וידויים של מח מסובב

מוזר איך שלפעמים פרטים קטנים לגבי החיים שלנו מתחבאים באיזו פינה נסתרת במח וצריך שמישהו אחר יחפור שם ויגלה אותם.

אחרי שבוע בלי שינה, כשהדיאטה שלי מורכבת בעיקר מפיצה (בצק דק כמובן), קפה נמס לא טעים במיוחד וקורנפלקס עם המון סוכר, סוף סוף סיימתי את הקורס יין.
לפני הפסיכומטרי לא הייתי לחוץ כמו שהייתי לחוץ לבחינה הזו. בכל זאת כמות מגוחכת של חומר לימודי דחוסים לתוך ארבעה וחצי חודשים. התחיל רגוע בגישת ה”יהיה בסדר” הכל כך ישראלית והסתיים בהאנגובר אחרי החגיגות שאחרי.
אז מה היה לנו שם?
אחרי המפגשי למידה, כמו חובבי יין אמיתיים, סיימנו לפחות בקבוק בערב. אמרונה, שמבול מוסיני (ניקולס פוטל, 2004), קברנה קליפורני (כמעט תמיד טוב), סובניון בלאן ניו זלנדי (תמיד טוב), שנין בלאן דרום אפריקאי (מה הם חושבים לעצמם שם?), ריזלינג גרמני (ריינגאו, כרם יחידני, בציר 1990) ועוד ועוד. הכל מהכל. בהתחלה כתירוץ, “זה לצרכי לימוד”, ואחרי זה סתם כדי לשחרר קצת לחץ.
הימים התארכו, הלילות התקצרו, הגעתי לבחינה עם ידיים רועדות ויצאתי אחרי שעתיים וחצי עם חיוך מאוזן לאוזן.

הטעימה העיוורת הייתה קלה בצורה מעוררת חשד, את ה-50 שאלות האמריקאיות סיימתי תוך רבע שעה וגם בשאלות הפתוחות לא ממש נתקלתי בקשיים אמיתיים, ככה זה ככשואלים על צרפת, שמפנייה ואיטליה ולא על בולגריה, רומניה ויוון. השאלת חיבור לוקחת זמן והיא תמיד קשה, לא יעזור כלום.

ואז התחילו החגיגות.
בקבוקים נפתחו בזה אחר זה.
רשימה זריזה:
וו קליקו רוזה
Chablis, Domaine Laroch, 2004 (שני בקבוקים)
Pinot Noir, Rozak Winery, Santa Rita Hills, California
Chassagne Montrachet, Domaine Ramonet, Burgundy, France, 1998
Saint Emilion, Chateau Puy-Blanquet, Bordeaux, France, 2005
ועוד איזה שיראז אוסטרלי מודרני ומוחצן. איפשהו בכל הבלגן הזה (והיה בלגן) היה גם שוט מיותר של ג’יימסון (איזו טעות…). התוצאה כאמור, האנגובר.
התוצאות האמיתיות יגיעו עוד 8-12 שבועות (לוקח ליונים הרבה זמן להעביר דואר לצד השני של האוקיאנוס וחזרה).

אז מה הוא הפרט הקטן עליו דיברתי בתחילת הפוסט?
שבדיוק לפני שלוש שנים, 23.6.2005, התקיימה בהאנגר תל-אביבי הבחינה המסכמת של קורס ברמנים מספר 1313 שכלל את עבדכם הנאמן. בדיוק השבוע מלאו לי שלוש שנים בצד הנכון של הבר כמו שאני אוהב לקרוא לו.
הרבה מים זרמו בירקון ובהאדסון בשלוש שנים הללו, והנה אני עומד שוב באותה סיטואציה, רק שהפעם אני עובר מבחירה מלאה לצד הלא נכון של הבר.
החליפה נקייה וחלקה, ככה גם הפנים שגולחו למשעי. העניבה נשארה בארון.
אני סומלייה מהדור החדש. בלי חליפת שלושה חלקים ועניבה, פנים חמורי סבר וגישה שדוגלת בחינוך הלקוחות למה שנכון ליין ולא בהכרח לארוחה ולחוויה.
סומלייה עם חולצה קצת פתוחה שחושפת קצת שערות חזה, ג’ל בשיער וחיוך על הפנים. סומלייה שבא לעזור ללקוח ולהעשיר את החוויה שביין ובאוכל במקום ללמד אותו מה נכון ומה לא נכון. סומלייה שבא להראות שיין זה לא דבר מפחיד כל כך ומתלוצץ עם לקוחות. ככה לפחות אני מקווה להיות.
עוד שעתיים משמרת ראשונה ואני שוב לחוץ, אבל כמו שהוכחתי לעצמי לא רק השבוע, אני בשיאי כשאני תחת לחץ.
אני כבר לא יכול לחכות.

