וידויים של מח מסובב

מוזר איך שלפעמים פרטים קטנים לגבי החיים שלנו מתחבאים באיזו פינה נסתרת במח וצריך שמישהו אחר יחפור שם ויגלה אותם.

אחרי שבוע בלי שינה, כשהדיאטה שלי מורכבת בעיקר מפיצה (בצק דק כמובן), קפה נמס לא טעים במיוחד וקורנפלקס עם המון סוכר, סוף סוף סיימתי את הקורס יין.
לפני הפסיכומטרי לא הייתי לחוץ כמו שהייתי לחוץ לבחינה הזו. בכל זאת כמות מגוחכת של חומר לימודי דחוסים לתוך ארבעה וחצי חודשים. התחיל רגוע בגישת ה”יהיה בסדר” הכל כך ישראלית והסתיים בהאנגובר אחרי החגיגות שאחרי.
אז מה היה לנו שם?
אחרי המפגשי למידה, כמו חובבי יין אמיתיים, סיימנו לפחות בקבוק בערב. אמרונה, שמבול מוסיני (ניקולס פוטל, 2004), קברנה קליפורני (כמעט תמיד טוב), סובניון בלאן ניו זלנדי (תמיד טוב), שנין בלאן דרום אפריקאי (מה הם חושבים לעצמם שם?), ריזלינג גרמני (ריינגאו, כרם יחידני, בציר 1990) ועוד ועוד. הכל מהכל. בהתחלה כתירוץ, “זה לצרכי לימוד”, ואחרי זה סתם כדי לשחרר קצת לחץ.
הימים התארכו, הלילות התקצרו, הגעתי לבחינה עם ידיים רועדות ויצאתי אחרי שעתיים וחצי עם חיוך מאוזן לאוזן.

הטעימה העיוורת הייתה קלה בצורה מעוררת חשד, את ה-50 שאלות האמריקאיות סיימתי תוך רבע שעה וגם בשאלות הפתוחות לא ממש נתקלתי בקשיים אמיתיים, ככה זה ככשואלים על צרפת, שמפנייה ואיטליה ולא על בולגריה, רומניה ויוון. השאלת חיבור לוקחת זמן והיא תמיד קשה, לא יעזור כלום.

ואז התחילו החגיגות.
בקבוקים נפתחו בזה אחר זה.
רשימה זריזה:
וו קליקו רוזה
Chablis, Domaine Laroch, 2004 (שני בקבוקים)
Pinot Noir, Rozak Winery, Santa Rita Hills, California
Chassagne Montrachet, Domaine Ramonet, Burgundy, France, 1998
Saint Emilion, Chateau Puy-Blanquet, Bordeaux, France, 2005
ועוד איזה שיראז אוסטרלי מודרני ומוחצן. איפשהו בכל הבלגן הזה (והיה בלגן) היה גם שוט מיותר של ג’יימסון (איזו טעות…). התוצאה כאמור, האנגובר.
התוצאות האמיתיות יגיעו עוד 8-12 שבועות (לוקח ליונים הרבה זמן להעביר דואר לצד השני של האוקיאנוס וחזרה).

אז מה הוא הפרט הקטן עליו דיברתי בתחילת הפוסט?
שבדיוק לפני שלוש שנים, 23.6.2005, התקיימה בהאנגר תל-אביבי הבחינה המסכמת של קורס ברמנים מספר 1313 שכלל את עבדכם הנאמן. בדיוק השבוע מלאו לי שלוש שנים בצד הנכון של הבר כמו שאני אוהב לקרוא לו.
הרבה מים זרמו בירקון ובהאדסון בשלוש שנים הללו, והנה אני עומד שוב באותה סיטואציה, רק שהפעם אני עובר מבחירה מלאה לצד הלא נכון של הבר.
החליפה נקייה וחלקה, ככה גם הפנים שגולחו למשעי. העניבה נשארה בארון.
אני סומלייה מהדור החדש. בלי חליפת שלושה חלקים ועניבה, פנים חמורי סבר וגישה שדוגלת בחינוך הלקוחות למה שנכון ליין ולא בהכרח לארוחה ולחוויה.
סומלייה עם חולצה קצת פתוחה שחושפת קצת שערות חזה, ג’ל בשיער וחיוך על הפנים. סומלייה שבא לעזור ללקוח ולהעשיר את החוויה שביין ובאוכל במקום ללמד אותו מה נכון ומה לא נכון. סומלייה שבא להראות שיין זה לא דבר מפחיד כל כך ומתלוצץ עם לקוחות. ככה לפחות אני מקווה להיות.
עוד שעתיים משמרת ראשונה ואני שוב לחוץ, אבל כמו שהוכחתי לעצמי לא רק השבוע, אני בשיאי כשאני תחת לחץ.
אני כבר לא יכול לחכות.

יותר מדי אירועים, יותר מדי טעימות, יותר מדי עבודה, יותר מדי לימודים. אין זמן לכתוב על כולם, ובמקרה יש לי זמן לכתוב עכשיו.
אז בין טעימות פורטפוליו של יבואנים מצרפת, איטליה, יוון, גרמניה, ליקרים, וויסקי ובירות החלטתי לכתוב דוקא על הטעימה הכי מצומצמת.

