וידויים של מח מסובב

לפעמים, אני חושב קצת קדימה על הבלוג.
אני מסיים לכתוב פוסט ואני באמת לא יודע מתי ועל מה יהיה הפוסט הבא. לפעמים יש לי “פוסט בקנה” ואז אני פשוט כותב עליו, אבל הרבה יותר כיף לכתוב פוסט על משהו שכאילו “נופל” עליך במתנה.
היום זה בדיוק היום לכתוב פוסט שכזה. ונתחיל…
הגעתי הבוקר לעבודה, כמו כל יום רביעי על מנת לקבל את כל המשלוחים שהזמנו אתמול ושלשום. בקיץ זה יכול להגיע לעשרות ארגזים יין, בירה ושאר אלכוהול אבל בחורף העסק נחלש ואיתו גם כמות ההזמנות.
יצאתי מהעבודה יחסית מוקדם והחלטתי לפנק את עצמי בסטייק עסיסי במסעדת Landmark.
המיוחד במסעדה הזו זה שאין לה תפריט של יינות בכוס. הבעלים חושב שיין צריך ללוות כל ארוחה באשר היא ולכן התפריט מכיל אך ורק בקבוקים במחיר מעט יותר גבוה ממחיר חנות.
לדוגמא, בקבוק אמרונה 2001 שאני גובה עליו 120 דולר, נמכר בלנדמרק במחיר שאין לי דרך להתחרות איתו, רק 68 דולר.
ככל שהבקבוק יותר יקר, כך המחיר שלו נראה יותר הגיוני. לא שאני יכול לשלם 1500 דולר על פטרוס 1995, אבל זה לא כזה יקר בסופו של יום.
כל הדרך למסעדה חלמתי על חצי בקבוק של מייקלה קיראלו ברולו 2001. 28 דולר לחצי בקבוק ברולו זה בדיחה. כבר פעם שלישית ברציפות שאני מגיע לשם והיין אזל, אבל זה לא ששאר האופציות גרועות.
אני לא מתכוון להוציא 125 דולר על חצי בקבוק של בורגון אדום, גם אם הוא גרנד קרו. גם לא על אופוס1 2003. חשבתי לחזור לאמרונה המוכר והאהוב, 36 דולר. לבסוף בחרתי בסיינט אסטף שעלה 22 דולר והיה שווה קצת פחות מכך. אבל בכל זאת, כולה יין להוריד את הסטייק של הצהריים.
לידי ישבה אישה מבוגרת ששתתה חצי בקבוק של ריזלינג אלזסי, מהצד השני שלי יושבת קבוצת אנשי עסקים ושותה Barne Cantenc 1996 שעולה “רק” 100 דולר. לא הרבה כסף בהתחשב בתמורה. תענוג. מסעדה גאונית. יש לציין שפה חגגתי את יום ההולדת שלי עם לא פחות מ-11 בקבוקי יין שהתחלקו בין 7 אנשים.
כל הדרך לשם חשבתי על הפוסט שאני בטח אכתוב, והנה אני כותב. אבל לא כאן נמצא הפוסט “שנפל” עלי. זה הגיע אחרי הארוחה.

בקומה השניה של ה-Time Warner Center, פיסת הנדל”ן היקרה ביותר במנהטן, פתחו בית מתקפל. תחשבו על קובייה גדולה שכשהיא נפתחת פאה אחת היא מיטה, השניה סלון, ספרייה, מטבח ובאמצע שולחן אוכל קטן.
הבית המתקפל הובא לשם בחסות חברה הקפה “Illy” ובדיוק התחילה שם סדנא. כחובב קפה וכשאחד שיודע עד כמה מסובך למצוא אספרסו ראוי בניו יורק מיד התישבתי והתכוננתי לשמוע הרצאה וגם לטעום קפה משובח. אבל לא על כך הייתה ההרצאה.
ג’יאורג’יו, מאסטר בריסטה מה-Universita Del Caffe מאיטליה (איך לא) יצר 4 קוקטיילים שמיועדים לעזור לחדירת המכונות אספרסו הביתיות ומבוססות קפסולות של אילי לארה”ב.
הקוקטיילים לדברו קלים להכנה ומצוינים לאירוח בעונת החגים שאנחנו בעיצומה.
אמנם אני אחרי חצי בקבוק יין והשעה עוד לא שלוש בצהריים, אבל אני אף פעם לא אומר לא לטעימות אלכוהול.
הקוקטייל הראשון שהוכן הוא ה-Coffee Mojito. מעין שעטנז שלי היה מאוד מוזר לשמוע עליו, אבל אם מישהו טרח, ערבב והכין אז אני אטעם.
בכוס גבוהה:
4 עלי נענע טריים
כפית סוכר
למעוך חזק חזק עד שהסוכר נהיה מעט ירוק
להוסיף קרח עד הסוף
60 מ”ל וודקה
שוט אספרסו.
לא לנער, לא לערבב. פשוט לשתות עם קש ארוך על מנת להרגיש גם את הנענע והסוכר לפי הרמה הרצויה לנו.
חביב, לא יותר. מוצא חן בעיני הרעיון של לא לנער כך שהשותה מחליט כמה מתוק יהיה השלוק הבא.

הבא בתור היה גם הטוב ביותר, אך לא היה בו אלכוהול! רחמנא ליצלן.
קוקטייל טירמסו, וירג’ין.
כף גלידת וניל
2 עוגיות ביסקוטי איטלקיות
שוט אספרסו
את כל המרכיבים יש לנכניס לבלנדר ולערבב עד שנהיה אחיד.
למזוג לכוס ולפזר אבקת קקאו מעל.
הסיבה שאני שמח שנתקלתי בקוקטייל הזה היא שסוף סוף מצאתי מה לעשות עם הליקר ביסקוטי שישתלב פה מעולה.

