היום יום שלו לא פחות ואולי אפילו יותר מאשר ביינות הדגל.
לא נראה לי שאמשיך לחקור ולטעום מרלו אוסטרלי, כי יינות כמו שיש לי בכוס לא נמצאים על כל מדף בחנות יין ממוצעת. וגם שיש יותר מדי מרלו טוב ממקומות ש”קצת” יותר מתמחים בענב הנהדר הזה. אולי אחרי שאסקור את כל פומרול וסיינט אמיליון אני אתן לאוסטרלים עוד צ’אנס. אמנם לא באמת ניסיתי, אבל נראה לי שזה עונה על השאלה שבכותרת.
עד אז, יש עוד עולם מלא במרלו שם בחוץ.

לא, לא מאלכוהול. כנראה שקצת בעזרתו.
לא זוכר אם ציינתי את זה בעבר או לא, אבל לפני 3 שבועות הברמן בוקר של המסעדה שעובד 5 בקרים רצופים החליט לשלוח אגרוף ישירות לפרצוף של אחד מהמוציאי מנות, מה שהביא לפיטוריו המידיים ואת החיים שלי לנטולי שינה.
קצת על הלו”ז שלי:
שבת ערב - משמרת של 12 שעות
ראשון ערב - בערך 10 שעות, תלוי בלחץ. הולכים לישון בשתיים או שלוש בבוקר.
שני בוקר - בשמונה בבוקר מתיצב למשמרת בוקר, במהלכה ואחריה סופר מלאי ומזין למחשב. מגיע הביתה בערך בשמונה בערב.
שלישי בוקר - משמרת בוקר רגילה בבר.
רביעי - משמרת בתור מנהל בר, כל המשלוחים הגדולים. לסדר הכל במקום ולעדכן מלאי לשבוע הבא.
חמישי - חופש!
שישי - משמרת בוקר רגילה, מעט משלוחים וכמובן עדכון המלאי.
שבת - שוב משמרת ערב…

ככה נראים החיים שלי בעוד מעט חודש האחרון.
תוסיפו לזה ביקורים של אנשים מישראל שאין לי ממש מתי לראות ולכן נאלץ לפנות זמן שאחרת היה מוקדש לשינה על מנת לראותם, ועוד כל מיני דברים שוליים כמו ארוחות ומקלחות.
בקיצור, החיים שלי יפים.

אז לאחר שבמקרה בדקתי אימייל היום בתשע בבוקר (כי קמתי מוקדם בגלל ה-14 שעות שינה) גיליתי שהיום יש טעימות של Delamain Congac במפלט האהוב עלי בעיר, הברנדי לייבררי כמובן.
את הדלמיין XO טעמתי בפעם שעברה שהייתי כאן, לא ממש זוכר מתי זה היה כי זה היה ממזמן והלטתי לטעום רק את ה-Vesper שמיושן 35 שנים ושמעתי עליו רק דברים טובים ובצדק.
קוניאק מצטיין, עשיר בצבע וטעם בהתאם. ארומות חזקות של חבית אלון לימוזין קלוייה ועם סיום מפתיע. משאיר את הפה רענן כמו אחרי  סוכריית מנטה. אהבתי מאוד.
היו עוד קוניאקים מבית דלמיין לטעימה, אבל החלטנו להתישב ולהתרחק מכל הבלגן שמסביב לשולחן הטעימה. בכל זאת המטרה היא ערב רגוע.
בחרתי להמשיך את דרכי בעולם הארמניאק והזמנתי בהמלצת הברמן  Domaine D’Ognoas Bas Armagnac 1985 שהיה בול מה שרציתי.  לא ברנדי רך וקטיפתי אלא מעט גס, אסרטיבי ואפילו ברוטלי. המקבילה הברנדית של ויסקי מאיילה. ארומה חריפה אך טעמים גלידתיים של שוקולד, וניל, טופי וקפה. בהחלט צעד נוסף בעולם היפה והחבוי שנקרא ארמניאק.

אמנם לא היה ערב ארוך מדי, בכל זאת אני מת מעייפות אבל תמיד כיף לשבת עם חברים על איזה כוס תזקיק משובח, לא משנה מה חומר הגלם.

כמנהגי בקודש, אתחיל מהסוף.
אף פעם לא הייתי חסיד של מקאלן (סליחה, “המקאלן”) ואני עדיין לא חסיד שלו. זו גם הפעם האחרונה בפוסט שאני אקרא לו “המקאלן”.
ויסקי עדין מדי, מתחנף מדי, ספייסייד מדי. אין לי בעיה עם מאלטים יחסית עדינים, אבל גם בקטגוריה הזו אני באמת חושב שאני מעדיף את הגלנמורנג’י 10 על מקלאן 12 Fine Oak או את השרי פיניש על פני המקאלן Sherry.
מה לעשות, אני אוהב את המאלט שלי קצת יותר קשוח ופחות מתחנף. אני בכלל חסיד של Isly.