להשתכר זה כמו לאכול במקדונלד’ס, זה נחמד אבל אחר כך אתה שואל את עצמך:

“באמת הייתי צריך את זה?”

מיוחד לשנה החדשה, ארגון היין כשר של ניו יורק הביא 20 יינות חדשים דנדשים במיוחד לשנה החדשה.
כמובן שאני חייב להיות שם ולא רק בגלל גולת הכותרת של הטעימה, אלרום וקצרין.
לא חשבתי שאי פעם יזדמן לי לטעום את שני היינות האלה והנה, הביאו אותם לניו יורק ואפילו טרחו לפתוח אותם לטעימה.
היו עוד יינות בטעימה, מגוון תבור שזו השנה הראשונה ליבוא שלהם לארה”ב עם לא פחות משבעה יינות בטעימה כולל המסחה והמסחה קינוח, דלתון עם הויונייה 06 (מזעזע), סירה ריזרב (10% ויונייה, לא מרגש בעליל) והעלמה החדש (בלנד של קברנה ומרלו. שום דבר שראוי לדבר עליו), תישבי אסטייט שיראז, יקב כנרת, יקב קטלב עם מחירים גבוהים (המון עץ ומעט ענבים), יקב רימון עם כל המבחר המעולה שלהם, כרמל לימיטד אדישן 04 (סגור מאוד, צריך הרבה זמן להפתח) ועוד יינות כשרים מרחבי העולם. אפילו שאטונף דו פאפ כשר היה שם.

מהיינות העולמיים היחיד ששווה לדבר עליו היה השרדונה הארגנטינאי, Byblos 2006. היין לא ראה חבית ואם הייתי טועם אותו בטעימה עיוורת הייתי בטוח שהוא סובניון בלאן ניו זילנדי בגלל כל הטרופיות שבו. לא הייתי אומר שיש עתיד יפה באופק לשרדונה הארגנטינאי אבל ההווה בהחלט לא רע.

הנקודה שעליה בחרתי לדבר היא אופן הטעימה. אמנם טעמתי את האלרום והקצרין, ואפילו לקחתי רשמי טעימה מהיינות הלא מתקשרים האלה, אבל כל זה לא משנה.
בעולם מושלם הייתי רוצה לטעום אותם לצד יינות דומים להם ושונים מהם לגמרי. בכל רמות המחיר ובכל רמות האיכות. אני לא חושב שיש בכלל טעם בלטעום יינות בטעימה לא עיוורת.
אני אסביר.
ברגע שנמזג הקצרין לכוס, כמובן לכוס שטופה, נקיה ויבשה. הלכתי הצידה, התישבתי על כסא ונתתי ליין את כל הכבוד ותשומת הלב לה הוא ראוי. ידעתי שיש לי בכוס את אחד היינות הטובים ביותר שאי פעם יוצרו בארץ. ממש לא רציתי לדעת את זה. איך אני אמור באמת, אבל באמת, לדעת אם היין הוא טוב כשכל מה שרץ לי בראש זה כל מה שאמרו עליו לפני וכל הבאזז התקשורתי בעולם היין הישראלי. טעימת יין צריכה להיות סוביקטיבית לחלוטין, ללא תלות במה שאמרו לפני והדרך היחידה שאני מסוגל לעשות זאת זה בטעימה עיוורת.
כל זה לא אומר שהיין הוא לא שירה מבוקבקת, זה פשוט אומר שהיה עוד משהו חוץ מהטעם האישי שלי שהוביל לידיעה שהיין שיש לי בכוס הוא יצירת אומנות ולא סתם עוד יין ישראלי חדש.
מקווה שהצלחתי להעביר את המסר כמו שצריך, אני בכל זאת אחרי טעימה של כמעט 20 יינות…