נתכנסנו כולם בלאונג’ של הסוהו גרנד, וכשאני אומר כולם אני מתכוון להרבה גברים בחליפות, שתי נשים בחליפות, שתי מלצריות יפייפיות, סוכנת יין אחת, יינן אחד, ורק אני בג’ינס, טי שירט ופנים שכבר שבוע לא הרגישו מגע תער.
היינן הוא Kim Crawford מיקב שקרוי על שמו בניו זילנד.
היינות כולם שייכים לסדרת העל של היקב, Small Parcels שמה. כל היינות מגיעים מכרמים יחידניים מכל רחבי ניו זילנד וכולם מיובאים בכמויות מינוריות (אזור ניו יורק קיבל 60 ארגזים מכל יין. ארגזים של 6 בקבוקים כל אחד).
רק חבל, וזה חבל מאוד גדול, שכל זה לא ממש נותן ערובה לאיכות.

התחלתי עם שני היינות ממרלבורו, איזור הגידול שהעלה את ניו זילנד למפת היין העולמית. מרלבורו ממוקם בצפון מזרח האי הדרומי, כשהרים ממערב מגינים עליו מהזרמים הקרים שמגיעים מאנטרקטיקה.
הראשון שטעמתי היה הריזלינג מבציר 2005 ,SP Anderson Vineyard, Bone Dry כמו שקוראים לו ביקב, כל זאת בזכות סוכר שיורי של 1.4 גרם לליטר. והוא אכן יבש.
הרבה לימון וליים באף בלי יותר מדי סיבות להתרגש מהפה. לי הוא הזכיר סאקה יבש. אם הפה היה מקיים את מה שהאף מבטיח, אולי בעזרת יותר סוכר שיורי אז היין היה קצת יותר טוב. כצפוי מריזלינג האסידיות הייתה גבוהה, אבל שוב, גבוהה מדי בלי סוכר שיאזן אותה.
לסיכום: הריזלינג היבש יבש מדי!
91 נקודות מרוברט פרקר, למקרה שזה מעניין מישהו.

המשכתי לסובניון בלאן בתקוה שהוא יציל מעט את המצב. מכיוון שהכרם נטוע על חורבות בסיס חיל האויר האמריקאי מימי מלחמת העולם השניה, היין קיבל את השם הכה מבטיח Spitfire. הבציר הוא 2006.
אש הוא לא ממש יורק, אבל גויאבה בהחלט יש והרבה ממנה. ברקע אפשר למצוא מאפיינים זניים יחד עם פסיפלורה, אשכולית ואננס. עשיר ביותר בפה עם חמיצות שמפילה אותך לקרשים, אבל במובן הטוב של המונח.
ההסתיגות היחידה שלי מהיין היא המחיר, שביחס לסובניון בלאן הרגיל של היקב (40 דולר אצלי ברשימה) מהווה תמורה הרבה יותר טובה.
לסיכום: יקר מדי.

ממשיכים צפונה, לאי הצפוני ולכרמים שסובבים את Gisborne. בתור חובב טריויה שמחתי לדעת שמדובר בכרמים המזרחיים ביותר בעולם והכי קרובים לקו התאריך הבינלאומי ולכן הם הכרמים הראשונים בעולם שזוכים לשמש של יום חדש, כל יום מחדש.
השרדונה מגיסבורן זכה לשם Kim’s Favorite, השאלה היחידה שיש לי לשאול היא: למה?
שרדונה הוא ענב שמשקף בצורה פנטסטית את הטרואר בו הוא גדל, לכן אני אוהב לטעום שרדונה שונים מרחבי העולם.
על כן יש לי רק שתי מילים להגיד על השרדונה הזה: חוסר אחריות.
אני אסביר.
היינן לקח כרם מובחר, ענב אציל, תנאים אופטימלים, שפע טכנולוגיה ביקב עצמו, לכאורה תנאים אופטימלים ליצור יין ענב או לפחות שונה במקצת מכל השאר.
ומה הוא עשה? “תקע” 40% מהיין 6 חודשים בחביות חדשות על השמרים, תסיסה מלולקטית מלאה, ויצא שרדונה כמו כל שרדונה קליפורני שהשוק מוצף בהם ויותר חשוב, השוק שבע מהם. חוסר אחריות כבר אמרתי?
אמנם מדובר פה רק בדעה אישית שלי, אבל זה הבלוג שלי לא? לפחות המחיר לא נוראי.
לסיכום: קליפורני מדי!

אמנם שרדונה הוא הזן השולט בגיסבורן, אבל גם גוורצטרמינר לא חסר שם.
הגוורץ של קים קרופורד מגיע מהכרם של אן וכריס פרקר וקרוי על שמם, Parks LAne והוא מבציר 2005.
הענבים נאספו בחמש קבוצות שונות בהתאם לרמת הבשלות, שיטת הבציר ושיטת היצור. 20% מהתירוש תסס בחביות למשך 3 חודשים ולבסוף 75% מהתוצר נכנסו לבלנד הסופי.
כמה השקעה ביין אחד, רק חבל ששוב, התוצאות לא ממש טובות.
הצבע, לא ממש דומה לצבע של גוורצ. אני מצפה לצבע זהוב אפילו ביינות צעירים ולגוורצ הזה יש צבע של קש חיוור.
האף הוא הדבר היחיד שלא מאכזב ביין הזה ומראה מורכבות רבה עם ורדים, ליצ’י והרבה תבלינים מתקתקים.
הפה? אוי הפה. Medium sweet, חצי מתוק, חצי יבש, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל בלי חמיצות שתאזן את כל הסוכר הזה אי אפשר לשתות את הסירופ הזה. 9 גרם סוכר לליטר זה לא כל כך הרבה, אבל בלי חמיצות זה משתלט על הפה ולא נעים בכלל.
לסיכום: מתוק מדי!
91 נקודות מרוברט פרקר, שוב, אם זה מעניין מישהו.