שני הקוקטילים הבאים בתור לא מרגשים ולכן אין סיבה לכתוב את המתכון שלהם.
הראשון הוא פשוט חלב קר שמוסיפים לו מי סוכר ואבקת קקאו ולאחר מכן מוסיפים את השוט אספרסו.
החלב צף מעל האספרסו וכל לגימה היא קצת קרה ומתוקה ומצד שני מרה וחמה.
האחרון והסתמי ביותר הוא הקפה הג’מייקני. מי סוכר, אספרסו, רום ג’מייקני כהה (מאיירס במקרה הנוכחי) וקצפת מעל. יכול להיות מעולה לאוהבי הז’אנר אבל ממש לא בשבילי.

לסיום, הקוקטייל המנצח של היום. לא טעמתי אותו אבל אני בהחלט הולך להכין אותו בהזדמנות הראשונה וזה אומר במשמרת ביום שישי. כבר פגשתי קוקטיילים מוצלחים עם יין, אבל על קיומו של המרטיני הזה פשוט הפיל אותי מהכסא (נשמע יותר טוב באנגלית).
Icewine Martini
60 מ”ל וודקה, אני אישית מעדיף פינלנדיה
10 מ”ל אייסווין

מה שעבר על הענבים של מאז שהם גדלו, התהליך המפרך והמייגע של הכנת האיסווין ולבסוף מה עושים? מערבבים אותו עם וודקה.
מצד אחד אני מחרד, מצד שני אני מסוקרן כמו שלא הייתי מסוקרן הרבה זמן.
צפו לעדכונים.

פוסט חגיגי לחנוכה!
לא סתם, עוד פוסט כרגיל.
עוד ערב של ה-Kosher Wine Society, הפעם לא יכולתי לוותר.
8 קברנה סובניונים שונים, אחד לכל נר בחנוכיה, בטעימה עיוורת שהייתה קצת יותר מדי חברתית ומעט מדי מקצועית, אבל בסופו של דבר היה כיף.
בתחילת הערב היו מולי 8 כוסות מלאות, בסופו היו מולי 8 כוסות ריקות וטבלת טעמים וציונים מלאה.
אני לא אלאה אתכם בפרטים מיותרים, את רשימת היינות המוטעמים אני אביא בהמשך, אבל בואו אני אחסוך לכם את הסקרנות ואגיד שהמנצח האישי שלי בטעימה הזו היה קברנה סובניון ישראלי.
הנה היינות לא לפי סדר הטעימה אלא לפי הציונים המשוקללים שנתנו להם, מהכי גרוע (והוא היה ממש גרוע) להכי טוב (הוא היה ממש טוב).

8Lan Zur Cabarnet Sauvignon 2005, Valle del Maule, Chile. 7$
7. Herzog Special Reserve 2004, Alexander Valley, California. 28$
6. Baron Herzog, Jeunese 2006, Central Coast, California – Half Dry! 13$

5. Hagafen, Napa Valley, California 2003 36$
4. Rothberg, Paarl South Africa, Winemakers Reserve, 2004 20$
3. Ella Valley Vineyards, 2003, Judean Hills, Israel 28$
2. Tishbi Special Reserve, Kerem Ben Zimra, 1999, Galil Israel 40$
1. Chateau Haut-Vigneau, Pessac Leognan, 2003 40$

אז מה אני אגיד לכם?
שהתשבי הוא המנצח שלי?
שהבורדו הוא המנצח שלי?
אני יכול להגיד את זה, אבל אז יצא שאני משקר.
אין דבר שאני סומך עליו יותר מטעימה עיוורת, ובעוד שאת 4 היינות הראשונים פסלתי עוד בשלב ההרחה ועוד יותר בשלב הטעימה, בין 4 האחרונים היה לי ממש קשה להחליט.
הבורדו היה פשוט מעולה, בורדו-אי מאוד. ישר ניחשתי שהוא בורדו בגלל האדמתיות, הטחב ובעיקר בגלל החבית הצרפתית הכל כך בולטת. מה לעשות, אני פרנקופיל.
את הרוטברג פסלתי לאחר כמה השוואות לאחרים, הוא טוב אבל ממש לא באותה הליגה.
התשבי, למרות שהיה אחד מחביבי הקהל, לא דיבר אלי. אני בכלל ניחשתי שהוא ג’וקר ובכלל לא קברנה סובניון. הצלחתי גם להוכיח למעביר הטעימה לאחר מכן למה חשבתי ככה. היין כבר לא בשיאו ולמרות שהוא לא מראה סימני גיל בצבע הוא בהחלט מתפרק אחרי כמה דקות בכוס.
המנצח האישי שלי בטעימה הזו היה הקברנה של עמק האלה. אני בכלל נחשתי שהוא קברנה קליפורני מאזור פאסו רובלס והייתי מאוד שמח וגאה שהתבדיתי.
קברנה איכותי, מהודק, קלאסי, עם פלפל וקסיס באף, דובדבנים חמוצים, אוכמניות שחורות והרבה תבלינים בפה וסיום שוקולדי-קרמלי נהדר.
אם הוא לא היה עולה פה 28 דולרים (מה לעשות, יין מיובא) הייתי קונה ארגז.
נגמרה הטעימה, כולם לוחצים ידיים ויוצאים ל 5- מעלות צלזיוס שבחוץ.
אבל אני רוצה עוד יין. כולה 10 בערב והלילה עוד צעיר. תוסיפו לזה את העובדה שאני עובד כל ערב בספ”ש ותקבלו שאין לי הרבה זמן לבילויים רציניים.
אז חציתי את הכביש ונפגשתי עם ידידה בבר יין איטלקי וטרנדי שנפתח לא מזמן.
פתחתי ב- Poggio L’aiole,Castelio di Modanella 2001 מטוסקנה.
בחרתי את היין משתי סיבות. האחת, הוא עשוי מענבי Caniolo שלא טעמתי יין שעשוי מהם לעולם.
השניה, היין מיושן במשך 5 שנים בבטון. לא חבית, בטון.
לא ממש ידעתי איך להגדיר את היין הזה. הגוף קליל, יין קיצי מושלם (להזכירכם, כמעט יורד שלג בחוץ), מאוד יבש, המון ציפורן באף ובפה חוץ מזה לא הרבה. לא בדיוק כוס היין שלי אבל אין ספק שמדובר בעוף מיוחד בעולם היין ושמחתי לשתות אותו.
היין השני ששתיתי היה Gutturino, il Poggiarello 2001, Emila Romagna.
בלנד של Barbera ו- Bomarda. מפלצת של יין. להגיד שיש לו גוף מלא זה להעליב את היין, אני לא רוצה להגיד שהוא מסריח, המילה Funky הרבה יותר מתאימה פה. איזון מושלם בין פירותיות לחמצמצות איטלקית שאת האהבה שלי אליה אני ממש לא משתדל להסתיר. יין שמשאיר את הפה מתחנן לעוד. לא לחינם שתיתי שתי כוסות.
לקינוח ולסיום הערב, שתיתי Vareij, Hilberg-Pasquero, 2005 מפיאמונטה (האיזור האהוב עלי באיטליה, כבר אמרתי?).
100% ענבי Barchetto. שוב, ענב שלא שמעתי עליו בחיים.
יין מתוק. הייתי מגדיר אותו כיין קינוח ואם אני לא טועה (כי אני אומר את זה על סמך אינטואיציה ולא על סמך ידע) הוא משמש כמרכיב עיקרי ביינות המוסקטו הפיאמונטיים. מה לעשות, טעיתי.
קליל ומלא חיים. מתקתק, המון אוכמניות, ריבתי וקליל כאחד. פשוט מוסקטו אדום. כיף חיים של יין!