על קצה המזלג.
אני לא משקיע. אני לא מנהל. אני לא במעגל מקבלי ההחלטות.
לדעתי המסעדה הזו נועדה לכישלון כבר מהיום הראשון, אבל כמו שאומרים באנגלית, לי יש 20\20 Back Vision.
או בעברית, אני רואה 6\6 לאחור.
זו יכלה להיות מסעדה מדהימה. האוכל בהחלט היה מעולה ותפריט היינות היה פשוט מדהים. מכיוון שהמסעדה מתמקדת בבורגון פינו נואר ושרדונה היו היינות העיקריים בתפריט, ואיזה תפריט זה היה.
אני יכול להפנות אתכם לאתר של המסעדה, אבל צריך לראות את החדר יין במציאות בשביל להבין כמה שהוא יפה.
כמות השעות עבודה שהושקעו במסעדה הזו עצומה, ואני לא מתחיל אפילו לדבר על כסף.
בערך 2.5 מליון דולר שדי נעלמו כרגע.
אמנם אף אחד לא מצפה שמסעדה תרוויח בחודש הראשון, אבל המסעדה לא התקרבה אפילו לאיזון הוצאות והכנסות.
כמו שכתבתי אני לא במעגל מקבלי ההחלטות אבל היו הרבה החלטות שגויות בדרך וגם לא מעט מזל רע.

המסעדה נקראת “שרולה”. שרולה הוא סוג מיוחד של בשר שמקורו בבורגון. מכיוון שבתחילה הם לא מצאו ספק שיכול לספק להם מספיק בשר השם שונה ל”דוט ד’אור” וכעבור שבועיים השם שוב שונה לשרולה מכיוון שהם מצאו ספק.
לכל זה לא מוסיפה העובדה שהמסעדה נפתחה באמצע הקיץ בזמן שכולם נמצאים מחוץ לעיר בסופי שבוע.

היום פירקנו כמעט הכל. רוב הבקבוקים יצאו מהחדר יין, חזרו לארגזים והם יישלחו לשאר המסעדות של החברה ויעזרו מעט בכיסוי ההוצאות. למרות שמאה אלף דולר הם טיפה בים החובות של המשקיעים.
לנה, הסומלייה של המסעדה, עמדה והסתכלה על הכל עם דמעות בעיניים. עבודה של חודשים ירדה לטמיון, ואני לא מדבר רק על לסדר הכל על המדפים. האישה רבה עם כל ספק יין במנהטן על מנת למצוא את הדברים הכי טובים, הכי נדירים ובמחירים הכי טובים שאפשר. ולעזאזל היא עשתה עבודה טובה. התפריט יין זכה בפרס השני הכי גבוה של Wine Spectator ופרס הכי גבוה של Wine Enthusiast על איכות התפריט.

מכיוון שבכל רע יש גם טוב, הרשימת יין שלי תזכה בעוד כמה פינו נוארים ובורדו איכותיים, ובתקווה גם האוסף הפרטי שלי יגדל בבקבוק או שניים.
חבל, דוקא היה כיף לעבוד שם.

שמו של הפוסט כן הוא. עדכונים.