מהכרמים הכי מזרחיים בעולם עוברים לכרמים הדרומיים בעולם. Central Otago שבדרום האי הדרומי שם הפינו נואר מצא בית ראוי והתוצאות מצוינות.
Rise and Shine Creek 2006 הוא היין הנבחר. 100% פינו נואר מחמישה קלונים שונים (שמות מדויקים יסופקו ע”פ דרישה) שיושנו 6 חודשים בחביות חדשות, בנות שנה ובנות שנתיים.
רובי עמוק משגע, אף נהדר עם הרבה אוכמניות, שזיפים, עץ קלוי ואגוז מוסקט. בפה יש איזון טוב בין פירותיות לעץ הקלוי, הטנינים עדיין חזקים אבל נסלח ליין. הבעיה היא בגל חום שמציף את הגוף ושורף את הפה. 14.5% אלכוהול זה הרבה מעבר למה שהמבנה של היין יכול לסבול והוא קצת מקלקל את החוויה, לא שיש הרבה לעשות בנידון.
לסיכום: קצת פחות אלכוהול והייתי מאושר.

אז מה היה לנו?
הסדרה הגבוהה של יקב יחסית גדול במימדים של ניו זילנד, הרבה אנשים בחליפות, אוכל לא רע, מלון מדהים וחובב יין צעיר שאולי מעביר הרבה ביקורת חצופה על פועלו של אדם אחר, אבל אם אני לא צודק, למה 2008 הוא הבציר האחרון שלו ביקב???

הטמפרטורות עולות והאביב בפתח. העצים בסנטרל פארק מתחילים ללבלב.
בעיני זה אומר שהגיע הזמן לסיים את רוב היינות האדומים שבארון ולפנות מקום ללבנים מרעננים לקראת הקיץ.
משימה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. ואיזה אירוע יותר מתאים לכך מליל הסדר אצלי בדירה?
בהתחשב בעובדה שאף אחד מהאורחים לא מבין גדול ביין ושכשרות היין (תסלחו לי כאן) לא ממש חשובה לנו החלטתי לעשות סדר בסימן Nuits Saint George. ליתר דיוק, חלקות הפרימיר קרו של נואי סיינט ג’ורג’, או לפחות השלוש השונות שיש לי.
אם הרוב לא מבינים ביין אז זה לא משנה אם פותחים בקבוקים במאה דולר או בעשרה דולרים, אז למה לא לפתוח את הקבוקים הטובים? הרי יין תמיד יותר טעים כשהוא נשתה בחברה טובה.
פתחתי שני בקבוקים של שרדונה מוושינגטון של יקב Red Diamond כדי שלא יהיה יבש בגרון עד שמתחילים את הסדר (בכל זאת סדר ישראלי) ואז הגענו לתותחים הכבדים של הערב:
Nuits Saint Georege, “En Rue de Chaux”, Bernard Ambroise, 2000
“Les Vaucrains”, Bernard Ambroise, 2001
“Les Pruliers”, Philippe et Vincent Lecheneut 2001
אמנם לא כולם מאותה שנה, אותו יצרן או אותה חלקה, אבל עדיין מרתק לגלות כל פעם מחדש אילו יינות שונים מתקבלים מחלקות במרחק מאות מטרים האחת משניה.
לא לקחתי רשמי טעימה מדויקים (בכל זאת ארוחה עם חברים) אבל אספר שה-En Rue de Chaux היה הנעים מכולם לשתייה עם איזון מושלם בין פירות, מעט חבית ואזכור קל לאנומליות.
ה-Les Vaucrains היה אנומלי מאוד, כבד, עם ארומה שהוגדרה ע”י אחד מהחברים כחזה אווז מעושן. אני מאוד אהבתי אותו אבל הדעות מסביב לשולחן היו חלוקות.
ב-Les Pruliers היה הכבד מכולם. הסובבים הגדירו אותו כיין אלים ומעט מר. אני זיהיתי בו עודף חבית בשביל יין ב-7, מעט מאוד פירות והמון תבלינים. היחיד שהייתי אומר שצריך עוד זמן בבקבוק כדי להתבגר.
המשכנו לעוד שני יינות איטלקיים וקינחנו בבקבוק מוסקטו של רמת הגולן. אמנם הוא לא מוסקטו ד’אסטי קלאסי אבל נאמן מספיק למקור ומשכיח לרגע את ערמות הכלים שצריך לשטוף בסוף הארוחה.

על מנת שאוכל להמשיך את ריקון המקרר מיינות אדומים שלא נועדו ליישון החלטתי להביא בקבוק יין לסוף שיעור ספרד ופורטוגל ביום שני. תכננתי לכתוב פוסט “אמצע קורס” אבל השיעור היה כל כך ארוך, מייגע ובעיקר משעמם שהחלטתי לכתוב דוקא על הרגע היותר מעניין של הערב.
אז אחרי כל ה-Riax Baixas, הפריורטים, ריוחות (גראן ריזרבה משנת 1996), ריברה, Altejano (יין שיוצר בשיתוף עם שאטו לאפיט) וה-Dao נשארנו כמה חברים קרובים בכיתה ופתחתי ולהם יין ישראלי, שידעו שגם בישראל יודעים לייצר יין, ועוד כשר!