היה ערב ארוך, מאוד. אבל מאוד מהנה ולא פחות חשוב, למדתי עוד דבר או שניים על היצור הנפלא הזה שנקרא יין. חג חנוכה שמח לכולם!

חורף זו תקופה מיוחדת בחייו של חובב אלכוהול.
אפשר להוציא מהארון את היינות האדומים, הויסקים הכבדים, הקוניאקים המחממים.
אפשר להפסיק לשתות קוקטיילים צבעוניים, משקאות מעורבבים עם המון קרח וכמובן את הקוקטיילים הקפואים.
ברור לכולם שיש משקאות של חורף ויש משקאות של קיץ. יש בירות של חורף ויש בירות של קיץ. יש יינות של חורף ויש יינות של קיץ. ויש קוקטיילים של חורף ויש קוקטיילים של קיץ.
החלק היפה ביותר בקוקטיילים של חורף הם הקוקטיילים החמים.
ישנם קוקטיילים קלאסיים כמו גרוג, Hot Toddy וקפה אירי שהיו ויישארו לעולם.
לכל אחד יש את הדרך לשדרג לעצמו את הקפה או התה, אם זה אייריש קרים, ליקר קפה, ליקר קקאו, ויסקי, קוניאק או שאר תוספות מעניינות.
אחת התוספות המעניינות ביותר שנתקלתי בהן לאחרונה הוא ליקר איטלקי חדש בארה”ב שנקרא Faretti Biscotti Famosi.

הליקר הוא ליקר ביסקוטי, אותם עוגיות איטלקיות נהדרות שריחן נישא למרחוק בכל בוקר איטלקי ממוצע.
ללא ספק אחד הליקרים המיוחדים שיצא לי לטעום, עולה בקנה אחד הם ב-St Germain, רק שיש פחות דברים לעשות איתו. אני מסוגל לחשוב רק על להוסיף אותו לקפה שלי ולשדרג את המאפים שכנראה לעולם לא אאפה.

רק 28% אלכוהול שלא מפריעים לאף לקבל את כל המאפיינים הרבים של הליקר הזה. מבחינת מורכבות הוא אחד המורכבים והיפים שטעמתי. אניס, אגוזים, קליפת תפוז, שקדים. כמו להכנס למאפייה מוקדם בבוקר כשהכל בדיוק יוצא חם מהתנור. אני מסוגל רק להריח אותו כל היום.

הטעם כמובן לא מאכזב.
כמו שאמרתי, הליקר ישדרג כל קפה של אחרי הארוחה (שלא לומר קפה של בוקר) ואפשר להנות ממנו גם נקי, עם קרח או בקוקטייל.
כן ירבו ליקרים כאלה, כי הם הופכים את הבר ליותר צבעוני ואת הבוקר ליותר טוב.

לא, לא מאלכוהול. כנראה שקצת בעזרתו.
לא זוכר אם ציינתי את זה בעבר או לא, אבל לפני 3 שבועות הברמן בוקר של המסעדה שעובד 5 בקרים רצופים החליט לשלוח אגרוף ישירות לפרצוף של אחד מהמוציאי מנות, מה שהביא לפיטוריו המידיים ואת החיים שלי לנטולי שינה.
קצת על הלו”ז שלי:
שבת ערב - משמרת של 12 שעות
ראשון ערב - בערך 10 שעות, תלוי בלחץ. הולכים לישון בשתיים או שלוש בבוקר.
שני בוקר - בשמונה בבוקר מתיצב למשמרת בוקר, במהלכה ואחריה סופר מלאי ומזין למחשב. מגיע הביתה בערך בשמונה בערב.
שלישי בוקר - משמרת בוקר רגילה בבר.
רביעי - משמרת בתור מנהל בר, כל המשלוחים הגדולים. לסדר הכל במקום ולעדכן מלאי לשבוע הבא.
חמישי - חופש!
שישי - משמרת בוקר רגילה, מעט משלוחים וכמובן עדכון המלאי.
שבת - שוב משמרת ערב…

ככה נראים החיים שלי בעוד מעט חודש האחרון.
תוסיפו לזה ביקורים של אנשים מישראל שאין לי ממש מתי לראות ולכן נאלץ לפנות זמן שאחרת היה מוקדש לשינה על מנת לראותם, ועוד כל מיני דברים שוליים כמו ארוחות ומקלחות.
בקיצור, החיים שלי יפים.