לשמחתי ולצערי אני עובד כמו חמור. לשמחתי כי עושים קצת כסף, לצערי כי אני לא עושה שום דבר אחר חוץ מלעבוד.
תכננתי לכתוב פוסט על כמה ליקרים חדשים מיוחדים, תכננתי לכתוב פוסט על הבר עם הגינס הכי טובה ששתיתי בחיי, תכננתי לכתוב פוסט על הקוקטיילים של המסעדה החדשה. אבל פשוט אין לי כח וכשיש לי כח אין לי זמן.
אם כבר מדברים על המסעדה החדשה, אז היא נסגרה. קצת יותר מחודש מהפתיחה הרשמית והמשקיעים כבר בחובות מטורפים. אני מאוד מקווה שלפחות קצת (גם ממש קצת יהיה המון) מהיינות יגיעו לארון שלי.

זה יצא יותר קצר ממה שחשבתי. בקרוב פוסטים רציניים.

מה שקראתם.
יש פוסטים שכשקוראים אותם הם מזכירים לך משהו. משהו שאני לא ממש שם לב אליו כי הרבה זמן אני כבר חי איתו, למדתי להתמודד ולמדתי למנוע אותו.
הכתיבה של רותם על הדיסלקציה שלה הזכירה לי את הגמגום שלי.
תרשו לי לצטט קטע קטן בשביל אלו מכם שלא יקראו את כל הפוסט המצוין שלה:
“יש ימים שאני מקללת את זה, את הבעיה הזאת, קצת קשה להיצטער על משהו שנולדת איתו ושהוא לא באשמתך, אבל הוא משהו שמקשה לך על החיים כל יום”.
אז אולי הגמגום שלי לא מקשה לי על החיים כבר, אבל כן, היו תקופות שנמנעתי מלהרים טלפון, לפתח שיחה, להתחיל עם בחורה או להצביע בכיתה. אפילו בליל הסדר עם המשפחה. האנשים שאתה אמור להיות איתם הכי טבעי ושמן הסתם אוהבים אותך.
זה בא והולך. תלוי בעיקר במצב נפשי ומושפע מלחצים טבעיים שקיימים בחיים של כולנו ומוצאים את דרכם לעולם הפיזי. אצלי זה מתבטא בשיבושי דיבור.
אני לא יכול לשים את האצבע על התקופה או הדבר שגרם לי לשנות את הגישה בעניין. אני מניח שזה קרה איפשהו בין התיכון לצבא.
רותם מסיימת את הפוסט שלה במשפט הכל כך נדוש וכל כך נכון “אין לא יכול, יש לא רוצה”.
אז רציתי להיות מפקד בצבא, אז פיקדתי. עם או בלי גמגום. תחשבו על המפקד שלכם מהטירונות. עכשיו תלבישו עליו את כל הבדיחות על מגמגמים. לא ממש דמות פיקודית הא? ק-ק-קדימה הסתער?
אז זה העניין, שאני לא יודע איך ולמה, אבל זה עבד. אפשר לומר שניצחתי את זה. לא ב-100%. לפחות לא את הפן הפיזיולוגי של הגמגום, אבל בהחלט ניצחתי את הפן הפסיכולוגי שהשפיע עלי ושלט בחיי כל כך הרבה שנים.

במקצוע כמו שלי שבו אתה מרכז הבמה, מרכז תשומת הלב והכל (כמעט) סובב סביבך אין מקום למגמגמים.
אז לפעמים זה מגיע, בעיקר בשיחות ארוכות עם לקוחות או כשאני צריך להסביר משהו מאוד טכני, בעיקר בענייני אוכל. כשזה מגיע לאלכוהול אין בעיות.
ברמן צריך להיות אדם בטחון עצמי בשמיים בשביל להראות שגם בלחץ הכי גדול הוא שולט בעניינים ועסקים כרגיל. בטוח לא לגמגם.
תמיד ישאר בתוכי אותו ילד קטן שלא ממש רצה לקרוא בכיתה, אבל הוא שותק. ולא רק בגלל שהוא מגמגם .

כי אם לא להשתתף בתחרות הכתיבה של בקבוק, אז לפחות להשתתף בפרויקט של אח”י דקר, ואם כבר אז לכתוב על נושא שקרוב לנושא העיקרי של הבלוג.