היין שנבחר למשימת הייצוג הוא מרלו ירדן מבציר 2000. אני לא יודע אם עוד ניתן להשיג אותו בארץ ובאיזה מחיר אבל כאן בהמנהטן הוא עולה 18 דולר. מחיר זול באופן שערורייתי שגורם לך לרצות לקנות ארגז (אם רק היה איפה לשים אותו).
לאחר הסבר קצר על הגולן, האקלים והאדמה הבקבוק נפתח. אמנם לא ציפתי לכך אבל היין פיתח משקעים. סימן טוב? סימן רע? אתם תחליטו. אנחנו התלהבנו מעובדה זו, אבל יותר התלהבנו מהיין. מרלו שהתבגר בצורה נהדרת עם אף מלא באפרסקים ושזיפים בשלים, זיתים שחורים וניחוחות תבלינים כמו אגוז מוסקט וציפורן. כמובן שכל פרט כזה מנותח אצלנו לרמות הקטנות ביותר והחלטנו שמדובר ביין שהתישן בחביות צרפתיות ברובן, כנראה חדשות (מישהו יכול לאשר את הטענה הזו?).
בפה יש עדיין חמיצות וטנינים עדינים שהשתלבו בצורה מקסימה ביין. אחוז אלכוהול מעט גבוה אבל מורגש רק בחמימות שהוא משאיר בפה יחד עם מעט מוקה (חבית אמריקאית?). מוכן לשתייה אבל מסוגל להתישן עוד, השאלה אם יש לו לאן להתפתח.
5 מתוך 5 אנשים החליטו שמדובר ביין מצוין. אני לא יודע כמה הוא שווה היום בארץ אבל ב-18 דולר הוא עולה על כל מרלו קליפורני בן 8 שאפשר למצוא בחנויות. הוא ללא ספק עולה על הרקנאטי מרלו ריזרב 2000 ששתיתי לפני כמה חודשים שכבר היה בסוף חייו ועצוב שכך.

נראה לי שאני אתחיל מסורת חדשה של להביא בקבוק יין לסוף כל שיעור ולשתות אותו עם אנשים שאפשר לדבר איתם שעות על כל ניואנס לא משנה כמה קטן או בלתי מורגש.
אני לא יודע איזה יין יפתח שבוע הבא, מה שבטוח,אחרי הבחינה עוד 8 שבועות פותחים את השמפניות.

כבר עברה לה שנה. מהר לא?
רוב הבלוגרים שיש להם בלוגולדת רושמים סיכום דברים של כמה פוסטים, תגובות, כניסות וכו’ הם צברו במהלך השנה.
אני לא מוצא ממש צורך לעשות את זה מהרבה סיבות, ביניהן המצאותו של הבלוג גם באתר sommelier.co.il וגם בגלל שאני כבר לא מרבה לכתוב כמו בהתחלה. לא נדיר שהבלוג יישאר מיותם במשך חודשיים ולאחר מכן אני אכתוב 4 פוסטים בשבוע.
דבר אחד בטוח אפשר להגיד על הבלוג וזה שהתוכן שלו השתנה. אם בהתחלה ניסיתי לשמור על איזון מסוים בין יין, קוקטיילים וליקר לוויסקי ושאר תזקיקים אז באמצע הדרך, איפשהו בקיץ, התוכן התמקד בעיקר בוויסקי והברנדי לייבררי. כיום, בעיקר בעקבות ההתעניינות הגוברת שלי ביין וכמובן הקורס יין, אני שותה כמעט ורק יין!
דבר אחד החלטתי לשנות לכבוד הבלוגולדת וזה לשנות את התאריך בבלוג.
אם שמתם לב, עד עכשיו כל הפוסטים נכתבו כביכול באותו תאריך, 30.3.07. אז החלטתי שדי! מגיע לכל פוסט תאריך משלו.
ועכשיו לעיקר.
לפעמים העיר הזו קצת לוחצת. למרות כל היופי העירוני והפארקים רגעי השקט והשלווה נדירים. במיוחד בשביל מישהו שרוב היום נמצא מחוץ לבית. אז אני ואחותי ארגנו טיול בריחה של יום אחד למזלג הצפוני של לונג איילנד, בעקבות ההמלצה של אייל גרוס ואני ממליץ לקרוא את הפוסט שלו לפני הפוסט הזה. דוקא ביום שני בו כולם רצים חזרה לעבודה אחרי הסופשבוע.

אחותי השיגה אוטו והחלטנו לצאת מחוץ לעיר לכיוון ארץ היין של לונג איילנד. היקב הנבחר הוא Paumonak
שלמרות שאייל לא התלהב ממנו, אני מאוד אהבתי את היין. ברגע שיוצאים מהאוטו ולוקחים נשימה מרגישים שמשהו שונה. האויר נקי.
היקב ממוקם באזור הדרום מערבי של המזלג הצפוני והוא השני (מתוך 3 בדרך היין המקומית, על הכביש ה”ראשי” בבית עץ יפייפה והכרמים נמצאים בצמוד אליו. לאחר כמה דקות ביקב, הסתבר שאני מכיר את היינן ואת אחת המטעימות של היקב, אז הכוס, היינות שנטעמו וכמות המזיגה זכו לשדרוג.
השנה היקב חוגג 25 שנים.
התחלנו עם היינות הלבנים החדשים של היקב, לראשונה עם פקק הברגה. מהם טעמנו את השנין בלאן, סובניון בלאן וריזלינג יבש, כולם מבציר 2007. כל היינות אופיינו בחמיצות גבוהה, פירותיות מקסימה (כל זן ואופיו) כשבין היתר השנין בלאן מראה מעט שעוות דבורים, הסובניון בלאן יבש ופריך למרות אחוז אלכוהולי מאוד גבוה יחסית (13.8%) וגוף מלא והריזלינג מראה הרבה ליים ופירות טרופיים. השנין בלאן היה המוצלח ביותר ואני לא יכול לחכות לקיץ ולשתות אותו לצד אויסטרים מקומיים.