אז לאחר שבמקרה בדקתי אימייל היום בתשע בבוקר (כי קמתי מוקדם בגלל ה-14 שעות שינה) גיליתי שהיום יש טעימות של Delamain Congac במפלט האהוב עלי בעיר, הברנדי לייבררי כמובן.
את הדלמיין XO טעמתי בפעם שעברה שהייתי כאן, לא ממש זוכר מתי זה היה כי זה היה ממזמן והלטתי לטעום רק את ה-Vesper שמיושן 35 שנים ושמעתי עליו רק דברים טובים ובצדק.
קוניאק מצטיין, עשיר בצבע וטעם בהתאם. ארומות חזקות של חבית אלון לימוזין קלוייה ועם סיום מפתיע. משאיר את הפה רענן כמו אחרי  סוכריית מנטה. אהבתי מאוד.
היו עוד קוניאקים מבית דלמיין לטעימה, אבל החלטנו להתישב ולהתרחק מכל הבלגן שמסביב לשולחן הטעימה. בכל זאת המטרה היא ערב רגוע.
בחרתי להמשיך את דרכי בעולם הארמניאק והזמנתי בהמלצת הברמן  Domaine D’Ognoas Bas Armagnac 1985 שהיה בול מה שרציתי.  לא ברנדי רך וקטיפתי אלא מעט גס, אסרטיבי ואפילו ברוטלי. המקבילה הברנדית של ויסקי מאיילה. ארומה חריפה אך טעמים גלידתיים של שוקולד, וניל, טופי וקפה. בהחלט צעד נוסף בעולם היפה והחבוי שנקרא ארמניאק.

אמנם לא היה ערב ארוך מדי, בכל זאת אני מת מעייפות אבל תמיד כיף לשבת עם חברים על איזה כוס תזקיק משובח, לא משנה מה חומר הגלם.

לא עושה לכם לפעמים הרושם שאין שם סתם ברנדי?
לרוב אני כותב משם על וויסקי, לאחרונה על ארמניאק, והשבוע על קוניאק.

ההכרות שלי עם קוניאק מתחילה מגיל 8 בערך. שלוק ראשון מרמי מרטן VSOP שהוביל לאהבה אלכוהולית ראשונה.
כשהגעתי לגיל שתייה והתעניינות באלכוהול קוניאק היה משקה של זקנים וראפרים בעיקר. חוץ מקוניאק שהיה בבית והיה מיועד בעיקר לבישול לא יצא לי לשתות קוניאק וחבל שכך. מדובר במשקה מדהים באיכותו ובמורכבותו.
ניצלתי את שבוע הקוניאק בברנדי לייבררי ואת הטעימות חינם הרבות שהיו בו על מנת להעשיר את הידע ואת חוש הטעימה שלי.

ביום הראשון הוטעמו קוניאקים של רמי מרטן וכמובן הייתי חייב ללכת.
הרמי מרטן שהוטעמו היו ה-XO, EXTRA וגרסה מיוחדת וחדשה הנקראת 1738.
מסתבר שב-1738 החליט נפוליאון, לראשונה בהסטוריה, לאפשר לרמי מרטן לשתול עוד גפנים ובכך הגדיל את אזור הגרנד שמפיין. הקוניאק שהתקבל מורכב מ-65% אחוז ענבים מהגרנד שמפיין והשאר מפטיט שמפיין.
קוניאק שמרגיש צעיר, פרחוני ונעים. טוב בהרבה מה-VSOP שכיום מרגיש לי קשוח ואלים. מיוחד לצד קוניאקים נחותים ממנו כמו קורבסייה VS ומרטל VS.
את ה-XO, שלא טעמתי מחיי מאוד התרגשתי לטעום. יש משהו טקסי בלטעום רמי מרטן XO בגלל ההילה והכבוד לו זוכה הקוניאק. הוא בהחלט מעולה וכרגע אני מצטער שלא לקחתי רשמי טעימה תוך כדי.
ה-EXTRA, קוניאק ה”ביניים” של רמי שממותג בין ה-XO ללואי ה-13 היה מעולה ולצערי אמרה לי נציגת החברה שהם לא מייצרים ממנו יותר ועוד שנתיים ייגמר המלאי לחלוטין. אם אתם מאוהבי הקוניאק הזה, לקנות ארגז ועכשיו!
באופן לא מפתיע יותר נהניתי מהקוניאקים שאני בחרתי לי ולידידה שליוותה אותי לאירוע (פדיחות ללכת לבד).
היא שתתה ABK6 XO, שאם נשמע לכם דומה מדי לאבוקסיס אז זה לא במקרה, שהיה מעולה ובעל צבע זהב עתיק, מאוד אגוזי באף ומאוד דחוס ועשיר בפה, עם פירותיות וחלקות כמו שהיית מצפה ש-XO יהיה.
אני שתיתי DELAMAIN בהמלצתו של מישהו שלא פגשתי מעולם, חלקכם מכירים אותי כמני מפורום תפוז.
בחרתי ב-XO Pale and Dry שהיה בדיוק כמו שהוא מוגדר על ידי החברה. על יד ה-ABK6 הוא נראה קצת חולה אבל הטעם, אוי הטעם. היישון במשך 25 שנים עשה לו רק טוב עם המון וניל ולצידו פירות בשלים עם סיום ארוך ורחב מלווה בליקריש האופייני לקוניאקים ברמה זו. הקוניאק מיוצר מ-100% ענבים מאזור גרנד שמפיין. מעולה.