1. זה לגיטימי (ואפילו רצוי) לשתות בעבודה.
2. יש לפחות מקום אחד שבו אתה שותה בחינם.
3. הכי טוב לעבוד בתחום שהוא גם התחביב שלך.
4. אין כמו לסיים ממשמרת קשה ולראות את הזריחה.
5. אין פקקים בדרך לעבודה ואין בעיות חניה.
6. כי אתה יודע לשתות.
7. מה יותר כיף מלהתפרנס מלשכר אנשים?
8. אף פעם לא צריך לקום בבוקר וללכת לעבודה.
9. כל מה שצריך זה לזרוק בקבוק לאויר וישר כולם חושבים שאתה טום קרוז מ”קוקטייל”.
10. בואו נודה בזה, בחורות מתות על ברמנים.

והסיבה ה-11, ותסכים איתי החולצה שיש לי, כי זה דבר הכי קרוב שיש ללהיות אלהים.

דרך אגב, על החוצה כתוב: “Bartenders are gods, Tip  the well. You don’t want to anger the gods”

זו השנה השניה שאתר בקבוק עורך את תחרות הבלוגים שלו. אחרי התחרות הקודמת לא ממש עקבתי אבל ידעתי על קיומה. בעיות קטנות כמו שלא היה לי בלוג ומלחמת לבנון השניה מנעו ממני השתתפות.
נתחיל מהסוף כדי שלא יהיה מתח. בחרתי שלא להשתתף.
עכשיו אנסה להסביר למה.

כמו כמעט כל גבר ישראלי טיפוסי אמרתי לעצמי שאני חייב להשתתף וגם לנצח. תחרות זה תחרות.
אחד משכני לבלוגוספירה האיר את עיני לגבי אחד הסעיפי השתתפות. “נושא הכתבה צריך להיות מתחום המשקאות ולא, לדוגמא, חוויה אישית שמתרחשת בבר, פאב או יקב”. ציטוט מדויק מאתר בקבוק.
בימים שלפני פתיחת הבלוג והסיבה העיקרית שהביאה אותי לכתוב בלוג הם החוויות האישיות מהשתייה.

אני לא מתיימר להיות פרקר או ג’קסון, המטרה שלי היא לא להיות האורים ותומים של עולם האלכוהול. המטרה בכתיבת הבלוג היא לחלוק את חוויותי מהאלכוהול אותו אני שותה ומהסיטואציות בהן אני שותה אותו יותר מאשר כמה עפיצות יש ליין או כמה פירותי הויסקי.
נכון, אם תדפדפו אחורה בבלוג תגלו כמה פוסטים עינייניים ומקצועיים לגמרי. אבל הפוסטים אותם אני אוהב, הפוסטים שמשכו הכי הרבה קוראים, תגובות וקישורים מאתרים ובלוגים אחרים הם הפוסטים האישיים. אלה הם הפוסטים שאני הכי גאה בהם כי ההצלחה שלהם גרמה לי להרגיש שהצלחתי להעביר את החוויה שבשתייה יחד או יותר מאשר בסיס הטעם של המשקה. אלה הם הפוסטים שגורמים לי לרצות ולהמשיך לכתוב.
עכשיו כשאני חושב על זה, אחד הפוסטים הכי נקראים הוא הפוסט “יין עם מישהי שאוהבים” שאין בו אפילו רשמי טעימה אבל קיבל המון תגובות בבלוג ועוד יותר תגובות במייל.
אני ממש לא נגד התחרות. להפך. אני בעד כל דבר שיכול לעזור לתרבות השתייה בארץ ולבלוגים הקשורים לאלכוהול, אבל אני לא רוצה פרס, אני רוצה לכתוב כל פוסט כמו שאני רוצה אותו. רק התגובות שוות לי יותר.

