יין בפארק, מסעדה חדשה וג’וני בזול (מאוד)

יש משהו קסום במנהטן בקיץ. עם זה יסכימו איתי כולם. העיר מתעוררת מתרדמת חורף ארוכה (מדי) וזורקת עליך אירועים תרבותיים שווים יותר ופחות, אבל בעיקר הרבה הופעות בפארקים השונים כשבשיאם הפילהרמונית בסנטרל פארק. כבר פעמיים רצינו ללכת לפילהרמונית ולאופרה אבל לגשמי קיץ היו תוכניות אחרות בשבילנו.
השבוע סוף סוף היה מזג אויר יפה ואפילו קצת קריר. אז התאספנו אני, אחותי, ועוד אלפי ניו יורקרים אחרים כדי לראות את הפילהרמונית מנגנת ב-Great Lawn שבמרכז הסנטרל פארק.

ואלה הם רק האנשים שהיו מלפנינו.

מכיוון שאנחנו היינו די ספונטניים בנוגע להחלטה ללכת לפארק לא היינו מצוידים כל כך.לכולם שם היו סלסלי פיקניק עם ארוחת 3 מנות בתוכם, בקבוקי מגנום (ליטר וחצי) של יין, צידניות עם בירות ואפילו שולחן וכסאות. אנחנו הסתפקנו בבקבוק סובניון בלאן ניו זילנדי, Drylands 2005 מאזור מרלבורו. יין עדין, עם ניחוח הליצ’י המפורסם אבל לא בעוצמות כמו ה-Cloudy Bay ששתיתי ביום שבת. ואני אומר את זה לטובה.
הרבה יותר מעודן, בעוד הקלאודי ביי ליווה את המנות הראשונות בצורה נפלאה, הדריילנס התאים הרבה יותר לשתייה בפני עצמו (אלא אם תפוצ’יפס וחטיף גרנולה נחשבים כארוחה שצריך להתאים לה יין).
בשביל הפרוטוקול, אני ומוזיקה קלאסית לא מסתדרים (מה ששמעת אבא). עם אופרה אני מסתדר אפילו פחות.
הסיבה היחידה שאני הולך היא בגלל שאני יכול ובגלל שאני אוהב לנסות דברים חדשים.
למזלי היה בקהל מישהו (אין לי דרך אחרת להגדיר אותו) שפשוט החליט לרקוד\לשחק לצלילי המוזיקה והוא גנב את כל תשומת הלב מהתזמורת.
תמונה שווה אלף מילים, ובאמת אין לי מילים להסביר את האדם הזה. היה מצחיק.

ולנושא אחר לגמרי.
אתמול נפתחה לקהל הרחב המסעדה החדשה בחברה שבה אני עובד. הייתי שמח להגיד שהיה לי חלק בדבר כמו שחשבתי שיהיה לי אבל בסופו של דבר תפסתי פיקוד במסעדה שבה אני עובד כרגע אז המסעדה החדשה הייתה צריכה להסתדר בלעדיי.
אמנם הבר נראה מעולה, אבל כל התכנון של המיקומים והמקררים פשוט נעשה בחוסר חשיבה מוחלט.
אבל הכי גרוע זה ש, רחמנא ליצלן, יש בבר מכונת אספרסו. בבר החדש הברמנים הם אלו שמכינים אספרסו וקפוצ’ינו למורת רוחי. למזלי אחרי שעתיים מאחורי הבר שבהן אני כבר מתפקד יותר טוב מאשר הברמנים שעובדים שם בהרצה כבר שבועיים הגעתי איתם להסכם שאני לא נוגע במכונה. רק צריך שהמנהלים יסכימו (כאילו שמישהו באמת שואל אותם).
לאחר מכן הלכתי להפגש עם ידידה ב-Lower East Side לאיזה דרינק או שניים (או שלושה, מי סופר).
מצאנו בר ויסקי קטן ויפה עם Old Spekkeled Hen מהחבית אבל בעיקר עם מחירי ויסקי ברצפה.
למרות שלגבולין 16 עלה 10 דולר ולפרויג 15 עלה  14היא הלכה על הג’יימסון עם המון המון קרח המסורתי שלה ואני החלטתי לחזור למקורות ולשתות ג’וני ווקר שחור. גם בגלל שרציתי אבל בעיקר בגלל הדיון בפוסט הזה של שכני Drinking. שווה לקרוא את הדיון בתגובות.
אחרי שנים שלא שתיתי את הויסקי המדובר, ובעיקר לאחר שבשבועיים האחרונים השלמתי קצת פערים ושתיתי טליסקר 10,18 ו-25 שכולם קשורים לדיון המדובר.
אין מה להגיד. אני מת על הג’וני השחור. פשוט בלנד שיש בו הכל מהכל ובעיקר ייצוג של כמעט כל סקוטלנד בתוכו. החל מהאיים הדרומיים, דרך היבשה המרכזית ועד האיים הצפוניים. חדי הטעם שבינינו אפילו יכולים לדמיין את עצמם מטיילים בסקוטלנד עם כל לגימה וכל טעם שפתאום מתגלה. וככה בדיוק הויסקי הזה עובד, הוא פשוט פתאום מתגלה.
ללא ספק הבלנד הנבחר בקטגוריית 12 שנים בהשוואה לשיבאס הפופולרי, בלנטייס, דיוארס J&B .
צריך פעם לעשות טעימת “בת מצווה” ובאמת להשוות ראש בראש את כל הבלנדים הפופולריים.

בלוג חדש מתווסף לבלוגרול שלי, “היתוך קר למפגרים”. מכיוון שאני חובב היתוך קר ולא מבריק במיוחד, הבלוג הזה תפור עלי. שווה בדיקה.

נסיים בתמונה של זיקוקי דינור מעל העיר