לא יודע איך לקרוא לזה

חיפשתי כותרת מתאימה. באמת. כתבתי כמה, מחקתי את כולן, כתבתי עוד כמה וגם הן נמחקו. בסופו של דבר החלטתי לקרוא לפוסט בדיוק כמו שאני מתייחס לנושא הפוסט, לא יודע איך לקרוא או להתיחס לזה.

הסיפור מתחיל בסופר סופר איכותי וסופר אופנתי באפר איסט סייד. סופר שאתה יודע שכל מה שתקנה שם אמור, בפוטנציה, להיות הכי טעים שיש. על סמך זה החלטנו לקנות סורבה יין של חברת Wine Cellar Sorbet. ישנם כמה טעמים: שמפנייה קליפורנית (ע”פ החברה), ריזלינג קליפורני 2004 (כן, יש שנות בציר), קברנה סובניון קליפורני 2005, פינו נואר מניו יורק 2005, סנגריה מספרד ורוזה NV מניו יורק.

בחרנו בקברנה שלפחות על הנייר אמור להיות הכי פחות מתוק.
באתר הרשמי של החברה ממליצים לאכול את הסורבה בין מנות או בתור קינוח מתוחכם.
כמו כל הסורבה גם הנ”ל חסר שומן ובעל כמות נמוכה של סוכר. שלא כמו שאר הסורבה שטעמתי הנ”ל מאוד מאוד מתוק.
להזכירכם, הקברנה הוא ההכי פחות מתוק מכל ההיצע. עוד הערה: בסורבה יש 5% אלכוהול (!).

האתר מתאר את הסורבה כבעל טעמים של גרגירים שחורים כמו קוראנט, שזיף ותבלינים, כמו כן כל המאפיינים הטיפוסיים של קברנה סובניון קליפורני.

ההסבר על הקופסא מאריך על ממציא המוצר המוגדר בתור “סומלייה סורבה יין”, משבח את הענבים המובחרים (אז למה לא ביקבקו את היין?) ואפילו מתרץ למה הסומלייה לא פתח מסעדה משלו.

אז מה השתבש בדרך?

לא יודע אם זה הטעם שלי (וכל האנשים שטעמו את הסורבה אתמול) אבל בתור אדם שאוהב סורבה במיוחד אם הוא חמוץ, הסורבה הזה פשוט לא טעים ובשום פנים ואופן לא הייתי רוצה להתקל בו שנית במהלך או בסוף ארוחה.

אם הוא היה יין הייתי מגדיר אותו כמקולקל, בתור קינוח אני יכול רק להגדיר אותו כלא טעים והוא די הרס את כל הטעם הטוב של המנות והיינות שהגיעו לפניו, בערך כמו הסיום של משחק הפוטבול שלשמו התכנסנו אתמול בערב והחלום של ברט פארב לעוד טבעת סופרבול לפני הפרישה.

חשבתי להביא מתכון לסורבה יין, אבל אני מניח שלרובכם אין מכונת גלידה בבית וכולכם מכירים את הכתובת של גוגל, אז תסלחו לי.

את הארוחה והמשחק קינחנו לבסוף במשקה ששום דבר לא יכול לבוא אחריו, כוסית לפרויג 10.

עוד שבועיים לסופרבול, Go Giants!