פונים אליך באמייל, מזמינים אותך לאירוע חינמי שסגור למספר מצומצם של אנשים ואומרים לך שאתה הולך לטעום ויסקי ולשמוע הרצאה של מנהל המותג העולמי, לא תלך? ברור תלך.
האירוע התקיים באחד האיזורים הכי שנואים עלי במנהטן. רחוב 29 על השדרה החמישית. בלילה האיזור הוא פשוט עיר רפאים וביום הוא בעיקר איזור מסחרי של סחורה מפוקפקת לתיירים. ממש לא מקום שניו יורקי אמיתי (אני?) יסתובב בו מבחירה אישית.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אלרגי לתורים. אם אני רואה תור של יותר משלושה אנשים, במיוחד אם הוא עובר את פינת הרחוב, אני פשוט מסתובב והולך. מכיוון שהייתי לבדי ולא היה מי שישפיע עלי, החלטתי הפעם לעמוד בתור. אחרי הכל הבטיחו אירוע סגור ומצומצם ולכן לא חששתי מחלל עמוס, צפוף ומיוזע למעלה. השתלם.
התור התקצר במהרה ומצאתי את עצמי בדלת רק כדי לגלות שהשם שלי לא ברשימת המוזמנים.
חיוך קטן, מילה טובה למארחת\דוגמנית ואני בפנים. אז איך בדיוק זה אירוע סגור? נו שוין.

טיפוס במעלית לקומה ה-11, יוצא וישר מגיעה לידי כוס של מקאלן 10 Fine Oak (להלן: פיין אוק).
המאלט היחיד כל הערב שהייתי מוכן לשלם כסף בשביל לשתות אותו. צבע קש חיוור, מעט פירות ודבש באף עם מורכבות נעימה. בפה מרגישים שמדובר בסינגל מאלט, ה-Golden Promise (השעורה בה משתמשים במקאלן) במיטבה ומאוד מורגשת. כנראה בגלל שנות היישון היחסית קצרות יוצא מאלט יותר מעניין ופחות פירותי.

לאחר מינגלינג קצר וכמה חטיפים מתחילה ההרצאה. ההסטוריה של הויסקי, בקטע הזה קצת התעצבנתי מכיוון שלפי המקורות הויסקי לא הומצא בסקוטלנד אלא באירלנד.  הסבר על ההבדל בין סינגל מאלט לבלנד, האיזורים בסקוטלנד, איך בכלל מייצרים ויסקי בדגש על השיטות של מקאלן. הידעתם שמקאלן משתמשים בדודי הזיקוק הקטנים ביותר בסקוטלנד? אני לא. גם ההסבר על ההבדלים בין חביות העץ הספרדי לאמריקאי תרמו לידע שלי.
משם עברנו לטעימות עצמן. התחלנו עם הפיין אוק 15. לפני כל טעימה הוקרן תקציר של מה קרה לפני 12 שנים. סתם שנדע מה קרה בעולם בזמן שהויסקי נכנס לתרדמת בחבית.
מכאן התחיל הקטע המשעמם של הערב, וכן, אני מדבר על הויסקי עצמו. פשוט לא אהבתי אף אחד מהם.
הדבר היחיד שהיה מעניין הוא לראות מה עוד שנתיים בחבית עושות לאותו הויסקי. ההבדל בין ה-15 ל-17 הוא עצום.
ה-15 מושך יותר לכיוון השוקולד, צימוקים ותפוז וה-17 כבר יותר רך ועשיר, פרחוני ואפילו הייתי אומר אקזוטי.
אם לבחור בין שניהם אז הטעם האישי שלי בוחר ב-15. ה-17 לא הצליח לרגש אותי.

הפסקה קצרה ועברנו לטעום את סדרת השרי.
הוטעמו ה-12 וה-18 שאת שניהם אני מוכר במסעדה. את ה-18 במחיר שערורייתי של 32 דולר לשוט מה שהופך אותו למשקה הכי יקר בבר (Blue Label עולה 30 דולר).
כבר בצבע רואים את השפעות חבית השרי. מצבע קש עברנו למאלטים בעלי צבע זהב בדרגות שונות. גם דרגת המורכבות עלתה.
ב-12 שולט הוניל עם פירות יבשים שמקורם בחבית השרי. הפה גם הוא עבר שידרוג עם החלקות שכל כך מזוהה עם מקאלן. עוד פירות יבשים (תאנים וצימוקים) תבלינים ואפילו קצת עשן. מעולה, אבל לא בשבילי.
ה-18 הוא סיפור קצת אחר. אני לא יכול להתעלם מכל הפרסים והתארים שמעטרים אותו.
הצבע מדהים (מהגוני), שוב המון פירות יבשים וג’ינג’ר באף שמשתלבים עם וניל וקינמון ברקע. בפה שוב מעט עשן של עץ שרוף ותפוז. הסיום הוא מה שהופך את המאלט הזה לגדול. הוא פשוט עדיין שם למרות שהוא כבר לא שם הרבה זמן ומשאיר אחריו טופי, עוד עשן ועוד פירות יבשים. עקביות לאורך כל שלבי הטעימה של המאלט.
שוב, מעולה, אבל לא בשבילי.