היום, יום שישי ובזמן כתיבת שורות אלו אני שותה וויסקי. אני מודע לכך שזה שבוע קוניאק אבל לפעמים גבר צריך את הויסקי שלו. וכמה שיותר כבולי יותר טוב. בחרתי בלפרויג Quarter Cask בהמלצת הברמן והוא בהחלט פגע בול במה שאני צריך. אבל לפני ששרפתי את החיך שלי מעבר לכל הכרת טעמים, שתיתי קצת קוניאק.
היום היו טעימות של פרפין, Frapin, יצרן קוניאק די קטן המתמקד בגראנד שמפיין.
Frapin VSOP: מאה אחוז גרנד שמפיין, פרימיר גרנד קרו. מאוד מתקתק ומתחנף שלדעתי זה טוב. המבקרים הרצינייים כותבים שהקוניאק מזכיר להם ריח של כרמים בשלים ואני נאלץ להסכים. מתיקות לכל אורך הקוניאק והוא יהווה קוניאק נהדר למתחילים.
Château de Fontpinot: קוניאק המיושן בתנאי יובש, כלומר במרתף היישון אין בקרת לחות דבר הגורם לחבית להיות הרבה יותר יבשה ולקוניאק הרבה יותר אלים עם פירותיות דומיננטית לעומת החבית.
מזכיר במעט פורט, הרבה וניל ופירות יער יחד עם תפוז ןאפרסק. קוניאק כלבבי. מאוד מיוחד ושונה בנוף הקוניאק המוכר לי. ללא ספק אחזור לקוניאק הזה להכרות נוספת עם הזמן.
XO: אולי הבקבוק היחיד בכל המקום שאני יכול להגיד שיש לי בבית. אבל מעולם לא פתחתי אותו.
הקוניאק זכה במדליית זהב בקטגוריה שלו בלונדון בשנת 1997. זהב אמבר. קצת מאכזב באף, המון תבלינים שאני לא ממש יכול לזהות אבל שום דבר מרגש או שונה. הפה מאוד חלק אבל שוב, נופל מחמת חוסר עניין. הציונים שהוא מקבל בביקורות מעולים אבל אני לא ממש מצליח להבין מדוע.

נחזור ללפרויג שלי. חבית בגודל רבע מגודל חבית רגילה. וויסקי שאהוב עלי מאז קורס ברמנים אבל לא הזדמן לי לטעום את הגרסה הספציפית הזו וחבל שכך. כבר הרבה זמן לא נהניתי כל כך מוויסקי שבעקרון קצת לא מובן איך ניתן להנות ממנו. ציפיתי לפצצת כבול וחבית, במקום זה גיליתי וויסקי מרתק. כן, הוא כבולי מאוד כמו כל הלפרוייגים, אבל עם שינוי מסוים. פירות טרופיים באף, ריחות חזקים של חבית שמשתלבים עם הריחות המסורתיים של לפרויג (אצות, מלח, יוד, כבול ועשן). פשוט וויסקי מאוזן ויפייפה. אני התאהבתי. יותר מארדבג 10, יותר מלגבולין 12, יותר מכל וויסקי אחר מהאי. אם מדובר בוויסקי צעיר, הלפרויג הוא הבחירה שלי.

אתם יודעים יותר טוב ממני מה אתם מאחלים לעצמכם לשנה החדשה, אני פשוט אאחל לכם שהכל יתגשם.
שנה טובה וכבולית.

כל מי שקורא את הבלוג הזה יותר מחודש יודע על המסעדה החדשה שנפתחה בחברה שבה אני עובד, ויותר מזה יודע על הסגירה הכואבת שלה לאחר חודש.
הבשר עבר למסעדה אחת, הכלים והכוסות פוזרו בכל החברה, היין נמכר למסעדות וחנויות יין שונות והמקום עצמו גם נמכר לאימפריית מסעדות אחרת. רק הקוקטיילים נותרו מיותמים.
לא היה לי שום קשר לקוקטיילים שבמסעדה. לא אני חשבתי, טרחתי, מעכתי, ניערתי, ערבבתי וסיננתי אינספור פעמים על מנת להגיע לטעם המושלם של הקוקטיילים שהגשתי שם. אבל עדיין נשאר לי מקום חם בלב לקוקטיילים הגאוניים שהגשתי שם.
הראשון הוא גם הכי חדשני. תעקבו אחרי פה: קוקטייל קלאסי שזכה לטוויסט קלאסי אחר, ובמסעדה זכה לעוד טוויסט שהפך אותו למשהו אחר לגמרי.
המרטיני הוא קוקטייל שקיים שנים. מרטיני מלוכלך (מרטיני עם המיץ של הזיתים) עדיין פופולרי ביותר.
הטוויסט שהוא קיבל במסעדה הוא ספלאש של White Truffle Oil (תרגום לעברית מישהו?). אם אני לא טועה זה שמן שמיוצר מפטריות כמהין.
הקוקטייל מבוסס על וודקה בשם Idol שמיוצרת מענבים מבורגונדי, בניגוד לוודקת Ciroc שמיוצרת מענבים מקוניאק.
80 מ”ל וודקה
15 מ”ל מיץ זיתים
להתיז שמן לכוס מרטיני מקוררת ולסנן לתוכה את שאר המרכיבים, לאחר ניעור בשייקר.
מרטיני אלגנטי, חדשני שזכה לביקורות נלהבות ממבקרי מסעדות.

הקוקטייל הכי קלאסי במעדה היה Kir. פשוט יין לבן וקרס דה קסיס. אבל במסעדה שמתמחה באזור בורגונדי העניינים לא כל כך פשוטים.
הקוקטייל הקלאסי מורכב מיין שמיוצר מענבי אליגוטה, הענב הלבן השני המותר לגידול בבורגון. הראשון הוא כמובן שרדונה. הקוקטייל הוכן לראשונה ע”י ראש עיריית דיז’ון ששם המשפחה שלו היה Kir ומכאן גם שמו של הקוקטייל.
הוא הכין את הקוקטייל על מנת להעלות מקרנו של האליגוטה שנחשב לנחות מהשרדונה. לשם כך הוא הוסיף לכוס אליגוטה 30 מ”ל קרס דה קסיס שמיוצר בדיז’ון. בשביל הפרוטוקול, היינו המסעדה היחידה במנהטן שבאמת השתמשה באליגוטה וקרס דה קסיס מדיז’ון על מנת להכין את הקוקטייל הכי נאמן למקור.