למרות שהחלטנו ששני יקבים זה מספיק ליום אחד, יש עוד המון מה לראות ולטעום בלונג איילנד בפרט ובמדינת ניו יורק בפרט.
למרות האויר הנקי, המרחבים הירוקים, הים והשקט, ולמרות שמדי פעם צריך לצאת קצת מהעיר, יש משהו מאוד מרגיע בלחזור לאי הכי צפוף, לחוץ ועם הקצב הכי מטורף בעולם.

אני לא מדבר על תוכנית ריאליטי חדשה בטלויזיה (למרות שזה רעיון לא רע בכלל), אני מדבר על המציאות החדשה שלי שהתחילה ביום שני האחרון.
אחרי התלבטויות, סקר שוק, בחירת בית ספר ובחירת הקורס התחלתי במזל טוב קורס סומלייה ב-International Wine Center במנהטן. המרכז שייך לארגון Wine & Spirit Education Trust שיוסד בלונדון בשנת 1969.לאחר לבטים ארוכים החלטתי בעצת חברים שעברו כבר את הקורס לדלג על הקורס הבסיסי (Intermidiate) ולעבור ישר לקורס המתקדם (Advanced).

אורכו של הקורס 4 חודשים. שעתיים וחצי בשבוע. מה שאומר שצריך ללמוד בבית. המון.
הקורס מכסה את כל התחומים בעולם היין, מהרגע בו נטעו כרם ועד הרגע בו הצרכן משלם על המוצר המוגמר.
כל מדינה, כל אזור, כל ענב (המיועד ליצוא מחוץ למדינת המקור), כל שיטות הגידול והגיזום, כל המזיקים והמחלות, כל דרכי הטיפול ובכלליות כמעט כל נושא שחשבתי או לא חשבתי שצריך לדעת.

השיעור הראשון, כמו כל שיעור ראשון, היה רובו ככולו מוקדש להקדמה, היכרות (נסו אתם לחיות במדינה דוברת אנגלית עם השם Or), נהלים, מידע כללי על הקורס והכי חשוב, השיטה בה נלמד לטעום יינות לקחת רשמי טעימה.
רשמי טעימה זו נקודת החולשה העיקרית שלי, בעיקר לאור העובדה שלא עברתי את הקורס הבסיסי, אבל כמו שאומרים בצבא, עם האימונים יבוא הגובה.
טעמנו שישה יינות, שלושה לבנים, שניים אדומים ואחד שהיה ויכוח לגביו. כולם בטעימה עיוורת.
לכל יין, לבן או אדום, יש טבלה משלו והמטרה היא להגיע ל-18 מאפיינים של היין מכל התחומים:

מראה - רמת צלילות, עוצמת הצבע, צבע, מאפיינים נוספים.
אף - מצב, עוצמה, רמת התפתחות של היין, ארומות.
פה - רמת מתיקות, חמיצות, טנין, אלכוהול, גוף, עוצמה, טעמים, אורך.
סיכום - איכות כללית, מוכנות לשתייה.

על הטועם לאפיין את היין בכל אחד מהקטגוריות ותת קטגוריות. לא קל בכלל אבל אפשרי.
היינות שטעמנו היו Gavi מפיאמונטה כמובן (אף אחד לא זהה), שרדונה קליפורני טיפוסי (כמעט כולם זיהו), Fino Sherry (זוועה, רק אחת הצליחה לזהות), פינו נואר צעיר מאורגון (באופן מפתיע הרבה זיהו, אני לא), ריוחה ריזרבה 1999 (הרוב, כולל אני, חשבו שהוא מקולקל בכלל. רק אחרי שגילינו שהוא ריוחה ריזרבה “פתאום” הוא נהיה ממש טעים) ואחרון חביב, שהיה ויכוח אם הוא לבן או אדום, E. Lustau Pedro Ximenez ‘San Emilio’, שהוא כמובן לבן למרות שצבעו כמעט חום.

הרבה עבודה מחכה לי בארבעה חודשים הבאים, גם מול הספרים וגם מול הבקבוקים והכוסות. מעבר לטעימות בקורס יש לי מצבור בבית של יינות איכות ממגוון אזורים, במיוחד מצרפת וארה”ב, שכולם יפתחו בשבוע שבו יילמד הנושא.
הולך להיות כיף, או ככה לפחות אני מקווה.
צפו לעדכונים מדי שבוע (או כשהיה זמן).

דבר ראשון, אני מבקש סליחה מקוראי הנאמנים (אמא?) על כך שלא עדכנתי הרבה זמן את הבלוג.
לא שלא היה על מה לכתוב, פשוט לא היה לי פנאי או רצון. אבל אתמול במשמרת ערב של יום שישי הגיע יין שפשוט אין ברירה אלא לכתוב עליו.