עכשיו אפשר לעבור לחוויה של הערב. טעימת גלנפרקלס בברנדי לייבררי.
את הטעימה העביר ג’ורג’ גרנט בכבודו ובעצמו ודייויד “לא זוכר מה השם משפחה” שהוא מנהל השיווק בניו יורק.
הוטעמו גרסאות ה-12, 17 (ייחודית לארה”ב ולאסיה), 21 וחוזק חבית.
טעימה לא רשמית, בעמידה תוך דיבורים על הא ודא. במקרה ההא ודא היה וודקה (יש לי מה להגיד בנושא), מרתפי יין פרטיים (מה לי ולזה?) ולאט לאט, ככל ששתינו יותר, התחילו שיחות על חוויות מהקולג’, מלחמת החוף המזרחי-חוף מערבי בראפ של שנות ה-90 (פאף דדי נגד 2PAC) ומצב המים במזרח התיכון.
ג’ורג’ ודייויד הזמינו אותי ועוד זוג לכמה מתאבנים על חשבונם (סושי, כבד אווז ומאפים ממלואים בגבינת קממבר) ואיכשהו השיחה גלשה למועדוני קריוקי, סושי ומוזיקת פופ משנות השמונים.
חשוב לציין שבמקום מוזיקת הג’אז הקבועה ברקע, בימי שני יש פסנתרן שנראה כאילו לקחו אותו מסרט אילם של שנות העשרים שמנגן להיטים קלאסיים מכל הזמנים ומקנה אווירה מאוד “צ’רלי צ’פלינית” לסיטואציה המוזרה שאני מצוי בה.
כרגע כולם התפזרו, רק אני נשארתי על הבר כותב את הפוסט הזה עם כוסית דלוויני 15.
בברנדי לייבררי המדפים שמאחורי הבר שייכים ללקוחות פרטיים שמאכסנים שם את הבקבוקים שלהם. את עיני צד בקבוק דלוויני 15 עם תווית קטנה שכתוב עליה “Flava Flav”, מי שראה את תוכנית הריאליטי “טעם האהבה” או פשוט מכיר אותו יודע על מה אני מדבר. מה שטוב בשבילו כנראה טוב גם בשבילי.
הויסקי דרך אגב, לא מלהיב במיוחד.

גלנפרקלס 12 - צבע ענברי, מאוד עשבוני ואדמתי. איזון טוב בין חבית השרי לברבן (מאוד קשה להשיג את האיזון הזה). מעט עשן. ויסקי קצת קשה יחיסת לספייסייד.
גלנפרקלס 17 - צבע כהה יותר (יותר זמן בחבית = פחות אלכוהול = מוסיפים לו פחות מים). עדיין עשבוני אבל עם תוספת פירות. חבית השרי דומיננטית יותר. וניל וטבק. סיום אגוזי (לא אגוזי של עלית כן?).
גלנפרקלס 21 - פעם קודמת שטעמתי אותו לא התלהבתי. הוניל הסתיר את כל שאר הטעמים. בטעימה בכוס נכונה יותר ועם יותר ויסקי גיליתי עשן ואגוזיות חזקה. עדיין לא מלהיב אותי.
גלנפרקלס חוזק חבית (אין לי עוד פרטים) - 60% אלכוהול. כשהוא נקי לחלוטין הויסקי מאוד סגור ועוקץ את הלשון והחיך ללא רחמים אבל בצורה מענגת. לאחר הוספת מעט מים הויסקי נפתח ומגלה מאלטיות משולבת עם חבית שרי עוצמתית. הרבה אגוזים וקרמל. לא משהו יחסית ל-17 שהוא המנצח של הטעימה הזו.
הגיע הזמן לחזור הביתה.

עכשיו תגידו את האמת, הפוסט הזה מסוגל לנצח בתחרות?