עכשיו הגענו לקוקטייל האהוב עלי. אמנם הכי מסובך אבל כששאלו אותי מה הקוקטייל המומלץ ישר המלצתי עליו.
אמנם אין לו שם מתוחכם שלדעתי זה מאוד חשוב, אבל הטעם מדבר בעד עצמו.
Lychee
4 ענבים אדומים, מעוכים.
45 מ”ל מחית ליצ’י
30 מ”ל מיץ לימון
30 מ”ל ליקר St Germain
30 מ”ל אבסולוט אגסים
30 מ”ל וודקה רגילה
לנער חזק ולסנן סינון כפול לכוס מרטיני. לקשט בענבים.
קוקטייל מורכב, מתוחכם, בעל צבע לבן יפייפה (בגלל המחית ליצ’י). אומנות ערבוב המשקאות בצורתה היפה ביותר!

אחרון חביב, קוקטייל שהיה חביב הסועדים. הראשון שאני ראיתי שמכיל עלי מרווה. מעין מוחיטו צרפתי-טרופי.
Soliel De Borgoune
4 קוביות אננס
2 עלי מרווה
45 מ”ל מי סוכר
30 מ”ל מיץ ליים
30 מ”ל רום לבן
30 מ”ל רום מטובל (בקרדי גולד במקרה הזה)
לנער חזק ולסנן סינון כפול להייבול עם קרח טרי. לסגור עם יין מבעבע.

בהמשך למה שכתבתי בתחילת הפוסט, ישנם רק 4 ברמנים שיודעים להכין את הקוקטיילים הללו בצורה הספציפית הזו.
אחת מהן עובדת איתי, אחד פרש מחיי הברמנות לאחר סגירת המסעדה, וזה שהמציא את הקוקטיילים בכלל מתפקד כסומלייה במסעדה אחרת. אז אני מניח שזה משאיר כמעט רק אותי.
רק חבל שאין לי אננס, עלי מרווה או Truffle Oil מאחורי הבר.
יהיה זכרם ברוך.

הודעות מנהלתיות לסיום:
לבלוגרים שביניכם אני ממליץ להרשם ללוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה בבלוג של אורי קציר.
רק תזכרו ששלי ב-31.10 . אלכוהול על כל צרותיו יתקבל בברכה.

בלוג אלכוהולי חדש הצטרף לבלוגוספירה ולבלוגרול שלי. “בשותים ובעקרבים” של עמית יריב. שווה צפייה.

סופשבוע מושלם ורווי אלכוהול איכותי לכולנו!
במיוחד לכל אלו שהולכים לטעימה באיש הענבים. גרררררררר….

שבת בערב זו משמרת מאוד הזויה.

במנהטן אין ניו יורקים אמיתיים. כולם בחופש בהאמפטונס או בוורמונט או בהשד יודע איפה.
העיר מוצפת בתיירים לקראת השבוע האחרון של הקיץ והם מביאים איתם את כל הסטיות האלכוהוליות שלהם ואני כמובן חייב לציית. זו הפרנסה שלי.
הסטייה האלכוהולית הראשונה שבלטה מאוד אתמול היא רום וטוניק.
ברגע שמישהו מזמין דבר שלא הכנתי בעבר אני כמובן טועם. הטעם מזעזע.
המתיקות של הרום לא משתלבת כלל וכלל עם המרירות והעוקצנות של הטוניק וגם ספלאש מיץ ליים לא מצליח לסדר את זה. אני מאוד אשמח לדעת איפה ולמה התחיל הטרנד הזה כי לאט לאט המשקה תופס תאוצה ואני מוצא את עצמי מכין רום וטוניק יותר ויותר.
עוד בקשה אתמול על הבר, הפעם מגבר גבר אנגלי. אני כבר הייתי מוכן עם כוס בירה ביד מתכונן למזוג לו גינס מבקבוק או Pale Ale מהחבית, אבל הוא ביקש את אחד המשקאות הכי מתוקים ובחורתיים שאפשר.
מנה מידורי
מנה מליבו קוקוס
מנה מיץ אננס
הכל מנוער בשייקר ונמזג בהייבול עם קרח.
את האמת הייתי ממליץ על המשקה הזה לכל מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם האלכוהול ולכל מי שאוהב מתיקות מוגזמת וטרופית. מגבר בריטי לא הייתי מצפה, אבל כמו שכתבתי בעבר על לקוחות שמזמינים דברים מוזרים, לפעמים אני פה רק בשביל למזוג. אתה יודע מה טוב בשבילך.

לפעמים יוצא לי להכין קוקטייל קלאסי שאני אמור להכיר פשוט אף פעם לא יצא לי להכין אותו.
אתמול זה היה תורו של ה-Old Fashioned. קוקטייל קלאסי עם רכיבים פשוטים ע”ב ברבן. הלקוח שלי כנראה היה קנדי ולכן ביקש Canadian Club. ויסקי קנדי שטוח ומזעזע.
בכוס ערבוב מועכים תפוז, דובדבן וקוביית סוכר
2 מנות ברבן
לנער בחוזקה ולסנן לכוס (נחשו איזו?) עם קרח טרי. לקשט בדובדבן ותפוז.
הקוקטייל הוא הבסיס לקוקטייל יותר מפורסם שנקרא Mint Julep ולקוקטייל עוד יותר מפורסם, Whisky Sour.
תמיד יש פעם ראשונה.