לקוח נכנס למסעדה עם שני בקבוקים מהבית. ברגע שהוא הוציא את היין הראשון מהתיק הלסת שלי צנחה לרצפה.
שאטו לאטור, 1970.
בקצרה על היין: אחד מחמשת היקבים בבורדו המדורגים Premier Grand Cru. הדירוג הגבוה ביותר ליין אדום בבורדו. מהיינות הללו ששומעים עליהם שנמכרו באלפי דולרים במכירות פומביות.
התוית עדיין במצב טוב, אחוז האלכוהול מרמז על תקופה שכנראה לא תחזור. רק 12% אלכוהול.
הדיקנטר הורד מהמדף, כוסות הקריסטל המיוחדות פולשו והפותחן המיוחד לבקבוקים ישנים הובא מהמשרד.
לאחר שעה הגיע כוס עם מעט נוזל חום בתוכה. “קח” אמר לי המנהל בגאווה, “תטעם”.
לקחתי את הכוס בשתי ידיים. לא כל יום יש לך יין בכוס ששווה כמו כל הבקבוקים שיש לך בבר באותו זמן נתון.
לא כל יום שותים בורדו מהדירוג הבכיר ביותר, במיוחד שזה הראשון שלי. ועוד 1970.
קצת מים, קצת לחם, וקדימה לעבודה.

כבר שלושה ימים שכולם שואלים אותי את השאלה הזו. במיילים, מסנג’ר, פייסבוק ופורומים שונים.אז אני אתחיל מזה שאני מבקש לא לקרוא לזה סילבסטר. קוראים לערב הזה “ערב השנה האזרחית החדשה” וזהו.
נכון זה ארוך, נכון זה מסובך אבל ככה קוראים לזה.

עכשיו אחרי שהוצאתי קצת קיטור (אבל ממש קצת, יש עוד המון) אפשר לענות על השאלה.
כמו כל גבר ישראלי מצוי, לתשובה לשאלה “איך היה” יש רק שתי תשובות אפשריות: סבבה ולא סבבה. אם רוצים לגוון אפשר גם אחלה ולא ממש אחלה.
אז בקיצור, היה אחלה. זו הגרסה לעצלנים, ועכשיו לסיפור הקצת יותר ארוך.

ראיתם פעם מליון אנשים במקום אחד?
תחשבו על האירוע הכי גדול שהשתתפתם בו בחייכם. אם זה משחק כדורגל, הפגנה או עצרת בכיכר רבין.
תחשבו על הפקקים, הזמן, הלחץ, השוטרים, הסוסים, הרחובות הסגורים, ועכשיו תכפילו את זה במאה.
מליון אנשים. לא פחות ואולי בעצם יותר. למשטרה אין הערכה מדויקת. כבר 10 שנים מספר האנשים שפוקדים את טיימס סקוור בערב השנה החדשה הוא לא פחות ממליון.
לקח לי בערך רבע שעה להגיע לפינת השדרה השמינית ורחוב 58. משם לקח לי שעה לחצות את הכביש מהמדרכה הצפונית לדרומית של רחוב 58. שעה לבערך 12 מטרים עלובים, וכל זה רק בשביל לגלות שאין לי ממש אישור לעבור.
כן, צריך אישור בשביל לעבור כי כל הרחובות כבר מלאים ולא מכניסים יותר אנשים. והשעה כולה 8 בערב, אבל אני מאחר כבר בשעה לעבודה. טלפון בהול למסעדה ושלחו לי עובד עם אישור עם השם שלי עליו. עוד כמה תחנונים לשוטרים מחסומים שפרוסים בכל בלוק ואני במסעדה. שעה ו-45 דקות לקח לי לעבור את המרחק מהדירה שלי למסעדה. 25 בלוקים בסך הכל. התחלה נהדרת כבר אמרתי?למזלי החל מרגע זה העניינים הלכו חלק, למרות שרבתי עם העניבה רבע שעה למרות שהדפסתי בבית הוראות איך לקשור קשר חצי ווינדסור, מה שזה לא אומר. יאללה, סוף סוף לעבודה.
בערב השנה החדשה אי אפשר לפתוח את הבר לקהל הרחב. הלקוחות שיושבים לארוחת ערב משלמים 180 דולר לאדם ואי אפשר שיהיה המון בבר שרק רוצה לשתות ולהעביר זמן עד חצות. אז יושבים רק בני משפחה וחברים קרובים, או במילים אחרות, הקהל הכי איכותי שאפשר שאפילו אין טעם להדפיס להם חשבון כי הם גם ככה לא מקבלים אותו. טיפים גבוהים, לקוחות טובים וכבר בקבוק של veuve clicquot rose נפתח להנאת הברמנים.
הערה קטנה: אל תצפו לרשמי טעימה. במקרה הזה אני אלך על התשובה הישראלית המצויה ופשוט אגיד שהשמפנייה הייתה סבבה.
אחרי הקליקו המשכנו לחצי בקבוק של Mumm NV שהיא השמפנייה החדשה של המסעדה בכוס. אחלה שמפנייה.
ואז קרה מאורע מצער. הסומלייה נתקלה בדלי שמפנייה ושפכה חצי בקבוק של דום פריניון 99 על הרצפה.
הלקוח קיבל בקבוק חדש והחצי הנותר עבר למאחורי הבר. מה לא נשתה? ברור נשתה. הדום פריניון, עם כל הכבוד לה, לא סבבה בכלל. לא שאני אתנגד, אבל לעומת שאר השמפניות מתקבלת בעיקר שמפניית תדמית ולא באמת שמפנייה טובה ומעניינת.
דקה לחצות. עוזבים הכל, מוזגים כוס שמפנייה, הפעם perrier jouet fleur de champagne 1999 שהיא הייתה פשוט מעולה. יוצאים לקור. כולם עם מעילים, כובעים, צעיפים ושאר ציוד הייטקי לשמירה על חום ורק אני עם חולצה לבנה ועניבה. מה לעשות, בפנים חם. צרחות, חצוצרות, ספירה לאחור, זיקוקים, כדור נורות מפורסם אחד, נשיקה עם אחת המלצריות, שלוק שמפנייה, עוד שני בקבוקי Duval Leroy Brut שהוצאנו כי ידענו שייגמר ושנה חדשה אחת.
אמנם זו רק הפעם השניה שאני בטיימס סקוור בערב השנה החדשה, אבל אני בטוח שזה מדהים גם בפעם המאה.
כמו שאומרים, מי שלא היה לא יודע מה הוא מפסיד. וכן, כל הבלגן שווה את זה, אבל רק פעם אחת.