אני אף פעם לא מסרב לטעום דברים שלא טעמתי וללמוד עוד, גם אם אני לא מת על מה שאני טועם.
אני מבין לחלוטין למה מקאלן נחשב לרולס רויס של המאלטים ומדוע הוא זוכה לכבוד לו הוא זוכה, אני עדיין העדפתי להכנס לבר שכונתי ולבקש מהברמן טליסקר (סליחה, “הטליסקר”).

מיוחד לשנה החדשה, ארגון היין כשר של ניו יורק הביא 20 יינות חדשים דנדשים במיוחד לשנה החדשה.
כמובן שאני חייב להיות שם ולא רק בגלל גולת הכותרת של הטעימה, אלרום וקצרין.
לא חשבתי שאי פעם יזדמן לי לטעום את שני היינות האלה והנה, הביאו אותם לניו יורק ואפילו טרחו לפתוח אותם לטעימה.
היו עוד יינות בטעימה, מגוון תבור שזו השנה הראשונה ליבוא שלהם לארה”ב עם לא פחות משבעה יינות בטעימה כולל המסחה והמסחה קינוח, דלתון עם הויונייה 06 (מזעזע), סירה ריזרב (10% ויונייה, לא מרגש בעליל) והעלמה החדש (בלנד של קברנה ומרלו. שום דבר שראוי לדבר עליו), תישבי אסטייט שיראז, יקב כנרת, יקב קטלב עם מחירים גבוהים (המון עץ ומעט ענבים), יקב רימון עם כל המבחר המעולה שלהם, כרמל לימיטד אדישן 04 (סגור מאוד, צריך הרבה זמן להפתח) ועוד יינות כשרים מרחבי העולם. אפילו שאטונף דו פאפ כשר היה שם.

מהיינות העולמיים היחיד ששווה לדבר עליו היה השרדונה הארגנטינאי, Byblos 2006. היין לא ראה חבית ואם הייתי טועם אותו בטעימה עיוורת הייתי בטוח שהוא סובניון בלאן ניו זילנדי בגלל כל הטרופיות שבו. לא הייתי אומר שיש עתיד יפה באופק לשרדונה הארגנטינאי אבל ההווה בהחלט לא רע.

הנקודה שעליה בחרתי לדבר היא אופן הטעימה. אמנם טעמתי את האלרום והקצרין, ואפילו לקחתי רשמי טעימה מהיינות הלא מתקשרים האלה, אבל כל זה לא משנה.
בעולם מושלם הייתי רוצה לטעום אותם לצד יינות דומים להם ושונים מהם לגמרי. בכל רמות המחיר ובכל רמות האיכות. אני לא חושב שיש בכלל טעם בלטעום יינות בטעימה לא עיוורת.
אני אסביר.
ברגע שנמזג הקצרין לכוס, כמובן לכוס שטופה, נקיה ויבשה. הלכתי הצידה, התישבתי על כסא ונתתי ליין את כל הכבוד ותשומת הלב לה הוא ראוי. ידעתי שיש לי בכוס את אחד היינות הטובים ביותר שאי פעם יוצרו בארץ. ממש לא רציתי לדעת את זה. איך אני אמור באמת, אבל באמת, לדעת אם היין הוא טוב כשכל מה שרץ לי בראש זה כל מה שאמרו עליו לפני וכל הבאזז התקשורתי בעולם היין הישראלי. טעימת יין צריכה להיות סוביקטיבית לחלוטין, ללא תלות במה שאמרו לפני והדרך היחידה שאני מסוגל לעשות זאת זה בטעימה עיוורת.
כל זה לא אומר שהיין הוא לא שירה מבוקבקת, זה פשוט אומר שהיה עוד משהו חוץ מהטעם האישי שלי שהוביל לידיעה שהיין שיש לי בכוס הוא יצירת אומנות ולא סתם עוד יין ישראלי חדש.
מקווה שהצלחתי להעביר את המסר כמו שצריך, אני בכל זאת אחרי טעימה של כמעט 20 יינות…