יש מעט מאוד דברים שעושים לברמן טוב על הלב כמו להכין ללקוח משקה שהוא פשוט מתמוגג ממנו, עוד יותר אם אפשר גם לשלב אותו עם אוכל. ואם אפשר להכיר להם משהו חדש על הדרך, מה טוב.
זוג מבוגר התישב על הבר וביקש מרטיני שוקולד. סתם עוד זוג שרוצה משקה לפני ההצגה.
0.75 ליקר שוקולד גודייבה
1 ליקר קקאו
1.5 סטולי וניל
לנער לכוס מרטיני.
הם רגילים לגרסא אחרת לגמרי. ככה זה פה בארה”ב, לכל עיר יש את האפל מרטיני שלה, אספרסו מרטיני וגם מרטיני שוקולד שונה. הם מעדיפים את שלי.
מסתבר לשזוג יש קצת יותר זמן משהם חשבו ולכן הזמינו 12 צדפות מה-Raw Bar שלנו.
הצדפות מלוחות והמרטיני מתוק. שידכתי להם עם המנה כוס Muscadet, יין לבן מעמק הלואר שהמינרליות והחומציות שלו פשוט נולדו בשביל צדפות ושאר שרצים ממעמקי הים.
לאחר שהם נלחמו קצת עם השם המוזר ויצאו מהשוק שהם לא הולכים לשתות שרדונה, סובניון בלאן או פינו גריג’יו הם גילו ענב חדש.
בדיוק (יותר נכון גם) בשביל הדברים האלה אני אוהב להיות ברמן.

סוף סוף יום חופש.
שלושה וחצי שבועות שאני עובד כל יום. לא משנה מה, לא משנה מי, שלושה וחצי שבועות של עבודה.
אם זה במסעדה החדשה, אם זה במסעדה הנוכחית בתור ברמן או בתור מנהל בר.
כל יום לקום בבוקר (או בצהריים) בידיעה שאתה חייב להתלבש ולצאת לעבוד.
בלחצים אדירים ופסיכולוגיה הפוכה וישירה שתרשם בדפי ההיסטוריה שלי קיבלתי יום חופש, ולא סתם יום, אלא שבת בערב. קוראי הבלוג הותיקים יודעים מה קורה בימי שבת בערב.
חשבתם נכון, טעימות ויסקי ב-Brandy Library.התחלתי את הערב בטעימה של ארבעה מאלטים רכים ועדינים מההיילנד’ס וספייסייד.
דלוויני 15 אותו שתיתי פעם שעברה ולא התלהבתי. אני עדיין לא מתלהב.
דלמור 12 שהיה יותר חביב ועדיין יותר עדין מהדלוויני. יותר לכיוון הפרחים ודבש ללא הרבה איזכורי חבית.
טומינטול 10 שהוא תוספת חדשה בספרייה. דבר ראשון חייבים לדבר על התוית המדהימה. בניגוד לכל שאר המאלטים בשוק עם הכיתוב הרב ואיזכור השנים בענק, על הטומינטול יש תמונה של נהר הליווט ממנו לקוחים המים לייצור המאלט. בהחלט משב רוח רענן על מדף הויסקי.
המאלט רך ועדין, איזכורים למרציפן ובכלליות מתקתק באף ובפה כאחד. יותר מזכיר ויסקי אירי.
מאלט מעולה למתחילים בעולם המאלט והויסקי כאחד.
אחרון חביב היה ה-Millburn 27. המזקקה כבר לא פעילה ולכן הבקבוק נהיה די נדיר.
אני יכול להבין מדוע המזקקה כבר לא פעילה. המאלט ממש לא היה לטעמי עם ריח של ריהוט ישן ורטוב (הגדרה של הברמן, לא שלי) ואני נאלץ להסכים. אני פשוט חשבתי שיש משהו מאוד לא מאוזן ומאוד לא נעים באף ובחיך.

עוד בטרם הגעתי לברנדי לייבררי החלטתי שאני רוצה להתחיל את דרכי בעולם הארמניאק.
אני פשוט בור לגמרי בתחום הן מבחינת מותגים (חוץ מהמוכרים ביותר) והן מבחינת איכויות המשקה.
אחרי הכל הארמניאק קיים יותר זמן מהקוניאק למרות שהוא נחשב נחות ממנו. יצאתי לברר האם אכן הדבר או האם המשקה ראוי לקצת יותר כבוד ממה שהוא זוכה לו.

אני לא אתחיל לפרט כאן את ההסטוריה והחוקים של מחוז ארמניאק.
בחרתי טעימה של 8 ארמניאקים שונים בסגנונם, איכותם ודרגתם. מכיוון שאני כותב תוך כדי טעימה, אין לי איך לומר לכם עכשיו אם נהניתי או לא. פשוט תצטרכו להמשיך לקרוא.

Larresingle VSOP – צבע נחושת. אגוזים, מוקה ועוד תבלינים שלא ממש הצלחתי לזהות.
גוף בינוני. בפה יש מעין מלחמת חמוץ-מתוק. סיום ארוך עם עוד אגוזים. פתיחה טובה לטעימה הזו.

Loubere Napoleon – האלכוהול הרבה פחות מורגש מאשר בקודם. אפרסק עולה לראש דבר ראשון עם אזכורים לגלידת וניל לא איכותית במיוחד (אוי הפלצנות). רך ונעים בפה. ללא ספק ארמניאק למתחילים, שלא לומר לילדים.

Duffau Hors D’age – מבירור קטן עולה שמדובר בארמניאק אורגני. מאוד עשיר עם עץ אלון מלפנים, שזיף, מוקה וצימוקים. בפה הוא מרגיש כמו סוכריית טופי מכוהלת. מאוד אהבתי.Laubade XO – הרבה יותר סגור באף. קצת נאבקתי בלנתח אותו, בעיקר בגלל ניחוח אלכוהול.
קרמל חזק. חבית אלון צרפתי ווניל. בפה הוא לא מרגש וממשיך את האפיונים של האף. סיום מעט מתקתק. יש לציין שהוא נחשב לאחד הארמניאקים המשווקים והמצליחים ביותר בעולם.