מחצות והלאה, העניינים די כרגיל. השנה לא היה את הפיצוץ אוכלוסין שתמיד פוקד את המסעדה. אולי בגלל שקר מדי, אולי בגלל שלקח לנו שעה להחזיר את המסעדה למצב רגיל, אולי בגלל שכל העובדים ובעיקר המטבח היו שיכורים מדי בשביל לתפקד. את המשך הלילה ליווינו ב-veuve clicquot la grande dame 1996 שהייתה, כמו שניחשתם, סבבה ו-Charles Lafitte Rose NV שהייתה מפתיעה מאוד באיכותה.
השמפנייה הנבחרת לערב זה הייתה ה-Duval Leroy Blanc De Blanc 1998. פשוט קרטיב לימון בתוך לחמניה בתוספת בועות. ללא ספק אחת השמפניות הטעימות שיצא לי לשתות בחיי.

מצאתי את עצמי בארבע בבוקר, במסעדה, רק אני, המנהל והמלצרית לילה. ממש לא שיכורים, הרי מישהו היה צריך לטפל בכולם ולדאוג שהטבחים מתפקדים, ואומנם לא היה ערב בלתי נשכח כמו בפעם הראשונה לפני שנתיים, אבל עדיין היה כיף.
אומרים שהשנה הקרובה תיראה כמו הערב שבו חגגת את התחלתה. אם ככה, מחכה לי שנה נהדרת.
אמנם באיחור של שלושה ימים, אבל שתהיה לכולנו שנה נהדרת!

אני אוהב להיות קצת שונה. לא משהו רציני. אין לי בעיה לעשות מה שכולם עושים כל עוד יש לזה את הטאץ’ האישי שלי. אז החלטתי לפתוח את הבוז’ולה נובו, שבוע לפני כולם. כי אני מוכרח לשתות אותו, אני פשוט לא מוכן לשתות אותו עם כולם.

בערך בשעה הזו עוד שבוע יחגגו בכל העולם את חגיגות הבוז’ולה או היין הראשון מבציר 2007. בארה”ב יחגגו בפעם ה-25 ברציפות מאז הגיע הבוז’ולה לכאן לראשונה בשנת 1981.
דרך אגב, בוז’ולה הוא ממש לא היין הראשון מבציר 2007. המונח הנכון הוא היין האדום הראשון מאירופה. יינות מבציר 2007 מחצי הכדור הדרומי נמצאים כבר מזמן בשוק, בעיקר לבנים ובעיקר סובניון בלאן ניו זילנדי ואם זכרוני אינו מטעה אותי, מוסקטו ד’אסטי מפיאמונטה כבר אמור להיות בשוק.

אין לי כל כוונה להתחיל לכתוב על כל ההסטוריה וההסטריה שמאחורי החגיגות. אני פשוט לא אסתיר את העובדה שאני סולד לחלוטין מהחגיגות המיותרות הללו והסיבה שלי היא ממש ממש טובה: בוז’ולה זה חרא של יין (סליחה על הצרפתית שלי, זו פשוט המילה הכי נכונה).
גמאיי הוא לא ענב מעניין בכל רמותיו. תהליכי ייצור היין (התסיסה המיוחדת וכו’ וכו’) אמנם עושים לו טוב יחסית למוצר שהיה מתקבל אלמלא השיטות הללו, אבל זה עדיין לא הופך את היין לטוב. אפילו לא קרוב לזה.
וזה ממש לא בגלל שאין לי כבוד למסורת, אבל זה כבר הרבה מעבר למסורת מה גם שהסיבה לחגיגות הללו מחוץ לאזור הכפר עצמו נעוצות בהחלטות כלכליות ותדמיתיות נטו.

אז כאמור השנה החלטתי, בשבוע השני לחודש נובמבר, בשעה חצות בדיוק, שבוע לפני כולם, לפתוח בקבוק בוז’ולה נובו של Georges Dubeuf, בציר 2007 כמובן.

נתחיל מהבקבוק עצמו. ליינות בוז’ולה נובו יש נטייה להיות צבעוניים ושמחים במיוחד לאור החגיגתיות שבפתיחתם.
כבר חיסרון מבחינתי. אני אוהב את התוית שלי חלקה, עניינית ומעניינת אבל לא בצורה שתגרום לי להתקף אפילפסיה קטן.
עוד נקודה למחשבה: הגיע הזמן שיתחילו לשווק את היינות הללו עם פקקי הברגה. אין כל סיבה לטרוח ולפתוח בקבוק עם פקק סיליקון בשביל היין הזה. העבודה פשוט קשה מדי.