שבוע שהיא הייתה פה. רק לביקור. היא לא גרה פה, המלאכית שלי גרה בעיר המלאכים. הקצה השני של ארצות הברית של אמריקה. 6 שעות טיסה ארוכות. היא הדבר היחיד שגרם לי להפסיק לכתוב לשבועיים.
אני לא אלאה אתכם בפרטים של מה, מי, איך כמה ולמה. זה ממש ארוך.
הבוקר, אחרי שהיא טסה חזרתי לבלגן האטומי שבדירה.
3 בקבוקי יין ושני בקבוקי שמפניה ריקים מקבלים את פני. כל בקבוק עם סיפור על ערב יחיד ומיוחד.
אבל לא רק היינות האלה היו טעימים. גם השרדונה מקופסת קרטון (Chablis of California) שמקבלים חינם בסינית השכונתית היה טעים כמו שבלי גראן קרו. גם לוודקה עלומת השם עם טוניק היה טעם של דום פריניון.
כי זה לא מה שאתה שותה, זה עם מי שאתה שותה את זה.
יין זה משקה של ביחד, אבל הבוקר היא טסה.
האייפוד כאילו ידע וניגן את כל השירים הנכונים בדרך הביתה. הוא תמיד יודע.
חוזרים למשקאות של לבד. טוב לא ממש לבד. יש את החברים שלא הולכים לשום מקום.
ג’ק, ג’ים, ג’וני, חוזה וגלן. משקאות של לבד.

עד הפעם הבאה…

למי שלא יודע אתמול היה היום הארוך ביותר בשנה.
לא רק מבחינת שעות אור, גם מבחינת שעות עבודה. הוא אמנם לא משתווה ל-18 שעות מאחורי הבר, אבל הוא לא רחוק.
במסעדה שלי יש תפריט יין של בערך 250 יינות. רובם ככולם מצרפת (בורדו ובורגון) וקליפורניה.
בחדר יין מצטופפים להם בערך 800 בקבוקים בשווי שמתחיל ב-35 דולר ומסתיים ב-900 דולר.
הרשימה משתנה כל הזמן. משיגים בקבוקים יקרים במחיר זול ומוכרים אותם במחיר די זנותי ולכן לפעמים נשאר בקבוק או שניים שפשוט אין מה לעשות איתם והם נעלמים בבלגן. לא מוסיף לבלגן הזה 25 ארגזי יין שמיועדים למסעדה החדשה שתפתח עוד שבועיים בדאון טאון ובינתיים מאוחסנים אצלנו.
מישהו צריך לעשות סדר בבלגן ומסתבר שהמישהו הזה זה אני.
12 שעות בתוך חדר יין. 12 שעות של סחיבת ארגזים פנימה והחוצה, שינוי מיקומים, בניית תרשימים של החדר ומיפוי מדויק של איפה כל בקבוק ובקבוק נמצאים. איכשהו הצלחתי והחדר יין נראה מעולה ואשכרה אפשר למצוא משהו, אבל בחוץ מונחים ארגזים עם 60 בקבוקים שאין מה לעשות איתם.
אמרתי שאין מה לעשות איתם? בטח שיש מה לעשות איתם. את הטובים לקחת הביתה, את השאר לחלק לעובדים ואת המקולקלים לתת למטבח.
חזרתי הביתה עם 13 בקבוקי יין ובקבוק שמפנייה. הרשימה לפניכם:

Duval Leroy, Rose de Saigne NV
Drylands, Sav-Blanc, Marlbrough New Zealand  2005 (91 points from wine spectator

Pinot Blanc, Pierre Sparr, Alsace, 2005
Chassagne Montrachet, Les Buddines 1er Cru, Bernard Morey, 1997

Cote De Saint-Mont, Le Vignes Retrouvees, Rose, 2005
Bandol, Le Galantin, Rose, 2005

Merlot, Nest Egg, Australia, 2002′ Bottle 2263 out of 3575
Clarendelle, Clarence Dillan Wines, 2003
Cote, De Bergerac, Chateau Belingaid, Cuvee Blanc de Bosredon, 2001
Aloe Corton, 1er Cru - Les Vercots, Antonin Guyon, 1998
Beaune, 1er Cru, Vigne de L’enfant Jesus, Bouchard Pere & Fils, 2001
Chassagne Montrachet, Vielles Vignes, Bernard Morey, 2000
Listrac-Medoc, Chateau L’ermitage, Cru Bourgeois, 2003

בקיצור, אני לא שותה יותר מים עד הודעה חדשה.