Delord Napoleon – דובדבן. הרבה הרבה דובדבן. עשבי טיבול וקפה. גוף קליל. בפה מורגשות סוכריות, מעט מנטה ובסיום שוב הרבה דובדבן. מעבר להיותו ארמניאק מעניין מצאתי אותו כתזקיק מעניין ושונה בים התזקיקים מיושני אלון.

Cles des Ducs Napoleon –  פרחוני. נהדר. יסמין. יחסית כבד ושמנוני. מאוד עשיר ומאוזן. סיום אגוזי.

D’Ognoas XO – כבד. עשבוני. איזכורים של ציפורן. דוקא בפה הוא די קליל, מאוד עשיר עם סיום בינוני , חלק וללא איפיונים שאפשר לשים עליהם אצבע (אני לפחות). פשוט מעולה!
נ.ב – הארמניאק הכי טוב בטעימה הנוכחית.

Gelas 10 -  פירות הדר. מנדרינה וטיפה אשכולית. מורכב ביותר על מנת לנתח כמו שצריך.
הכניס אותי להלם טוטאלי מאחר והוא שונה לחלוטין מכל השאר. כמה רמות מעל. גדול עלי.אז לאחר ניתוח כל הממצאים אני מכריז בזאת על הארמניאק כשווה ערך לקוניאק. לפחות ברמות היחסית פשוטות (XO ומטה). סקאלת טעמים וניחוחות שלא נופלת המויסקי רק מאיזור קטן פי כמה.

אין ספק שאני חייב להרחיב את הטעימה. פעם הבאה אני אלך על הטעימה של ארמניאק 60. כל האמרניאק זוקק בשנות ה-60!. מיותר לציין שמאוד נהניתי מהטעימה.
ארמניאק יתפוס מהיום מקום של כבוד בהיררכיית התזקיקים שלי, אבל עם כל הכבוד, ויסקי הוא עדיין השליט הבלתי מעורער.

“כשנותנים לך תיקח, כשמרביצים לך תברח”. איפשהו באזור חטיבת הביניים שמעתי את המשפט הזה. מאוד מסכים עם החלק הראשון, פחות עם החלק השני.
מסתבר שבניו יורק יש לחברות האלכוהול שבועיים חופש בדיוק באמצע הקיץ, מה שאומר שצריך להצטייד באלכוהול ויין לשלושה שבועות הקרובים.
24 שעות ו-20,000 דולר אחרי אני מוצא את עצמי עם 140 ארגזים שמישהו צריך למצוא להם מקום. המישהו הזה זה אני.
ביומיים הכי חמים בשנה, 10 שעות כל יום אני עסוק בלפרוק ארגזים ולסדר על המדפים תוך כדי מיפוי וספירה על מנת לעקוב ולדאוג ששום דבר לא יעלם בבלגן.נקודת האור היחידה בכל הבלגן הזה הייתה יום שלישי בערב. ידידה השיגה כרטיסים  להקרנה VIP, יום לפני כולם של הסרט החדש של הארי פוטר. לא שאני אוהד, לא קראתי אף ספר של הארי פוטר ואת הסרטים יצא לי לראות ממש במקרה. אבל זה חינם וזה VIP. אז לקחתי. זנחתי את כל הבקבוקים במקומם, הם יצטרכו לחכות למחר. האולם קולנוע ברחוב 42 היה מלא בבדיוק מה שחשבתי שהוא יהיה מלא. אוהדי הארי פוטר נלהבים לבושים בגלימות, משקפיי הארי פוטר, צלקות על המצח וצעיפים בצבעי גריפינדור (או איך שלא קוראים לקבוצה של הארי פוטר). ילדים? בערך עשרה בכל האולם. כיאה להקרנת VIP היה בופה מלא במאכלים כמו “ההמבורגרים של האגריד”, “אצבעות עוף מכושפות”, גלידה עם כל התוספות האפשריות, פופקורן וממתקים כיד המלך. כמו כל אלכוהוליסט טוב, אני דבר ראשון ניגש לבר. בירות מקומיות (בעיקר בירות לייט), יין זול, מים, קופסאות מיץ וקופסאות גדולות, שנראות כאילו יצאו מסרט מדע בדיוני. לקח לי קצת זמן אבל מהר מאוד הבנתי מה יש בתוכם וההתקף לב לא איחר לבוא. קוקטייל מקופסא.קוסמופוליטן, מוחיטו ואפל מרטיני, שפשוט מוזגים לכוס. לא צריך אפילו קרח, הקופסאות מקוררות. חילול הקודש בעיני. בתור ברמן ששם לו למטרה לעזור להפיץ את בשורת הטריות לבר הייתי מזועזע קלות. איפה המיץ הטבעי שנסחט רק כמה שעות לפני הכנת הקוקטייל? איפה המרכיבים האלכוהוליים? איך אני אמור לדעת מה יש בפנים? איפה השקשוק או המזיגה? איפה נמצא הברמן או הברמנית שיוסיפו את המגע האישי שלהם?הכל כבר נעשה בשבילך. רק תמזוג. קוקטיילים מפס ייצור מוקפד יותר או פחות. פתרון אידאלי למסיבות גדולות או אירועים לא רשמיים אבל בסופו של דבר תחליף זול ולא ממש ראוי לברמן שיודע את העבודה.
אני חייב לציין שהקוקטיילים לא רעים בכלל, אבל כמו שציינתי, אין תחליף לחומרים איכותיים וכמה שיותר טריים. ככה קוקטייל צריך להיות.

אני שתיתי מה שאני שותה כל פעם שאני רואה שהבר לא רציני מספיק. בירה.