נעבור ליין עצמו.
מה אני כבר יכול להגיד על היין שלא הסגרתי בפסקה הראשונה? אני לא אהבתי אותו, לא אוהב אותו ולא אהב אותו בעתיד.
האף שטוח ולא מעניין, הפה מלא פירותיות חד מימדית והסיום מר. כל כך מר שגם אחרי ש-20 דקות לא לגמתי ממנו אני עדיין מרגיש אותו בעומק הגרון אפילו באופן מעט צורב. סיום ארוך זה טוב או לא?
פשוט מתחשק לי להעביר אותו לשקית אלומניום, לתקוע קש בקצה ולדמיין שאני שותה טרופית ענבים מאיכות ירודה במיוחד.

אז למה לשתות את היין הזה?
באמת שאני לא יודע. אז אני אעשה איתו משהו אחר לחלוטין שאני יודע לעשות. לשלב אותו בקוקטיילים!
שני הקוקטיילים הבאים נוצרו במיוחד לחגיגות הבוז’ולה הראשונות שלי, לפני שנתיים. אמנם לא יצרתי אותם אבל אני בהחלט שמח להביא אותם לפניכם.
נובו פיז:
1 בוז’ולה נובו
1 ג’ין
1 מי סוכר
3\2מיץ לימון
5 ענבים אדומים
יש למעוך את הענבים בשייקר, להוסיף את שאר המרכיבים, לנער ולסנן להייבול עם קרח. לסגור עם סודה ולקשט עם שני ענבים.

נובו מרטיני:
0.5 בוז’ולה נובו
1 ג’ין
0.5 ליקר גראנד מרינייה
3\2 מיץ לימון
3\2 ריבת ענבים
לנער בחוזקה בשייקר, להגיש בכוס מרטיני מקוררת.

עוד שבוע, כשבכל העולם “יחגגו” את היין הראשון של הבציר, אני אשתה יינות טובים. יינות מעולים. לא כי יש סיבה. בדיוק כמו שאין סיבה לחגוג את הבוז’ולה. סתם. כי אני יכול, וכי אני רוצה.
חג בוז’ולה שמח!

אוסטרליה לא עלתה על מפת היין העולמית בגלל המרלו שלה.
היינות הללו בחיים לא יגיעו לרמה של השיראזים מעמק בארוסה ולבלנדים הנהדרים של שיראז וקברנה סובניון.אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ומסתבר שגם באוסטרליה אפשר למצוא מרלו מעולה, רק צריך לדעת איפה לחפש ומה לקנות.
שמתי ידי על שלושה בקבוקים של מרלו אוסטרלי מהשורה הראשונה, מקסימום שניה.

כרם Bird In Hand שנמצא בגבעות Adelaide, ב- Woodside שבדרום אוסטרליה.
הכרם נקרא על של מכרה זהב שפעל במקום בשנות החמישים של המאה ה-19.
הסדרה הגבוהה של היקב שבבעלות אנדרו נאגנט נקראת Nest Egg על שם המנהרה בעלת התפוקה הגבוהה ביותר במכרה.
היינות מסדרה זו מיוצרים בשנים נבחרות בלבד ומקבלים את תשומת הלב הראויה להם מהבציר ועד הבקבוק.
כל בקבוק בסדרה ממוספר. מהמרלו בוקבקו רק 3575 בקבוקים, אני פתחתי את בקבוק מספר 2257. בחירה ראנדומלית לחלוטין מבין שלושת הבקבוקים שברשותי.
יש אנשים שמחכים לאירוע מיוחד בשביל לפתוח בקבוקים, אני פתחתי בקבוק כי התחשק לי לשתות משהו עם השקשוקה ביום שישי בערב אחרי העבודה.

בהרחה ראשונית מיד לאחר הפתיחה מקבלים אגרוף של חבית אלון צרפתי עם המון טחב ואדמתיות.
ליין לקח בערך שעה להפתח ולהתמתן וגילה ארומות של שזיף, גרפיט (כמו עיפרון מחודד) ושוקולד מריר. ממש לא המרלו הקליפורני אליו אני רגיל או הבורדו-אים שאני מרשה לעצמי מדי פעם לקנות.
איפשהו על אמצע הדרך בין שזיף מיובש לבשל, דובדבן וקוראנט בפה. סיום ארוך, יבש עם אפטרטייסט של שוקולד מריר. טנין טוב אך עדיין קשה מעניק ליין אלגנטיות ואין ספק שהוא יוכל להתישן עוד כמה שנים למרות שאני מאוד נהנה ממה שהוא מראה לי היום. ניתן לשניים האחרים לנוח עוד כמה חודשים ונראה לאן הם מתקדמים.

מכיוון שזהו המרלו האוסטרלי הראשון שאני שותה אז אין לי אפשרות להשוות אותו ליין אחר.
נדמה לי שכאשר משקיעים כל כך הרבה ביין אין הרבה סיבה שהוא לא ייצא טוב, השאלה מה קורה עם הסדרות היותר נמוכות של היקב. לדעתי יקב נמדד ביינות היום יום שלו לא פחות ואולי אפילו יותר מאשר ביינות הדגל.
לא נראה לי שאמשיך לחקור ולטעום מרלו אוסטרלי, כי יינות כמו שיש לי בכוס לא נמצאים על כל מדף בחנות יין ממוצעת. וגם שיש יותר מדי מרלו טוב ממקומות ש”קצת” יותר מתמחים בענב הנהדר הזה. אולי אחרי שאסקור את כל פומרול וסיינט אמיליון אני אתן לאוסטרלים עוד צ’אנס. אמנם לא באמת ניסיתי, אבל נראה לי שזה עונה על השאלה שבכותרת.
עד אז, יש עוד עולם מלא במרלו שם בחוץ.